בזמן האחרון,

רון סי

New member
חוויות וטראומות

לדעתי ההשפעה של חוויות על האדם תלויה באישיות, ולא משנה אותה (באופן מהותי). ידוע כבר שמה שחשוב בהשפעת חוויה על האדם זה הפרשנות האישית שלו לגבי הסיטואציה. ניקח שוב דוגמה מתכונת הביישנות. נניח שאדם נולד ביישן. זה אומר שעקרונית הוא משתדל להמנע מחשיפה יתירה לבני אדם, ולא אוהב להיות במרכז תשומת הלב. לעומתו יש לנו האדם המוחצן, שאוהב תשומת לב, ונהנה מחשיפה. עכשיו נתקיל את שניהם בחוויה מסויימת: נאמר, שהם נאלצים באיזו מסיבה לעלות לבמה ולשיר, כשכולם מסתכלים עליהם. לביישן חוויה זו תרשם כחוייה מאד לא נעימה, והיא עלולה לדחוף אותו עמוק יותר למופנמות. עבור המוחצן זה יהיה ענין של מה בכך, אפילו הנאה. טראומה: אני מגדיר טראומה אמיתית כחוייה שמשנה באופן מהותי את תפיסת המציאות של האדם. זה לא משהו יומיומי, ואפילו לא משהו שכל אדם עובר בחייו. טראומה היא חוויה שמציבה את האדם בפני מציאות מהותית חדשה, או מערערת לחלוטין את תפיסתו לגבי המציאות הקיימת. כמו בחוויות רגילות, גם טראומה תלויה בפרשנות של האדם הספציפי. אבל בכל אופן, להבדיל מחוויות רגילות, זה לא משהו שרוב האנשים נתקלים בו בחייהם. לגבי טריגרים, אני לא מאמין בקיומם. לדעתי קוי האישיות נמצאים בנו מההתחלה, כולל כל הנטיות. חוויה מסויימת יכולה להיות אולי קש ששובר את גב הגמל, אבל במובן של לתת לאדם לגיטימציה להראות את האני האמיתי שלו, אחרי שדיכא אותו (בגלל חינוך למשל) הרבה זמן. כדוגמה אני יכול להביא את מה ששמעתי על התאבדויות בצה"ל. צה"ל ידוע כגוף שמעמיד אנשים בפני אתגרים לא פשוטים, לא רק גופנית אלא בעיקר נפשית. בצה"ל יש שיעור התאבדויות קבוע פחות או יותר (אם אני לא טועה, בערך 30-35 חיילים בשנה). יש שמאשימים את המסגרת הצבאית על קשייה בדחיפת ילדים לשימוש בנשקם להתאבדות. אולם, מסתבר ששיעור ההתאבדות בצהל דומה לשיעורו במקומות דומים בעולם (באותה קבוצת גיל). הילדים שמתאבדים היו עושים זאת בכל מקרה. פשוט הצבא סיפק להם את הקש (ואת האמצעי) לעשות זאת.
 

אלדד26

New member
בין טראומות לבין האישיות

ודאי שההשפעה תלויה באישיות. אבל זה מעגל - ההשפעה של החוויות תלויה באישיות, ומשפיעה עליה. זה תהליך איטרטיבי שמשנה את האדם עוד ועוד כל הזמן. אם אתה ביישן ואתה נאלץ לעבור סדרה של הופעות מול קהל, בסופו של דבר כנראה תתרגל ותהפוך למוחצן - אפילו אם כמה פעמים זה גרם לך לחוסר נוחות רציני. ראיתי את זה קורה לא פעם ולא פעמיים. למזלך, לא עברת טראומה רצינית. אני דווקא חושב שכמעט כולם עוברים איזושהי טראומה רצינית בחייהם, בטח אם הם ישראלים ששירתו בלבנון או ישבו מספיק זמן בבתי קפה. לא כל טראומה תשנה את האישיות שלי או שלך, אבל הן עלולות. טריגרים הם הקש ששבר את גב הגמל. אני לא מדבר על תכונות שלא היו קיימות בנו מעולם. אני מדבר על תכונות קיימות שקפצו פתאום למעלה עקב חוויה ספציפית. לגבי הצבא, אני לחלוטין לא מסכים. בכל מדינה יש סיבות כאלו ואחרות להתאבד. אם בארה"ב זה הקולג´ הלחוץ, בישראל זה צה"ל. הייתי בצבא הרבה זמן - מספיק כדי לראות מה הוא מסוגל לעשות לאנשים שאינם יציבים במיוחד. הוא שובר, ועוד איך שובר. ייתכן שסטטיסטית ישראל לא מתבלטת, אבל זה לא אומר שהצבא הוא לא גורם מכריע. בארצות סקנדינביה שיעור ההתאבדויות גדול יותר מבישראל. נועצים את זה בקור, בחושך, ובשעמום של החיים הרגילים שאינם כוללים התפוצצויות מימין ותאונות קטלניות מימין. אבל בישראל הלחץ הוא אינסופי, ובייחוד בצבא. אנשים חלשים נשברים בצבא בקלות. חוץ מזה, לא כולם מגיעים להתאבדות. חלק גדול מגיע לקב"ן.
 

