ממש לא...
איך אני יודע? אני יוצא מתוך הדבר היחידי שאני יודע. יכולת החישה שלי. הרי ללא ספק אני יודע שאני, עצמי, הסובייקט, חש. אני יודע גם כיצד אני מגיב כאשר נגרם לי סבל - בין אם מכאב, בין אם משעמום, בין אם ממחסור באהבה או מה שלא יהיה. אני יודע לזהות את התגובות הללו בסובייקטים אחרים. (ובכך בכלל לזהות שהם סובייקטים). ומכאן נובע המבחן הראשון - המבחן ההתנהגותי. אבל האם המבחן הזה מספיק? האם אני לא יכול ליצור בובה על חוטים (או שלט רחוק) שאני אדאג שתחקה את ההתנהגות הזאת? יש צורך בעוד מבחנים. מכאן נובע המבחן השני - המבחן הביולוגי. אני יודע לזהות מהן המערכות הביולוגיות האחראיות ליכולת חישה אצלי. ולחפש אותם אצל סובייקטים אחרים. (ושוב על ידי כך לזהות שהם סובייקטים). אני יודע שמדובר במערכת כפולה של מערכת עצבים + ניתוח (על-ידי המוח). הסיבה שאני יודע את זה פשוטה מאוד - סובייקט שעצביו אינם מתפקדים כמו שצריך באזור מסוים, לא יחוש שם כאב. סובייקט שמערכת הניתוח שלו אינה מתפקדת כהלכה, גם כן אינו יראה כי הוא חש כאב. אבל עם התפתחות התיאוריה האבולציונית, אני יכול להוסיף מבחן שלישי. אולי פחות נחוץ, אבל מהווה עוד כלי וידוא. האם יש יתרון אבולוציוני (לאותו יצור, לא באופן כללי, שמתי לב שלא הבנת את הנקודה הזאת כשנתת את הדוגמה של הדינוזאורים אל מול ג'וקים) במערכת חישה? היתרון האבולוציוני ליצורים שחיים זמן רב הוא ברור. אני אכווה מאש. אני אחוש סבל במשך זמן מה. יהיה לי זמן לנתח ולעכל את העובדה שפעם הבאה כדי שאני אתרחק מאש. לעומת זאת, מה היתרון האבולוציוני שמרוויח יתוש ממערכת חישה? היתוש יתנגש בקיר, הוא יסבול, הוא לא יספיק להתרבות - הוא ימות. מבחינה אבולוציונית היה עדיף מערכת חיישנים אוטומטית שתמנע ממנו להתנגש בחפצים. עכשיו, עם היכולת פיתוח של AI, או האפשרות בהיתקלות עם סובייקטים שעברו מסלול התפתחותי שונה משלנו (מחשבה קצת מפוצצת, אבל אפשרית) יש צורך בשיפור המבחנים האלו. אני חייב להודות שאני עובד על זה. אבל לצרכים הנוכחיים שלנו - הם מספיקים ובכלל לא שרירותיים.
