מסורת אמורה לתת "תשובה"?
למיטב הבנתי, מסורת היא דרך לעשות דברים. כל מיני דברים. חינוך, בניית בתים, חתונות - מסורות שונות לקבוצות שונות. כשהמסורת נשברת, משהו צריך להחליף אותה - ואצלנו, בתחום החינוך, המשהו הזה זה הדת (גני-ילדים ובתי-ספר של ש"ס, חזרה בתשובה למיניה וכו'), או ה"ניו אייג'" (גנים ובתי"ס "דמוקרטיים", "לאומנויות", "לטבע", "אנתרופוסופיים" וכו'), או חברת הצריכה והתחרות המערבית המודרנית - ציונים זה הכל, חינוך זה כלום, לך תראה טלויזיה או לקנות מקדונלדס ואל תפריע לי בויפאסאנה/קריאת גלובס/ספינינג. היום אין "מסורת" בחינוך הציבורי בישראל, כלומר אין "סיפור מסגרת" המקשר ומאחד את כל החומר הנלמד, ומסביר, בעצם,
למה אנחנו כאן. לכל עם יש אמונה בהיותו, איכשהו, "נבחר", והחינוך אמור לשקף ולחזק את התחושה הלאומית הזאת; לאמריקנים מספרים על המייפלאוור, המהגרים הראשונים, המערב הפרוע והבהלה לזהב; לאנגלים מספרים על הפראנקים והסאקסונים, על המאגנה כארטה ועל ריצ'ארד לב-הארי, על המלכה אליזבט וסר פראנסיס דרייק, על שייקספיר וניוטון ודארווין; לצרפתים מספרים על ז'אן ד'ארק והמהפכה הצרפתית, על מגילת זכויות האדם ועל ויקטור הוגו, וכך הלאה. לנו מספרים על העליה הראשונה, השניה והשלישית, אנשים שמרדו בהוריהם ובמסגרות בהן חיו, והלכו להקים ישובים בארץ ישראל. מספרים על הצבר, שמרד במסורת של הגולה, שהוא
בכוונה ישיר, מחוספס ובלתי מנומס, אבל "מתוק מבפנים"
(האמת, לא יודע אם מישהו עוד מספר לילדים של היום על הדברים האלה...) כל הגיבורים הלאומיים שלנו, מאז תחילת הציונות, היו אנשים שמרדו במסורת. נקודה למחשבה...