רון סי

New member
אם ההשפעה תלויה באישיות...

אז לדעתי הגיוני להניח שהאישיות תושפע לפי מה שמתאים לה, ולא לפי ההפך ממה שמתאים לה. כלומר: זה משוב חיובי, לא שלילי. ההשפעה המפורשת על פי האישיות תגביר את האישיות (עד לאיזה חסם שמוגדר לפי התאוריה המעניינת הנ"ל שלך...?) אם אתה בישן ונאלץ לעבור סדרה של הופעות: יש בהחלט תופעות כאלה, ואכן אנשים לומדים להיות חברותיים יותר, אבל אני טוען שלא האישיות שלהם משתנה, אלא המיומנות החברתית שלהם. כלומר: האדם עדיין ביישן, עדיין מעדיף להתרחק מחברת אנשים ולהיות עם עצמו, והוא עדיין מופנם. אבל הוא רוכש מיומנות בהתגברות על ביישנותו והעמדת פנים כאילו הוא מעוניין בחברת זרים. הוא פועל בניגוד לאישיותו. ההבדל בינו לבין אדם שבאישיותו הוא מוחצן היא שהאחרון ממש נהנה וזקוק לחברת אחרים. דוגמאות מצויינות ניתן לראות בעולם המפורסמים (למשל שחקנים): יש בהם כאלה שמאד נהנים מהבלגן סביבם ויש כאלה שבפירוש משתדלים להמנע מחברת מעריצים ומראיינים, ועושים זאת רק כי צריך. הם טובים בזה (במוחצנות לכאורה), אפילו מאד, אבל לא נהנים מזה. לגבי טריגרים, נדמה לי שאנחנו מסכימים. הטריגר הוא לא אירוע שמשנה את האדם, אלא רק שובר את גבו. לגבי התאבדויות, כמו שכתבת, מדובר באנשים לא יציבים במיוחד, חלשים. הם הגיעו לצבא עם פוטנציאל ההתאבדות, ומצאו בו את הטריגר והאמצעי, זה הכל. דחף ההתאבדות לא נוצר בהם בצבא. לגבי טראומות: אני תוהה אם אתה עברת טראומה... לא כל חוויה קשה היא טראומה. אני משווה טראומה לפציעה גופנית קשה, שמצריכה תקופת החלמה ארוכה (לפעמים שנים) ומשנה את האדם גופנית לתמיד. זה משהו שמשפיע מהותית על האדם, נותן לו מכה רצינית. טראומות הן אכן אירוע שיכול לשנות אישיות של אדם (או להקצין אותה מאד). אבל גם פגיעה גופנית שמותירה אדם ללא רגליים משנה אותו מהותית. אבל חינוך איננו טראומה (אוי ואבוי אם כן...) ולכן לא יכול לשנות אישיות.
 

אלדד26

New member
ההגדרה שלנו את האישיות שונה

אני תופס אישיות כדבר דינמי שמשתנה לאורך זמן, ואתה מגדיר אותה כמשהו נתון, שממנו הכל מתחיל, וכל סטיה ממנו היא התנהגות שאינה תואמת את האישיות. אני טוען שהמיומנות החברתית, כמו שקראת לה, היא חלק מהאישיות. מכיוון שהאישיות מוחצנת לאורך זמן והיא מה שהאנשים רואים, הרי שאם האנשים רואים אדם מוחצן היום, זה לא משנה אם הוא היה מופנם לפני 20 שנים. טריגרים - מה זה "שוברים את גבו", אם לא משנים אותו? ברגע נתון אתה מופנם, אח"כ היה לך טריגר, ורגע אח"כ אתה מוחצן. זה לא שינוי באישיות? נכון, לא כל חוויה קשה היא טראומה. מעבר לכך, טראומה בשבילי אינה טראומה בשבילך. לגביי אישית, השאלה אינה רלוונטית לדיון. כשאני מתייחס לטראומה אני מגדיר אותה בפירוש כחוויה ששינתה את האדם. שגרמה לו לשינוי משמעותי.
 

