תגובה
ראשית אני רוצה להודות לכל המגיבים, לעיתים מספיקה אפילו תגובה של מילה אחת וחיזוק קטן כדי לעשות טוב על הלב ברשתוכם אשתף אתכם במספר דברים נוספים ע"מ לחדד את התמונה. אני שומע לא מעט את המשפט "אתה צריך לעזוב את ההורים ולעבור לפינה משלך, רק כך תוכל לבנות את עצמך" אז זהו שכבר עברתי את התהליך הזה. לפני קצת פחות משנה שכרתי דירת חדר לתקופת ניסיון של חצי שנה. הדירה לא שימשה לי כמקום דיור קבוע אך בהחלט שימשה לי כפינה משלי וכל פעם שהרגשתי רע בבית היה לי לאן לברוח. למרבה ההפתעה תחושת השחרור שכל כך ציפיתי לה מיאנה לבוא. נכון, יכול להיות שזה בגלל שהדירה היתה במרחק של 10 דקות מהדירה של ההורים, יכול גם מאוד להיות שזה בגלל שהנתק לא היה מושלם כי לא עברתי לשם בצורה מוחלטת. באותה תקופה ניהלתי מערכת יחסים קצת מורכבת עם מישהי, (ספק ידידות/ספק חברות) ובאופן טבעי בגלל שהיה לי מקום משלי התראינו יותר והיא הפכה למעין בת בית בדירה. מיותר לציין שזה נתן לי הרגשה מאוד טובה שהרגשתי שאני לא נמצא לבד עם 4 קירות. מסיבות מסוימות שלא כאן המקום לפרטן סיימתי את הפרק של הדירה ממש בערב פסח. חזרתי הביתה עם החלטה שמיד אחרי החג אני אחפש לי מקום אחר מרווח יותר ואנסה להתחיל מחדש את הקטע של המעבר לפינה משלי. אך ראה איזה פלא...... קרה לי משהו שלא חשבתי שיקרה. איבדתי את כל המוטיבציה שלי לעבור לפינה משלי. מצד אחד ברגע שהתנחלתי חזרה בבית ידעתי שאין מצב שאני נשאר עם ההורים אלא זה מצב זמני בלבד, אך מצד שני כל המוטביצה שלי נעלמה. היות וכבר חוויתי פעם אחת מעבר דירה ידעתי כמה אנרגיות ומשאבים כספיים ונפשיים נדרשים לצעד שכזה ואיבדתי את כל החשק לחזור שוב פעם על תהליך כזה בידיעה שאני הולך בסוף התהליך להיות "בודד" עם עצמי, ומאז עד היום ניתן לומר שאני "תקוע" במקום. אני יודע שבחור בגיל 26 בבית של ההורים זה לא דבר טבעי, אני יודע שיתכן ולא יהיה מוצא בסופו של דבר אלא לנסות ולחזור על התהליך אבל כרגע זה נראה לי רחוק מדי. אני יכול לנסח את זה במילים אחרות. אני מרגיש שאין לי את הכוח הנפשי להשקיע בתהליך שבסופו של דבר לא אחלוק אותו עם אף אחת. וכאן אני מגיע לנקודה הבאה שאני מעונין להבהיר. כאשר אני מתבטא שקשה לי עם זה שאני לא מוצא את המקום שלי הכונה שלי היא לא לזה שאני לא מוצא את מקומי בחברה מסוימת. ברור לי שלעולם לא אוכל להרגיש משויך לשום חברה לא חילונית ולא חרדית. לצאת בשאלה אני לא הולך ממספר סיבות אני מודה, בשביל לצאת בשאלה צריך הרבה אומץ. אני מעריץ כל יוצא בשאלה כי אני יודע שאני לא אוכל לעשות זאת ומעבר לזה אני לא יודע עד כמה אני רוצה זאת ואני אסביר. היטיבה לתאר את זה מישהי שכתבה פעם כתבה בעיתון מעריב לצאת בשאלה זה לא סתם להחליט שאתה לא חרדי, לצאת בשאלה זה לשנות את כל מה שאתה יודע, את כל דרך החיים שלך, לאמץ סגנון לבוש שונה, לאמץ קודים חברתיים שונים. במילים אחרות צריך "לעשות", ולעשות הרבה, כדי לצאת בשאלה או יותר נכון כדי להתאקלם כחילוני. אני לא רואה שיש בי את הכוח לא הנפשי ולא הרגשי