מנשואה מנוסה ולא במנוסה
שלום מיכל, אני כותבת כי, במקרה, יש לי הרבה ניסיון עם העינין הזה. לקח הרבה מאוד זמן, יזע וכו´, עד "שהצלחתי" להגיע לסטטוס קוו, שגם לא תמיד מחזיק מעמד. למעשה, זו בעיה מאוד ידועה, ואני זוכרת דיונים על כך כשהשתתפתי בקבוצת דיון אמריקאית בנושא ג´ודו, שרוב חבריה היו אנשים מבוגרים. "חיידק" אומנויות לחימה הוא עמיד במיוחד, ולמיטב ידיעתי עוד לא גילו אנטיביוטיקה. גם לא חיסון (ראי הוזהרת...) לא פעם מצאתי את עצמי במצב רגיש, ובעיקר כואב. קשה לאחרים להבין כמה אוהבים את האומנות שבה עוסקים, וגם קשה להבין שזו אהבה שלא באה במקום שום דבר אחר. קשה להבין שמאוד כואב לוותר, במיוחד כשמרגישים שזה באמת, באמת, לא על חשבון אהבה אחרת. זה מין דבר משונה (מאוד) שנותן הרגשה של "שלם", חוויה שהיא לרוב אסטתית מאוד (לפחות בשבילי), ומעין חקירה עצמית, שאין כדוגמתה. היא משלימה את האחרות, ולא מחליפה אותן. למי שעוסק בכך ברצינות וברוח הנכונה, זו עבודה עם עצמי אשר מזינה את ההתפתחות שלי בכל תחום, כולל בתחום הבין אישי, וקיים היזון חוזר והזנה הדדית. במקרה הרצוי, זה תהליך של התפתחות וגדילה. מצד אחד, הילדים שלי לא מתים על זה שאני הולכת לדוג´ו בערב, אבל מאידך, הם גם יודעים להתגאות בי "ולהשוויץ", אמא שלי....(ככה וככה). תפסתי גם את בעלי בזה. בסופו של דבר, הם הבינו: לאהוב אותי זה אומר גם, לדאוג שאהיה שמחה, שיהיה לי טוב. וזה אחד הדברים שאני נורא אוהבת. לאהוב אותי, זה אומר לא למנוע ממני את מה שאני אוהבת. קוראים לזה בעברית "לפרגן", אבל זה הרבה יותר מזה. זה תחושה נפלאה של שותפות, שבסופו של דבר, כולם נהנים ממנה. לאיזה שיעור לבוא? תראי, אני משתמשת בסכינים בעיקר לחיתוך בשר וירקות. בחרתי בחצי השני כי נראה לי, שעבור מי שאינו מתכוון להשקיע בשיטה שונה משלו, הטאי צ´י יכול להיות מאוד מענין. זה נראה לי משהו באמת לכולם. תבואי, יהיו בנות (אנחנו באות שלוש, אבל כבר לא ממש בנות...נשים), ומקסימום, תדרשי פיצוי (דימיון, דימיון!
)