../images/Emo24.gif
קצת עצוב לי לשמוע. אבל כמו שאמרת קודם, אנחנו ילדים גדולים ורואים את ההורים כבני אדם, אז גם אם הזכרומנות לא משהו, זה כבר עבר את שלב העצב או תחושת הקיפוח. עכשיו שאלה - הבן שלי עדיין צעיר.פה לא מדבור בלהשלים עם מה שהיה, אלא יש הזדמנות להשפיע על מה שיהיה. תאר לך את עצמך בגילו. האם לא היה יכול להיות משהו/מישהו שהיה יכול לחסוך לך כאבי גדילה? לא חייב להיות משהו גרנדיוזי. יכול להיות משהו קטן, אבל עם תרומה להמשך הדרך. למה להגיד "עזבי אותך"? ספרים על מין לא חסרים בבית. הנושא הזה אצלנו לא טאבו. נהפוך הוא. עדיין אני לא רואה אותו מנקודת מבט של גבר, אלא של אישה. בוא נעזוב גבריות ומיניות רגע. זה נושא שאנשים מלבישים עליו כל מיני אמוציות. נניח והבן שלי מתקשה בלימוד אנגלית, אבל הידע הזה נחוץ לו מאד על מנת לפתח דברים אחרים שהוא אוהב. ונניח שאני לא יודעת מילה אנגלית. האם זה לא טבעי לחפש ידע בחוץ? נראה לי שהיכן שאני מחפשת קצת עצות לגמרי פרקטיות, נכנסו נושאים אמוציונליים כבדים - שכול, משקעים של חסך הורי, מיניות. ואני כולה רוצה שיהיה לו ערוץ זמין במידה ומה שאני יכולה לתת לו לא מספיק.