״שק תפוחי-אדמה״...
שק של סליחה
באחד משיעורי החברה, בקשה מורה מתלמידיה להביא לבית הספר למחרת היום, שק מלא תפוחי-אדמה ושקית גדולה.
למחרת, משהביאו התלמידים את הנדרש, הטילה עליהם המורה משימה: "בחרו תפוח-אדמה אחד שייצג כל אדם במהלך שנות חייכם - שלא סלחתם לו על משהו שעשה לכם.
זה יכול להיות מישהו שהרגיז אתכם או פגע בכם ועד היום לא שכחתם לו את זה, וכתבו את שמו על תפוח האדמה."
התלמידים אספו תפוחי אדמה מהשק שהביאו, רשמו על כל תפוח אדמה את שמו של האדם ואת התאריך, והכניסו את תפוחי האדמה לתוך השקית.
חלק מהשקיות ראוי לציין, היו כבדות מאוד.
כמצוות המורה, נשאו התלמידים את השקית עם תפוחי האדמה לכל מקום בו שהו במהלך שבוע שלם: לבית - הספר, לחוגים, למגרשי המשחקים, לחברים ואפילו אל מיטתם בלילה...
הטירחה שבסחיבת השקית לכל מקום במהלך שבוע, הבהירה לתלמידים היטב מה הוא "המשקל" שהם נושאים עימם לכל מקום ועד כמה הם צריכים להקפיד שלא לשכוח את השקית, במקומות שונים ומביכים.
באופן טבעי לגמרי, כפי שקורה למיני ירקות ופירות "שנפרדים" מסביבת קירור ו"מטיילים" להם בעולם הפכה תכולת השקית במהלך השבוע - לעיסה דביקה וריחנית.
משימה זו שאותה עברו כולם, כך הסבירה להם מורתם בסוף אותו שבוע, מתארת בצורה הטובה ביותר את המחיר שאנו משלמים על שמירת הכאבים והכעסים לעצמנו ועל גישתנו השלילית למצבים שונים.
לעיתים קרובות אנו חושבים שלסלוח לאנשים זו "מתנה" שאנו נותנים להם ולא מגיעה להם.
מאז אותו תרגיל היה לאותם תלמידים ברור כי זו "מתנה" – שאותה למעשה אנו מעניקים לעצמנו.
סליחות..
אני תמיד אומרת מילה שנאמרת לא ניתן לקחת בחזרה ולעיתים קשה מאד לסלוח על אותן המילים שנאמרו..אפילו על המעשים עצמם...
אבל עם השנים למדתי לסלוח על זה,למדתי לשחרר..
אני לא אדם שנוטר טינה ובליבי יש מקום לסליחה..
רבי נחמן מברסלב אמר פעם:
״אם אתה מאמין שאפשר לקלקל,האמן שאפשר גם לתקן.אם אתה מאמין שאפשר לפגוע,האמן שאפשר גם לרפא״...
