ערב בלי פרוג (כמעט)
ייתכן וחלק מהחברים (לא בפורום הזה, אולי) יצאו מאוכזבים מכך שהלהקה לא ביצעה ולו גם קטע אחד משתי הסאגות הגדולות: A Passion Play & Thick as a Brick, אני מודה ומתוודה, שגם אם אין לי יותר מדי נגטיבים לומר על האלבומים האלה, אני מעדיף את ג'ת'רו הבלוזית והפולקית - ומזה קיבלנו מלוא החופן. נדמה לי שמאלבומי הבכורה, This was ו Stand up הם ביצעו כ 5-6 שירים. וכך גם מהאלבום האחרון Christmas Album ומאלבום הסולו האחרון של אנדרסון, Rupi's dance. צריך לזכור שהאינטרס העליון של הלהקה הוא למכור את האלבומים האלה ולכן הסט-ליסט היה מלא מהם. פרט ל Budapest (שיר אותו הם מבצעים כמעט בכל הופעה) הם לא ביצעו דברים אחרים מתקופות האופל שלהם. נכון שהיה חסר לי לשמוע את Jack in the green או את Hunting girl מ Songs, שירים שההרכב הזה מבצע טוב יותר מההרכב המקורי שהקליט את האלבום - אבל לא נורא. באשר לקולו של אנדרסון: לא קשה היה להבחין בכך שהשירה כבר לא באה לו בקלות. הוא משקיע מאמצים רבים ונראה שהוליום של המיקרופון שלו הונמך בכוונה כדי להסתיר את העובדה הזו. מאז המחלה שאחזה בגרונו מתקשה אנדרסון לחזור לקולו, אם כי בהופעה הקודמת שהתקיימה בארץ זה נשמע טוב יותר. אני דוחה את דברי אלה הטוענים כלפי הלהקה שהם היו חלשים. לדעתי ההרכב הזה הוא המוכשר ביותר שאיאן הצליח לאסוף לצידו ב25 השנים האחרונות. מארטין באר היה נפלא - כמו תמיד - וגם קטע הסולו שלו הוא הוכחה לכך שמדובר בגיטריסט בלוז רוק מהטובים שמנגנים היום. הקלידן אנדי גידינגס עולה בכמה מונים על ג'ון אוואן, דיויד פאלמר (הוא או היא), אדי ג'ובסון ושאר הקלידנים המזדמנים שניגנו עם הלהקה בשנות ה 80; ג'וני נויס, הבאסיסט, לא מגיע אמנם לאיכויות של ג'פרי האמונד, אבל הוא משתלב היטב במרקם של הלהקה ואחרון - המתופף דויין פרי, הוא היורש המתאים לבארי בארלו והוא מבצע את הקטעים המורכבים באופן מרשים. לצידי בהופעה, ישב בחור שעוסק בהקשה באופן מקצועי והוא אמר לי במפורש שמדובר בנגן תופים שאינו עוסק אך ורק בליווי - כמו בהלקת בלוז רוק סטנדרטית - אלא מנגן את החלק שלו בהרמוניה המושלמת של הלהקה. וראוי לציין פרט נוסף: מדובר, לדעתי, באחת הלהקות היותר הרמוניות שאני מכיר (אם לא הגדולה שביניהן!!).העיבודים הם ברמה של תזמורת סימפונית מהמובחרות והביצועים מדוייקים להפליא. אין ספק שזה תוצר של שנות עבודה מרובות יחד (במיוחד של אנדרסון ובאר) אבל גם של איכויות ותובנות מוזיקאליות ובמיוחד של רגישויות מוזיקאליות, שאפיינו דור אחר: הדור של האגדות ואתמול צפינו באחת הגדולות שביניהן. יקי