רון סי

New member
אנשים רואים אדם מוחצן...

אבל השאלה החשובה היא מה הוא מרגיש בפנים. האם המוחצנות כלפי חוץ מחייבת ממנו מאמץ מודע, והיא משהו שהוא היה מעדיף להמנע ממנו? או שהמוחצנות באה לו בקלות, גורמת לו הנאה והיא המצב שהוא מעדיף? במקרה הראשון למרות שהאדם נראה מוחצן, אני טוען שהוא מופנם. במקרה השני זה אדם מוחצן באמת. מיומנות חברתית שבאה באופן "לא טבעי" לאדם היא בתפיסתי לא חלק מהאישיות, אלא משהו חיצוני - מסיכה שהאדם יודע ללבוש כשהוא צריך. זה דומה לשחקן קולנוע או תיאטרון. יש לו מיומנות להכנס לדמות אחרת ולהציג אותה באופן משכנע, אבל הוא בפירוש איננו הדמות. טריגרים: אני טוען שטריגר לא יכול לשנות אדם ממופנם למוחצן. הוא יכול לגרום לאדם מופנם לנטוש מסיכת מוחצנות שלבש, לפסיכופת לנטוש מעטה נורמליות שלבש, או לאדם בעל רצון להתאבד לנטוש את מאמציו לחיות. טראומה: מסכים, וזה מה שאמרתי.
 

אלדד26

New member
מדויק להפליא, אבל -

ייתכן שהמוחצנות אינה רק כלפי חוץ, אלא פתאום "התגלה לו האור" והוא הפך להיות מוחצן. הרי תסכים איתי שאתה לא יכול להוכיח אחרת. אני בטוח שישנם אנשים שהפכו למוחצנים רק מעל פני השטח, והאישיות "האמיתית" שלהם לא השתנתה - אבל מצד שני אני משוכנע שיש אנשים שאיבדו את מופנמותם עם הזמן, ועל כן הפכו למוחצנים - וממילא אישיותם השתנתה. רון, הרי תסכים איתי שיש אפשרות, ולו המזערית ביותר, שהחינוך משפיע על האישיות, על צורת המחשבה, על סט הערכים, על ההתנהגות שלנו כפרטים, וכו´? אם כך, כל מה שנותר הוא לקבוע את סט הערכים הראוי והרצוי, ולהטמיע אותו בחינוך. לכאורה, משימה קשה מאין כמוה. מי אני שאקבע סט ערכים ראוי ורצוי? אבל פה נכנס מבחן חביב, שנקרא מבחן הבערות (Veil of ignorance), וארחיב עליו אם תהיה דרישה. ישנם ערכים שניתן לקבוע חד משמעית (או קרוב מאוד לכך) האם הם ערכים רצויים בחברה נורמלית, או שלא. ואם נגדיר שוויון בין המינים בכל התחומים - או לכל הפחות, שוויון הזדמנויות אמיתי בכל התחומים - ונלך ונטמיע זאת היטב בחינוך, הרי תסכים איתי שיש סיכוי שהחברה תשנה את ערכיה הנוכחיים ואת התנהגותה הנוכחית כך שנתקדם יותר לעבר שוויון.
 

רון סי

New member
יכולת להוכיח

ודאי שיש: מדברים עם הבנאדם בכנות ושואלים אם מוחצנותו היא אמיתית הוא מדומה. קביעת ערכים: בוא נניח שאכן יש אפשרות להשפיע על האישיות. (אגב, בטוח שיש אפשרות, ע"י חשיפת האדם לטראומות רציניות). עכשיו עולה השאלה הקריטית: האם בכלל יש לנו זכות לשנות אישיות של אנשים? האם יש לנו זכות לעצב אנשים - פרטים בשר ודם - לפי סט ערכים מסויים (שנקבע איך שנקבע)? האם יש לנו זכות לקבוע "דמות חברה" מסויימת ולשנות אנשים כך שיתאימו לה? שים לב: אנחנו יכולים לקבוע מטרות חברתיות ולגרום לאנשים לכבד אותן בלי לשנות את בני האדם עצמם. עושים את זה כל הזמן, כבר אלפי שנים. גבר יכול להיות, נניח, שוביניסט, אבל עדיין לכבד נשים ולתת להן הזדמנות שווה כי זה החוק. אחרת הוא פשוט יענש. זה דומה לכך שיש הרבה אנשים שיש להם דחף מסויים לגנוב - לקבל מוצר בלי לשלם עבורו. אז לא הולכים ומשנים את האישיות שלנו כך שלא נרצה לגנוב. אוסרים על זה בחוק וזהו. יש לך דחף לגנוב - תדכא אותו או שתשב בכלא.
 

