גריני כתבה למטה

[אחת מהצד]

גריני כתבה למטה

ש"הכעס הוא בן לוויה נאמן של האבל". חושבת על זה הרבה בשבועות האחרונים. קל לדבר על העצב. על הכאב. על השבר הגדול. זה כאילו לגיטימי. בסדר לבכות. להתפרק. לשקוע. והכעס? והעצבים? והזעם? איך תמיד מציינים את השטויות האלה - שהמשפחה נהגה באיפוק.. חה! מתעסקים אם כן בכו. לא בכו. היו חזקים. שמרו על פאסון. איך מסתכלים בעין עקומה על מי שמרגיש את הזעם אבל מפנה אותו כלפי עצמו.. כל ההתעסקות באכילה העצמית. רגשות האשמה. ההרס העצמי. כי לכעוס פנימה גם לגיטימי. קצת פחות. אבל כן. אבל מה באמת עם הכעס? והעצבים? והזעם? לאן זה הולך? איפה זה יוצא? למה לא לגיטימי? למה לגיטימי לשקוע ולא לגיטימי להתפוצץ? כן! פשוט להתפוצץ! לבטא את הכעס והעצבים והזעם. ושיקום מי שכואב לו ולא כועס!!! וכל אחד כועס על מי שהוא כועס. וזה נכון וטבעי בדיוק כמו הכאב. ומי שאין לו על מי לכעוס.. שפשוט יתפוצץ! לאסוף את השברים כבר יודעים.. זה בדיוק אותו הדבר כמו אחרי שנשברים.

 

[איוב-טרי]

הכעס לאן ?

ואולי זה מה שמשגע אותי ... כי לי אין על מי לכעוס ... לא סיפרתי את סיפורי המלא עד עכשיו, אבל בקצרה כדי להבהיר : אישתי המדהימה והאהובה הייתה מאז ומתמיד סמל הבריאות. אכלה רק מזון טבעי ואורגני (במקצועה היא הייתה יועצת תזונתית ונטורפתית), לא שתתה , לא עישנה והייתה תמיד מלאת חיים וחיוביות ... לפני ארבעה וחצי שבועות התחיל לה ללא הסבר כאב בגב התחתון שלאחר כמה ימים הביא אותה למיון מכיוון שהלך והתגבר, שם אישפזו אותה במחלקת נשים ואיבחנו לה דלקת באגן. מכאן ואילך העניינים הסתחרו בקצב שלא נתפס עד עכשיו ... המערכות בגוף שלה החלו לקרוס אחת אחרי השנייה ... הכבד הפסיק לתפקד לגמרי, אח"כ קרישת הדם, אח"כ הכליות וכך הלאה והלאה ... עד שהגענו לטיפול נמרץ , שם קיבלה דום לב, עברה החייאה, הונשמה למשך שבוע (ללא הכרה) עד שהגוף שלה קרס טוטאלית והיא נפטרה ... כל זה במהלך זמן של שבוע וחצי ... והעניין המוזר ביותר הוא שלא נתגלו בבדיקות שום חיידקים ושום אינדיקציות של מחלה כלשהיא שמשתוללת לה בגוף ... אלו בדיקות כמו של אדם בריא, אבל היא הלכה וגססה ... ועד היום אני עוד לא יודע מה זה היה או מה קרה שם בעצם ... ככה שאין לי על מי לכעוס ... הרופאים עשו מעל ומעבר ליכולתם, אבל הם אמרו לי בפנים שהם פשוט לא נתקלו בדבר כזה מעולם ... ואין להם מושג איך להציל אותה כי אין להם מושג ממה היא סובלת ... והם הריצו את כל הבדיקות המוכרות ברפואה בארץ ובחו"ל , ופשוט כלום .... ואני נשארתי ככה באויר, ואין על מי ועל מה לכעוס, כי אין לי שום מושג מי אחראי לקרוע ממני אותה ... אז מה נשאר , להתפוצץ ? על מה ? ועל מי ? היו רגעים שכעסתי עליה דווקא (!!!) , שאיך זה שהיא הלכה ממני אחרי שהיינו כל כך הרבה שנים ביחד ... שאיך היא הסכימה ללכת עם מלאך המוות הארור שבא לקחתה, ולא התנגדה ונשארה איתי ... אבל ברור לי שהיא עשתה ככל שביכולתה כדי לא ללכת , ומשהו חזק ממנה וממני העיף אותי במורד המדרון הבלתי נגמר שאני מתגלגל בו בימים נוראים אלו, ואין כתובת להפנות אליה לא תלונות ולא כעס ולא אשמה ולא כלום ....

