<המשך>
ההזרעות. בעלת מכלאת הקופים בקובה כתבה בצוואתה, שהיא אוסרת להזריע שימפנזות בזרע אדם, כי ראשו של הוולד יהיה גדול מדי ויכאיב לקופה האם. איוואנוב לא התחשב בשיקול זה, ונטל זרע מתורמים אנושיים אנונימיים. מתוך שאיפה לשמור על סודיות, נעזר איוואנוב בהזרעות בבנו בלבד, מה שגרם להזרעות להיערך, לדברי רוסיאנוב, ב"דרך ברוטאלית ובהולה במיוחד, מה שגרם לתיאור להיקרא כאילו מדובר באונס". רוסיאנוב כותב, ש"הטיפול הקשוח והבלתי רגיש של איוואנוב בשימפנזות משקף אולי את הצורך שלו לפתח ריחוק פסיכולוגי בינו לבין התינוק הפוטנציאלי." שתי נקבות שימפנזה נתפסו ונקשרו בכלוביהן. השימפנזות נלחמו, ובנו של איוואנוב ננשך קשה ונלקח לבית-החולים. כדי שהאפריקאים לא יזהו במה מדובר, הפר איוואנוב את המלצותיו שלו על שימוש במכשירים נאותים; הוא החדיר את הזרע לנרתיק בלבד (מבלי להגיע לרחם), ובכך צמצם מאוד את סיכויי ההצלחה. הוא חזר על הזרעה של שימפנזה אחת נוספת – הפעם תחת הרדמה. כישלונן של הזרעות אלה היה צפוי – בהזרעה מלאכותית בין בני-אדם, באותה תקופה היו סיכויי ההצלחה 30%, בתנאים טובים יותר לאין שיעור. ניסיון להזריע נשים. בשלב הבא ביקש איוואנוב להזריע נשים מקומיות בזרע של שימפנזים, בבית-חולים בקונגו. ההזרעה נועדה להיערך ללא ידיעת הנשים וללא הסכמתן. איוואנוב קיבל את תמיכתם של רופאים צרפתים אך הניסוי נמנע לבסוף על-ידי השלטונות. איוואנוב שב לברית-המועצות ב 1927 עם 15 קופים – הבסיס לפתיחת מרכז מחקר בקופים בגרוזיה – ושם הגיבה האקדמיה למדעים בסלידה לניסיונותיו להזריע נשים ללא ידיעתן. איוואנוב נשלח לעבוד עם "חיות משק" בלבד. המתנדבות הקומוניסטיות. האקדמיה הקומוניסטית, להבדיל מן האקדמיה למדעים, גילתה יותר אהדה לאיוואנוב. באותה תקופה, קודמו דרכה רעיונות של אאוגניקה מרצון – הפריית נשים מתנדבות בזרע של גברים גאונים, כדי "להשביח" את הגזע האנושי. לכן, הרעיון של מציאת מתנדבות למחקר בהזרעת קופים לא היה כה זר. הפרויקט שהתגבש, הסתמך על מתנדבות, אידיאליסטיות, שיסכימו לחיות תחת פיקוח מלא במשך שנה, לעבור הזרעה מזרע אורנג-אוטן ולוותר לחלוטין על הוולד. הפרויקט נחשב בעיני הקומוניסטים (הגברים) כחלק משחרורן של הנשים מכבלי המשפחה הבורגנית הצבועה. הפרויקט נכשל לבסוף בגלל מותו של האורנג-אוטן ה"תורם". עד שהובאו שימפנזים זכרים למעבדה, נעצר איוואנוב (ב 1930) והוגלה לקזחסטן, במסגרת "מהפכת התרבות". טשטוש הגבולות. איוואנוב שוחרר ב 1932 אך מת בחודש מרץ, לאחר שבריאותו התדרדרה בכלא. ניסויים דומים בהכלאת אדם/קוף לא נערכו מאז, ככל הידוע. עם זאת, אפשרות ההכלאה שרירה וקיימת, ומדי פעם מבקשים מדענים לממשה – מול רתיעה ציבורית עזה. רוסיאנוב חושב, שהרתיעה מפני ניסויים כאלה כרוכה בפחד מפני ערעור על סדר הדברים הטבעי והנצחי. הוא מזכיר את רתיעתו המפורשת של היטלר מפני עירובים כאלה, בגלל גזענותו – ודווקא היעדר הגזענות הבולשוויקי הוא שאפשר אותם. מסכם רוסיאנוב (עמ' 310-311): "הגבול שמפריד בין אדם לחיה הוא, למעשה, תוצר של הבניה חברתית ותרבותית. בסיפור זה, הוא לובש צורות שונות: כגבול שבין המטרופוליס האירופי למושבות האפריקאיות, בין הגזעים הלבנים והשחורים באפריקה, בין גברים ממין זכר לבין מתנדבות ממין נקבה, ובין האוונגארד הקומוניסטי המצומצם לבין 'ההמונים לא-מתורבתים' העצומים, שהבולשביקים רצו לשנותם מבלי להשתנות בעצמם." בשורה התחתונה, הרתיעה הציבורית מפני הכלאות אדם/קוף נובעת מן השאיפה לשמר הפרדה חדה בין האדם "הנעלה" לבין הטבע "הנחות", כפי שמבין רוסיאנוב היטב. אולם הוא אינו מבחין בעובדה, שהבעייתיות המוסרית אינה מצויה רק בטשטוש גבולות ובכפיית נשים, אלא היא שרירה וקיימת בפרקטיקות החקלאיות של ההזרעה המלאכותית, שם מגיעה הכפייה לממדים גדולים לאין שיעור מכל כפייה שעולה על הדעת בהקשר של הזרעת בני-אדם. מקור: Kirill Rossiianov, “Beyond Species: Il’ya Ivanov and His Experiments on Cross-Breeding Humans with Anthropoid Apes”, Science in Context Vol. 15 No. 2, June 2002, pp. 277-316.