אלדד26

New member
ודאי שאין ../images/Emo13.gif

ואם הוא לא באמת יודע אם הוא מוחצן או לא? אם המוחצנות מוצאת חן בעיניו, והוא אומר לך שהוא מוחצן, ומשוכנע ב - 100 אחוז שהוא מוחצן, אבל בשטח לפעמים מתגלה "אישיותו האמיתית"? דיברנו קודם על האפשרויות להשפעה על האישיות, והן כוללות גם השפעות ארוכות וממוקדות, ולאו דווקא טראומות. זוכר? השאלה "האם יש לנו זכות" אינה רלוונטית, רון. אנחנו עושים את זה בפועל, יום יום, שעה שעה, כחברה. התקשורת והחינוך עושים את זה. מה שנשאר אם כן לעשות הוא רק לקבוע *מהם* התכנים ולא *האם* אנחנו רוצים לעשות זאת. אני לא מסכים איתך בעניין השינוי המדומה. אם גבר הוא שוביניסט, הוא ינסה בכל דרך חוקית העומדת בפניו "להקטין את הנזק" שצפוי לו מהעסקת נשים. הוא ייתן להן בעקיפין מטלות פחותות ערך, יכולת קידום שונה, ובסמוי ייתן להן משכורות נמוכות יותר בתירוצים שונים ומשונים. יש דברים שאי אפשר לכפות על ידי חוקים ואפילו לא בעזרת אפליה מתקנת - הדבר היחיד שיעזור הוא שינוי חברתי עמוק. גניבה אינה דוגמה טובה. גניבה היא חד משמעית. או שגנבתי, או שלא. אבל אם אני מנכ"ל חברה, מספיק שאקדם בחורה אחת, ואני חסין. "הרי אין אפליה בחברה שלי - הנה, תראו את רותי."
 

רון סי

New member
אדם לא יודע אם הוא מופנם או מוחצן?

נו טוב. תקשר אותו איתי ואני אסביר לו את ההבדל. אני זוכר שלא כל כך הסכמנו לגבי דרכי השפעה על אישיות שאינן טראומתיות. רק הסכמתי להניח שזה אפשרי לשם המשך הדיון... אבל אני בדעתי שאישיות לא ניתנת לשינוי מהותי באמצעות דרכים "רגועות" כמו חינוך. השאלה אם יש לנו זכות היא לא רק רלונטית - היא השאלה הכי חשובה היום. כל פילוסופית החופש האישי מתבססת על הקביעה שאסור לאיש להתערב בנטיותיו האישיות של הפרט. וזה כולל גם את הפמיניזם. הרי כל הדיון כאן הוא ברצון לשנות את החינוך הקיים (או זה שהיה עד לא מזמן) שניסה לנתב נשים למסלול "נכון" מסויים. מה ההצדקה להפסיק לחנך נשים לשבלונה מסויימת? רק זה שיש להן זכות לחיים על פי נטיה אישית (שקיבלו אותה איך שקיבלו, לא חשוב כרגע). אם אנחנו מחליטים להמשיך בדרך של חינוך אנשים לשבלונה, ורק משנים את השבלונה, לא עשינו מהפיכה אמיתית ולא התקדמנו באמת לקראת חופש אישי. אי אפשר לבקר שיטה מצד אחד (כי תוצאותיה לא רצויות) ובאותה נשימה להציע שימוש באותה שיטה להשגת מטרות אחרות. חקיקה היא לא דרך מושלמת להשגת מטרות חברתיות - נכון. אבל זו הדרך הכי טובה שיש לנו, אם אנחנו רוצים בו זמנית לשמור על זכותו של הפרט לחופש אישי (ובמקרים מסויימים בכלל להעניק זכות זו לאלה שמנענו זאת מהם). אם אנחנו ממשיכים להעניק לגיטימציה לשיטות שמתערבות בחירות הפרט ובדרכי חשיבתו, אנחנו מעניקים לגיטימציה לשימוש עתידי בהן למטרות שמנוגדות למה שאנחנו רוצים היום.
 

