זה השיר של ברכט:
כשהרֶשע בא כמו גשם נופל
כאחד המביא מכתב חשוב לאשנב לאחר שעות-
הקבלה: האשנב כבר נעול.
כאחד הרוצה להזהיר את העיר מפני שיטפון: אבל
הוא מדבר לשון אחרת. אין מבינים את דבריו.
כקבצן, הדופק בפעם החמשיית באותה דלת שבה כבר
קיבל ארבע פעמים: הוא רעב בפעם החמישית.
כאחד שדמו זורם מתוך פצע והוא מחכה לרופא:
דמו ממשיך לשתות.
כך באים אנחנו ומספרים שעשו לנו מעשים
שלא ייעשו.
כשסופר לראשונה שידידינו נשחטים בהדרגה
קמה זעקה של פלצות. אז נשחטו מאה. אבל
כאשר נשחטו אלף ולשחיטה לא היה סוף, נפוצה
השתיקה.
כשהרֶשע בא כמו גשם נופל, איש אינו קורא עוד:
עצור!
כשהפשעים נערמים, הם נעשים בלתי-נראים.
כשהסבל נעשֶה ללא-נשוא, אין שומעים
עוד את הצעקות.
גם הצעקות נופלות כגשם-קיץ.