נגעת פתאום בנקודה שמזה מפחידה אותי
משום מה מאז שאני כאן יש לי איזו נטייה לעשות אידאליזציה של הארץ, אני זוכרת את כל הדברים הטובים ולא את הרעים. אני צריכה להכריח את עצמי לחשוב בהגיון כדי לראות תמונה שלמה, וגם אז הרגש עדיין נוטה בגדול לכיוון ישראל. בכל הביקורים האחרונים שלי התחלתי להרגיש כאילו שהבית שלי זה לא כאן ולא שם ובעצם אני חסרת בית. עקורה. לא שייכת. הילדות שלנו היתה ואיננה, דברים בארץ משתנים בקצב מהיר, המון דברים שאני נורא שונאת באמריקה מגיעים חיש מהר לישראל וכל היופי והקסם שאני זוכרת פשוט נעלמים להם אט אט... כאן אני מרגישה זרה. שם אני מרגישה לא שייכת, לא במקום. כאילו ה"חוויה" הזאת של להיות כאן נתנה לי אפשרות לראות ולהכיר את הטוב שבשני העולמות ועכשיו אף אחד מהם בנפרד לא יהיה מספק... אני יודעת שכשנחזור תהיה לי קליטה קשה מאוד. אני יודעת שאהיה מתוסכלת וייקח לי זמן להתרגל... ואני יודעת שזה כבר לעולם לא יהיה אותו הדבר. כאילו כבר לא אהיה שייכת לא לכאן ולא לשם בכל מקרה. וזה עצוב, ומפחיד.