אלדד26

New member
אדם יכול לחשוב שהוא מוחצן,

ובעצם הוא יהיה מופנם. זה קיים. דרכים "רגועות" כמו חינוך יכולות להיות גם שטיפת מוח כמו שהנאצים עשו. זה בהחלט משנה סט ערכים ועשוי לשנות את האישיות. החברה מתערבת בנטיותיו האישיות של הפרט ואין לנו מה לעשות בנידון, רון. אם אתה רוצה לעצור זאת, תצטרך לבטל מהעולם את הדברים הבאים: 1. ספרי לימוד - כי הם מכילים תכנים בעלי כיוון מסוים. היסטוריה היא דוגמה קלאסית לתכנים מוטים. 2. חינוך כפוי - כשאתה מכריח אדם ללמוד X מקצועות מסוימים Y שעות בשבוע, אתה כופה עליו צורת מחשבה מסוימת. 3. תקשורת דעתנית - כל טור דעות בעיתון, תוכניות המציגות דעות וכו´, מעצבים את אישיות האנשים הקולטים מהם מסרים. 4. תקשורת פשוטה - כל תוכנית רדיו, שירים, תוכנית טלוויזיה, טלנובלה וקומדיות - הכל מכיל מסרים סמויים וגלויים, שמעבירים לך מסר נוסח "בלונדיניות הן טיפשות" או "משקפופרים הם חנאנות". וכן הלאה וכן הלאה... בקיצור, אני עדיין חושב שהשאלה "האם" אינה לגיטימית. יש השפעה על האישיות של כל אחד ואחד מאיתנו דרך עשרות ומאות ערוצים שונים ומשונים. Big brother is watching
. השאלה היא, האם אנחנו יכולים לנתב את אותם ערוצים לשידור תכנים שאנחנו מעוניינים שייקלטו על ידי האוכלוסיה, או לא. ולסיום - אתה סותר את עצמך. חקיקה לא שומרת על זכותו של הפרט לחופש אישי. היא פוגעת בזכות הזו. חופש אישי מקסימלי יכול להיות מושג רק בדרך אחת, אנרכיה. הבעיה באנרכיה היא שהאנרכיה פוגעת בחברה כגוף אחיד, פוגעת בחלשים, וכו´.
 

רון סי

New member
אם אין מה לעשות

אז אין סיכוי לשום שינוי, כולל זה שהפמיניזם רוצה. ויש מה לעשות: ה"חברה" היא בני אדם. בני אדם מתערבים בעניני זולתם משום שהתערבו להם, באמצעות חינוך כפוי למשל. נבטל את הכפיה בחינוך (כל כפיה!) ואנשים יכבדו את פרטיות זולתם הרבה יותר. תקשורת: התקשורת משפיעה על אנשים שנוחים להשפעה. אנשים נוחים להשפעה גם כי התרגלו שמישהו מכתיב להם אורח חיים וערכים (אם כי לא רק. יש לזה גם סיבות ביולוגיות...). תפסיק את הכפיה במערכת החינוך ואנשים יהיו הרבה יותר עמידים בפני תכתיבים חיצוניים. תלמד ילד מגיל אפס שדעתו ותחושותיו נכונים, והוא יצבור בטחון עצמי ולא יהיה רגיש לשטיפת מוח. חקיקה לא שומרת על זכותו של הפרט לחופש אישי: כיום אולי לא כל כך, אבל היא יכולה. אפשר להגדיר מינימום מגבלות על הפרט (שתיים או שלוש מקסימום), ובשאר תחומי החיים לאפשר חופש מוחלט. לא חייבים אנרכיה בשביל זה (אולי אנרכיה נפשית ורגשית... אבל זה לא מפריע לניהול תקין של חברה).
 

אלדד26

New member
לא, לא, לא.

