בינוניות
האם אתם מרגישים שהחרדה החברתית גורמת לכם להיות בינוניים ולא לממש את הפוטנציאל האמיתי שגלום בכם? בכל תחומי החיים? (לימודים/ צבא/ עבודה/ זוגיות..) כלומר במקום להיות טובים במה שאתם עושים החרדה גורמת לכם להיות בינוניים בלבד. בגלל קשיים שחוסמים אתכם (תרתי משמע, באופן שהוא מורגש בצורה פיזית כמעט). אצלי אני מרגישה את זה בעיקר בעבודה. בלימודים למזלי, היות ורוב המבחנים הם בכתב, סיימתי תואר באוניברסיטה בהצטיינות. על הדף אין לי בעיה "לחפור" (קוראים לזה "אמנות החירטוט בשפת העם..) והלחץ לפני מבחנים היה נומאלי, לא משהו חריג. אין מה להשוות את זה לקושי הנפשי שחוויתי במהלך התואר. שיחות קבוצתיות למשל. זה היה נוראי, למרות שהיה לי הרבה מה להגיד לא הצלחתי להוציא מילה. עכשיו אני מרגישה שזה כבר בשלוש עבודות בהן הייתי, ההרגשה היא שמעריכים אבל פחות. אני מתוסכלת מכך שאם לא הייתה את החרדה על כך המשתמע מכך, היו יוצאים ממני דברים אחרים - הייתי מצליחה יותר בעבודה. עם החרדה הזאת אני מרגישה שאני לא עונה על הציפיות של עצמי.
האם אתם מרגישים שהחרדה החברתית גורמת לכם להיות בינוניים ולא לממש את הפוטנציאל האמיתי שגלום בכם? בכל תחומי החיים? (לימודים/ צבא/ עבודה/ זוגיות..) כלומר במקום להיות טובים במה שאתם עושים החרדה גורמת לכם להיות בינוניים בלבד. בגלל קשיים שחוסמים אתכם (תרתי משמע, באופן שהוא מורגש בצורה פיזית כמעט). אצלי אני מרגישה את זה בעיקר בעבודה. בלימודים למזלי, היות ורוב המבחנים הם בכתב, סיימתי תואר באוניברסיטה בהצטיינות. על הדף אין לי בעיה "לחפור" (קוראים לזה "אמנות החירטוט בשפת העם..) והלחץ לפני מבחנים היה נומאלי, לא משהו חריג. אין מה להשוות את זה לקושי הנפשי שחוויתי במהלך התואר. שיחות קבוצתיות למשל. זה היה נוראי, למרות שהיה לי הרבה מה להגיד לא הצלחתי להוציא מילה. עכשיו אני מרגישה שזה כבר בשלוש עבודות בהן הייתי, ההרגשה היא שמעריכים אבל פחות. אני מתוסכלת מכך שאם לא הייתה את החרדה על כך המשתמע מכך, היו יוצאים ממני דברים אחרים - הייתי מצליחה יותר בעבודה. עם החרדה הזאת אני מרגישה שאני לא עונה על הציפיות של עצמי.