לבצע את העשייה הזאת. גדלתי כל ימי בסביבה חרדית, ינקתי את כל מה שינקתי מחינוך חרדי, אני מכיר את כל הניואנסים מבפנים, להתחיל עכשיו לעשות טרנפוזיציה לצורת חיים אחרת נראה לי כבד מדי. מאידך גיסא גם להרגיש טבעי בסביבה חרדית לא אוכל כי מה לעשות שהמימד החיצוני שלי והמימדים הפנימיים שלי שונים בתכלית השוני. לכן, כמו שכבר כתבתי, אני יודע שלעולם לא אוכל להרגיש טבעי בשום סביבה כל עוד לא איישר קו לכאן או לכאן. כאשר אני מתבטא שקשה לי עם זה שאני לא מוצא את המקום שלי הכונה שלי היא למשהו אחר וכדי להסביר אני אצטט חלק מתגובה ש"קתרזיס" הגיבה לי: אני מנסה לומר שתמיד תשאר איזו מידה שבה אתה לא תשתייך לחברה, אבל כשתמצא מישהי לחלוק איתה את סגנון חייך - אם תהיה ביניכם כנות ופתיחות - אתה תרגיש ש"אתה לא לבד". גם אם רק שניכם תהיו עם אותו ראש בסביבה שונה לחלוטין. קתרזיס קלעה בול למה שאני חותר. פחות מפריע לי שלא אמצא את מקומי בחברה, יותר מפריע לי שלא אמצא את מקומי בביתי שלי. שבבית שלי אתהלך כמו ארי בסוגר. אני בטוח שאם הייתי חי ביחד עם בת זוג ושנינו היינו חווים את אותם הדברים וביחד מגיעים להשלמה ולהחלטה שזאת הדרך שלנו, הרוגע והשקט הנפשי היו עושים את שלהם וקונפליקט הזהות והשייכות לסביבה היה נמוך בהרבה מאשר הוא במצב הנוכחי. במילים פשוטות, כאשר אתה נמצא בסביבה לא מוכרת ומרגיש לא שייך, מצטבר בפנים המון קיטור שאין לאן לשחרר אותו וכתוצאה מכך יכול להגרם פיצוץ אבל כאשר בסביבה הלא מוכרת יש איתך מישהו נוסף אז פתאום אתה כבר לא מרגיש כל כך לבד ואתה מרגיש הרבה פחות לחוץ. ועל המשפט הבא אני חוזר השכם והערב. אני רוצה מישהו שאוכל לחיות "איתה". איתה, ולא לצידה. לא מישהי שאצטרך להסתיר ממנה אלא מישהי שאוכל לשתף אותה בכל מה שעובר עלי ולכן אני חוזר לענין הקודם, כל עוד אני מתפקד כ"בודד" אין לי אנרגיות לאסוף את עצמי ולהתקדם הלאה, דבר שאני בטוח שישתנה כאשר אוכל להתחיל לעשות כל דבר "בשניים". שורה תחתונה... נכון, אני "יושב על הגדר" זהו מצב ביש כי זה כמו עצם שתקועה בגרון ולא זזה לשום מקום אבל אין לי יותר מדי ברירות. אני מאמין באל, אני לא הולך לעשות שינויים מרחיקי לכת, אני לא הולך לשרוף גשרים, ואני לא הולך להתחיל ליישם דרך חדשה. אין ספק שאצטרך להתמודד עם השקפת עולם שונה כדוגמת זה שאני חושב שמגע של אהבה בין המינים הוא דבר הכי טבעי בעולם ואני נגד הסירוס שלו (לפי השקפת העולם החרדית היו מעלים אותי על המוקד על ביטוי שכזה), אין ספק שאצטרך להתמודד עם דברים מגוונים אחרים אך בסופו של דבר בסופו של יום כאשר כל ההתמודדיות האלה יהיו בשניים נראה לי שיהיה לי הרבה יותר קל ולכך אני מייחל. ושוב, אני רק יכול לציין את הערכה הרבה שיש לי כלפי היוצאים שהיתה להם את התעוזה לעשות את הצעד הזה. אין מחיר לחופש, זה נכון אבל כל אחד צריך לעשות את השיקולים שלו. נראה לי שאם אאריך ולו בשורה אחת נוספת משלחת של חברי הפורום תחכה לי מחר מתחת לבית עם נשק אוטומטי אז אעצור כאן. תודה על הזמן שאתם מקדישים לקרוא שלכם פורץ
