בן 15 בהתלבטות...
שלום לכולם, אני חושב שזהו המקום לדבר או לבקש עזרה לכאלה במצבי, מקווה שבאמת השיחה תעזור לי. לא אתעכב יותר מדי על הפתיחה וכל הדברים מסביב, אז ככה. אני בן-15 (כיתה ט'). גיליתי שאני הומו עוד כשהייתי בכיתה ו' נראה לי, אבל הדבר המצער ביותר פה לדעתי הוא שאני בטוח בזה שלפני כיתה ו' נמשכתי לבנות, היו לי כמה אהבות נכזבות אפילו. אני לא יכול לשים נקודה שבה ההעדפה המינית שלי התשנתה כי אני לא יודע בדיוק איפה היא, החלטתי שזה בכיתה ו' כי זה מהמקרים שאני זוכר - יכול להיות פחות יכול להיות יותר. חשבתי על זה קצת ויכול להיות שפעם באמת הייתי רגיל, טווח זמנים קצר שינה את זה בהדרגתיות והחל מכיתה ו-ז אני הומו ועכשיו אין לי שום משיכה לבנות. איך זה יכול להיות? האם אני היחידי שקרה לי מקרה מוזר כזה? אני ממש ממש לא מבין את המצב. אז יופי, עכשיו אני הומו ואני התרגלתי לחיות עם ההווה. אפשר לומר שאחרי זמן ארוך השלמתי עם עצמי בקשר לזה. אך אני חושב שלהשלים עם עצמך זהו שלב קטן מאוד יחסית לזה של יציאה מן הארון. מאז ועד עכשיו לא ראיתי את עצמי יוצא מהארון, המצב כל כך מביש אותי שלכתוב פה "אני הומו" גורם לי לבושה ענקית, אפילו שאף אחד לא מכיר אותי פה, שאין אף אחד בחדר עכשיו ואף אחד לא יחשוב לבוא לפה ולראות מה אני כותב, אבל אני עדיין מרגיש הרגשה מוזרה ביותר עם ההצהרות שאני זורק כאן יחסית בחופשיות. יציאה מהארון יהיה לדעתי הדבר הקשה ביותר בחיים, שלא תגידו שמהמילים האלה אני נשמע לכם צעיר, פשוט אני חושב שאני יודע על מה אני מדבר. אני ממש לא בטוח שאני אעבור את זה אפילו. הכל כתוצאה מהסביבה שלי - מההורים בעלי דעות קדומות ביותר, בעלי חברים וחברה אשר בחיים לא הייתה מנוסה עם הומואים, מבני המשפחה, מהמכרים, כל פעם כשאני מזכיר את זה אני מראה לעצמי פעם נוספת עד כמה זה בלתי אפשרי. לא מתאר לעצמי את החיים שמחכים לי, אם בכלל. עד עכשיו יכולתי לנהל שיחות מהסוג הזה רק עם עצמי, הנה מצאתי פורום טוב. תודה חברה.
שלום לכולם, אני חושב שזהו המקום לדבר או לבקש עזרה לכאלה במצבי, מקווה שבאמת השיחה תעזור לי. לא אתעכב יותר מדי על הפתיחה וכל הדברים מסביב, אז ככה. אני בן-15 (כיתה ט'). גיליתי שאני הומו עוד כשהייתי בכיתה ו' נראה לי, אבל הדבר המצער ביותר פה לדעתי הוא שאני בטוח בזה שלפני כיתה ו' נמשכתי לבנות, היו לי כמה אהבות נכזבות אפילו. אני לא יכול לשים נקודה שבה ההעדפה המינית שלי התשנתה כי אני לא יודע בדיוק איפה היא, החלטתי שזה בכיתה ו' כי זה מהמקרים שאני זוכר - יכול להיות פחות יכול להיות יותר. חשבתי על זה קצת ויכול להיות שפעם באמת הייתי רגיל, טווח זמנים קצר שינה את זה בהדרגתיות והחל מכיתה ו-ז אני הומו ועכשיו אין לי שום משיכה לבנות. איך זה יכול להיות? האם אני היחידי שקרה לי מקרה מוזר כזה? אני ממש ממש לא מבין את המצב. אז יופי, עכשיו אני הומו ואני התרגלתי לחיות עם ההווה. אפשר לומר שאחרי זמן ארוך השלמתי עם עצמי בקשר לזה. אך אני חושב שלהשלים עם עצמך זהו שלב קטן מאוד יחסית לזה של יציאה מן הארון. מאז ועד עכשיו לא ראיתי את עצמי יוצא מהארון, המצב כל כך מביש אותי שלכתוב פה "אני הומו" גורם לי לבושה ענקית, אפילו שאף אחד לא מכיר אותי פה, שאין אף אחד בחדר עכשיו ואף אחד לא יחשוב לבוא לפה ולראות מה אני כותב, אבל אני עדיין מרגיש הרגשה מוזרה ביותר עם ההצהרות שאני זורק כאן יחסית בחופשיות. יציאה מהארון יהיה לדעתי הדבר הקשה ביותר בחיים, שלא תגידו שמהמילים האלה אני נשמע לכם צעיר, פשוט אני חושב שאני יודע על מה אני מדבר. אני ממש לא בטוח שאני אעבור את זה אפילו. הכל כתוצאה מהסביבה שלי - מההורים בעלי דעות קדומות ביותר, בעלי חברים וחברה אשר בחיים לא הייתה מנוסה עם הומואים, מבני המשפחה, מהמכרים, כל פעם כשאני מזכיר את זה אני מראה לעצמי פעם נוספת עד כמה זה בלתי אפשרי. לא מתאר לעצמי את החיים שמחכים לי, אם בכלל. עד עכשיו יכולתי לנהל שיחות מהסוג הזה רק עם עצמי, הנה מצאתי פורום טוב. תודה חברה.