 

[tear]

גם כשיש כתובת לכעס...

יש לי המון כעס שמופנה אולי בעיקר לעצמי [רגשות אשמה] אולם יש גם כתובת אמיתית, אך ככל שאני כועסת ואולי מתפוצצת לפעמים, אני רק כואבת יותר, זה לא משחרר או מקל עלי, להיפך... אינני יודעת אם יש בכלל דרך להשתחרר מהכעסים האלו אך אני כן יודעת שלהאחז בטוב שנותר זה עוזר

 

[אחת מהצד]

כן. בטח.

בטח שעוזר להאחז בטוב שנותר. כן. זה מה שעושים בדרך כלל. יום יום. אחרת אי אפשר לשרוד. אבל.. חושבת. אולי.. שכואב יותר אחרי שאת מתפוצצת (פעם ב... ובשקט), את. אני. מרגישה כל כך לא בסדר עם זה. כאילו כשלון מסויים. ובגלל זה כואב יותר. ולא בגלל ההתפוצצות. שהיא סוג של פורקן. בדיוק כמו לבכות. למה מותר לבכות? (לפחות ל-50% מבני האדם) ולהתפוצץ לא מותר... לא פוליטיקלי וזה..

 

[עזרה@ראשונה]

רק הארה קלה:

גם זה סוג של כעס - כשכועסים שאין על מי לכעוס. בדיעבד, אם כבר נגזר שכך יהיה - אז מבחינה מסויימת עליך לברך שזה קרה כה מהר. תחשוב, תחשוב עם עצמך, רק על היתרונות של המהירות הזו: כמה סבל וכמה צער נוספים נחסכו ממנה וממך, תחשוב כמה נורא היה אם האסון הזה היה נמשך לאורך חודשים.

 

[האח של נטע]

אתה רוצה לפתוח את הדיון הזה ?

לפני חמש שנים אבי נפטר מסרטן. תהליך הגסיסה, מיומו הראשון ועד אחרונת הנשימות, ארך כחמישה חודשים. תהליך ארוך וכואב, שבו מערכת אחר מערכת קורסת, ידיים, רגליים, ראייה, והדרך עוד רבה עד אשר פורחת לה הנשמה אל על. ביני לבין עצמי, תהיתי באותה תקופה, האם אכן יש הבדל בין מוות ארוך לבין מוות איטי. ותשובה ? לא לא. לא הייתה לי. בימים אלו אני מתמודד עם מוות אחר. מהיר, מפתיע, חד וחלק הרבה יותר. כשאחותי נפטרה, הייתי בעיצומו של ירח הדבש שלי, ולא ראיתיה עוד. וישאל השואל, האם החכמתי מן הדבר, ואשיב לו, לא. כי הרי, האמת, בעיני המתבונן היא אמת. בתהליך מותו של אבי חוויתי צער וכאב אינסופיים, רחמים, עצב, וחוסר אונים מוחלט וזה צידו האחד של מטבע רב פנים. כי מצידו השני, זכיתי לפרידה ארוכה ארוכה. זכיתי לומר דברים רבים שלא אצטער שלא אמרתי, ולשמוע דברים רבים שלא אצטער שלא שמעתי. ועם אחותי ? נחסך הכאב הארוך, של ללוות אדם בעת גסיסתו, אך כמה עוד לא אמרתי ! כמה שלא שמעתי ! אז אין פתרון. אין תשובה. וכמה הולם הדבר.

 

[אחת מהצד]

קשה להגיד משהו עכשיו

כי הכל כל כך טרי אצלך וצועק וכואב. הכל פתוח וחשוף. וזה כל כך מובן. כאילו אתה עדיין בשלב של לעבור עוד כמה שעות.. רק רוצה להגיד שהכעס הוא גם חלק מהסיפור הזה. וחלק לגיטימי. והכעס עליה שנעלמה לך פתאום מהחיים, הוא לגיטימי בדיוק כמו הבכי של הגעגוע הכואב אליה. מקווה שהיום יהיה לך קצת יותר קל. אחת מהצד

 

[האח של נטע]

על הכעס

הכעס הזה. בן הזוג המוזר הזה של הכאב. אתה יודע מה, אני מרחיק לכת עוד ממך. לא רק שאני לא יודע על מי לכעוס, אני לא בטוח שאני יודע על ***מה*** לכעוס. זה מזכיר לי. כשישבתי שבעה על אחותי, שוחחתי ערב אחד עם אישתי (הטרייה אגב, התחתנו רק שלושה שבועות לפני מותה של אחותי) וניסיתי להסביר לה מה עוד יגיע, ואיזה דרך עלינו לעבור, בכדי לשוב לסוג של נורמליות בחיינו. ואחד הדברים שהסברתי לה הוא, שאני עלול למצוא את עצמי כועס, ולא יודע על מה ועל מי. ושזה יוצא, ברגעים הכי פחות רצויים, ודווקא על מי שקרוב - כי הרי הוא "יכול לסבול הכל", לפחות לכאורה. אז אני כועס על הבדידות, על מה שהיה, על מה שלא יהיה, על הכל ועל כולם, על השרירותיות של חיינו, על הקלות של מותנו, ועל הערטליאי והלוט. ובעצם, אני לא כועס על דבר. כי אם למדתי דבר מאבלי הקודם, הרי שלמדתי לחיות עם שאלות ללא תשובות. אז תכעס לך על הכלום. גם לכעוס על הכלום עוזר. תפרוק את זה אל הרוח. תבעט בחול, תכה באוויר, תצעק לשמיים - עד יעבור הזעם ותשקט הסערה.

 

[benni (mac)]

על הרגע ובאותה שניה

שעמדתי להתנתק מהאינטרנט ו"לצאת" , ראיתי את מה שכתבת,אח של נטע. זה יפה.זה יותר מיפה.זה נגע בי. תודה.

 

[מיכל@בר]

כמו בבני, נגע גם בי.... מאד.

 

[מיכל@בר]

אני חושבת שקל יותר לכעוס כשיש כתובת

לכעס הזה. הכתובת משתנה מדי פעם עד שלא נשארת יותר. באין כתובת, הכעס מופנה פנימה. ובאין רואה, הוא גם יוצא החוצה. ואז מתפוצצים. אבל אין רעש.

 

[tear]

היי, אתם עדיין פה?

 

[אחת מהצד]

../images/Emo24.gif לך

 

[sad]

על הכעס

במיוחד לTEAR שלא יודעת מה לעשות איתו ואם יש ממנו מנוחה, אני רוצה לספר לך שיש ומכיוון שאין כתובת כי לא נשאר על מי לכעוס, בחיים אני מיקמתי אותו בכתובת מסוימת: יושב על ענן וצוחק עלינו שם למטה מתייסרים אומנם לקח לי כמה וכמה שנים להודות שמשהו קרה לי אבל מהרגע שזה קרה אני כעסתי בלי הפסקה די הרבה זמן, עליו ועל אחרים על התוקפנות במעשה שכביכול לא משאירה עם מי לדבר, על חוסר האונים, על ההפתעה, על זה שזה קרה דווקא לי, שאלו החיים שלי ובכלל לא רציתי ככה... אבל מצאתי מקום בטוח ואמרתי את זה ללא הפסקה, ועם הזמן, הכעס הלך ונרגע, ונמצא מקום להשלמה, החמלה והצער אני לא מבטיחה שזה עובר לחלוטין ולא נשאר דבר, היום הדיאלוג שלי יותר עם מי שמסביבי, על ההתמודדות שאחרי ולא על מה שקרה. אז מאחלת לך מקום בטוח להביע את הכעס, וכתובת אפילו דימיונית למי לפנות. ומסכימה שזה הכי לגיטימי שבעולם, אבל באמת לצערי הכי קשה ל"דיבור" עם הסביבה.

 

[רחלי27]

ואם אני לא רוצה להפנות את הכעס לאן

שהוא צריך ללכת.. ואם אני לא בטוחה ביכלל שזה לא המקום שלא?? הרי אף אלד לא יכל לענות לי על מה קרא... אני כועסת מאוד!!ובוכה. אוף. למה העלתם את זה? למה?

 

[sad]

רחלי חמודה

הכעס מתקיים, אם נדבר עליו ואם לא... אז עדיף לדבר עליו כדי שהוא לא ישאר בפנים לאורך זמן זה בלתי אפשרי חיבוק גדול

 

[רחלי27]

אז לאן לישלוח אותו.?

אני לא מפסיקה לבכות מהרגע שהתחלתו ליקרא את ההודעות האלו. קשה לי איתו. קשה!!!!!!

 

[האח של נטע]

היי רחלי

היום תורי. היום תורי להגיד שאני מבין אותך. היום תורי לספר לך, שאת חוסר האונים הזה אני חש בכל יום. היום תורי לספר לך, שאפשר לכעוס גם בלי כתובת. שמותר לכעוס גם סתם כך. כתבתי לאיוב (הטרי - כי עם הקודם יש לי ויכוח רציני) - שיכעס על הכלום, על האינות והבדידות, גם אלו מטרות נאות. ואת, תכעסי. ותבכי. ואם תרצי, אני נותן לך כתף אחת משתיים (כי בכל זאת, אחת עוזרת לי לכתוב) ותטיחי בה האשמות. או דמעות. למה לא ?

 

[אחת מהצד]

רחלי יקרה.

עצוב לי על הבכי שלך. וכואב. כמעט כתבתי שאני מצטערת שכתבתי. שהכאבתי. והלוואי ויכולתי להגיע אליך עכשיו ולחבק אותך באמת ולא עם האייקון הדבילי. אולי נגעתי במקום יותר מדי קשה. נתפסת לא מוכנה עם הבוקס הזה בבטן. מסובך לי עכשיו לכתוב את כל מה שרוצה להגיד לך. אני אנסה אחר כך. רק להגיד שלקח לי הרבה זמן להבין את זה. ועוד יותר הרבה זמן לקבל את זה. שזה חלק שלי. שבי. בלתי נפרד. ואין למי להפנות את הכעס. יש כאלה שעושים את זה כלפי אלוהים אבל זו דרך שברור לי שלא תבחרי בה. גם אני לא כועסת עליו. אני גם לא לא כועסת עליו. אני כן כועסת לפעמים על אלה שמתו. גם אם "הם לא אשמים". אני כועסת על המוות שלהם. לא צריך למצוא מי אשם. אין אשם. אבל מותר לכעוס על מה שקרה לך. על החיים שלך שחטפו מכה איומה. על זה שבמקום להמשיך בחיי המשפחה המאושרים והשלווים שלך וכל החלומות שהיו לך, את נשארת לבד. נאבקת על כל נשימה. מתאמצת לטפס מהבור המחורבן הזה של האובדן. וכל האנרגיה שלך מושקעת בלבנות מחדש את החיים והאהבה אליהם. והכעס הזה. לגיטימי כמו הבכי. הזעם הנוראי הוא חלק מהריפוי של הנשמה. העצב לא נגמר. הוא מתרכך. משתנה. מתערבב הכעס והזעם כן. בגלל זה צריך לתת להם לצאת לקרוא להם בשם הנכון ולתת להם ביטוי. ואם הייתי מבינה את זה מזמן היה לי היום הרבה יותר קל. זה חלק ממה שרציתי להגיד לך. תבכי אשה. מותר לך לא צריך להיות רק שמחה ואופטימית תני לעצמך גם לכאוב ולבכות ולכעוס. הכל לגיטמי זה הצד השני, הבלתי נפרד, של השמחה והאושר. מחבקת אותך בכל הכוח והחום והאהבה שלך

 

[ניצן16]

רחלי יקרה,

עצוב לי מאוד לקרוא שכ"כ קשה לך. (אך אני יודעת, שלי ולך ולכולנו, למרות כל האופטימיות והשמחה, חייבים להיות לפעמים רגעים קשים). אני מעתיקה לפה קטע, שקראתי אותו ממש היום, ועשה לי קצת טוב בלב, ומקווה שגם לך כך יהיה. מתוך הספר "מדוע קורים דברים רעים לאנשים טובים"/צבי (הרולד) ס. קושניר. מה נעשה בכעסנו כשאנו נפגעים? המטרה צריכה להיות, אם נוכל להגיע לידי כך, לכעוס על המצב, ולא על עצמנו, או על אלה שיכלו למנעו, או על הקרובים אלינו המנסים לעזור לנו, או על אלוקים שהניח לזה לקרות. כעס על עצמנו ידכא אותנו. כעס על אחרים יבהילם ויבריחם, ויקשה עליהם לעזור לנו. כעס על אלוהים יציב מחסום בינינו לבין משאבי התמיכה, הנוחם שבאמונה, המצויים כדי לעזור לנו בזמנים כאלה. אבל אם נכעס על המצב, אם נכיר בו כדבר מושחת, נפסד, שלחלוטין לא מגיע לנו, אם נצעק עליו, נגדף אותו, נבכה עליו, אז נוכל לפרוק את כעסנו, שהוא חלק מהיפגענו, בלי שהדבר יקשה עלינו לקבל עזרה. ורק דבר אחרון על הספר: הספר מביא נקודת מבט והשקפה נורא מעניינת, ואני בהחלט ממליצה עליו למי שלא קרא אותו. את הספר כתב רב, שגילה כשבנו אהרון היה בן שלוש, שהוא חולה במחלה נדירה בה הגוף מזדקן מהר יותר, וימות בגיל העשרה. רק טוב, רחלי מניצן.