יש שני דברים: 1. קיום ההשפעה על בני האדם מכל מיני כיוונים; 2. מהות ההשפעה ותכניה. סעיף 1 לדעתי הוא כורח המציאות. לא תוכל להעלים זאת. סעיף 2, לעומת זאת, יכול להישלט פחות או יותר על ידינו. כך אני מאמין. "התקשורת משפיעה על אנשים שנוחים להשפעה" זו אמונה שגויה. התקשורת משפיעה עליך אישית הרבה מעבר למה שאתה מתאר לעצמך. הרבה, הרבה, הרבה מעבר. "...והוא יצבור בטחון עצמי ולא יהיה רגיש לשטיפת מוח" ככל הנראה, אינך מבין מספיק בשטיפות מוח כדי להבין שאתה לא יודע על מה אתה מדבר. שאלה: איך היטלר הצליח לשטוף את כל גרמניה? האם זה בגלל שהגרמנים הם עם כל כך חסר ביטחון, או שמא להיטלר הייתה מערכת פרופגנדה משומנת להפליא? מעניין אותי לשמוע איזה 2-3 דברים היית מציע להטיל על הפרט.
 

רון סי

New member
כורח המציאות

זוג מילים ששימש לאורך ההסטוריה האנושית הרבה מטרות מעוותות. המציאות היא בידינו. אנחנו רוצים לשנות אותה, והכוח בידינו. מה נעשה בכוח? האם נמשיך את השיעבוד של הפרט לתכתיבי החברה (כאלה או אחרים)? או שנשחרר סוף סוף את האדם באמת? לגבי הגרמנים: בוא לא נכנס לדיון הזה. הכפיה הבסיסית והמינימלית על הפרט: אין לפגוע בזולת בגוף או רכוש. יש לשלם עבור שירותים שהמדינה מספקת (בזה נכלל גם "תשלום" גופני בצורת שירות צבאי, שיש לשאוף לצמצם אותו למינימום). זהו בערך.
 

wasaby

New member
אי אפשר להפריד

כל כך בקלות בין המיומנויות החברתיות לבין הרצון. אדם בישן הוא אדם שאינו בטוח איך מעשיו יתקבלו על ידי החברה. הוא חושש להדחות או חושש שילעגו עליו ולכן חושש מחברת אחרים. במשך הזמן אדם כזה לומד לעסיק את עצמו ללמצוא עניין בעיסוקים שאינם מחייבים חברת אחרים. אבל העובדה שהאדם בישן אינה אומרת שהוא אינו מרגיש בדידות ואינו מעוניין בחברה. אם אותו אדם לומד מיומנויות חברתיות ומתחיל לקבל פידבקים חיוביים מהסביבה החשש שלו יפחת.
 

voguemaster

New member
טעות

הייתי ביישן, ועכשיו אני מוחצן בהחלט (לא בכל תחום תודה לאל
)
 

הילהל

New member
שאלה בהקשר לתיאוריה של רון סי

איך היית מגדיר כאן טיפולים תרופתיים כמו פרוזאק ודומיו, שע"י הפחתת דיכאון/חרדה ועוד לעתיםגם משנים את הטקטיקות והאסטרטגיות של האדם? האם הם משנים את אישיותו? ואם מפסיקיםלקחת אותם - האישיות שוב משתנה? מה דעתך?
 

רון סי

New member
חומרים כימיים לא משנים את

האישיות. האישיות היא התנהגותו של האדם בלי שום התערבות כימית חיצונית. אין ספק שהטקטיקות ואפילו האסטרטגיה שנוקט האדם בחייו מושפעים מחומרים כימיים שזורמים בגוף. זה המנגנון שבאמצעותו האישיות "פועלת". הגוף האנושי פועל באמצעות חומרים כימיים, זרמים חשמליים ותהליכים ביולוגיים. על זה אף אחד לא מתווכח. חומרים כימיים חיצוניים משנים את פעולת הגוף, גם באספקטים התנהגותיים. אבל זה לא האדם המקורי עצמו. ולראיה: הפסקת מתן תרופות מחזירה את האישיות הישנה מאד מהר. זה שהאישיות "פועלת" באמצעות כימיה חשמל וביולוגיה לא מחייב שהייצור הטבעי שלהם בגוף הוא מולד. יכול להיות שהוא תוצר של חינוך. זה הדיון העקרוני.
 

אלדד26

New member
נכון, אני מסכים.

כשאדם פועל תחת השפעת חומרים כימיים, אין לראות בהתנהגותו כמייצגת את אישיותו. עם זאת, יש לי שתי הסתייגויות בעניין - 1. אם החומרים הכימיים *מגבירים* תכונה ספציפית, הרי שיש קשר לאישיות המקורית; ו - 2. אם החומרים הכימיים משפיעים תמידית ולא זמנית, הרי שיש קשר לאישיות, שכן היא משתנה. זאת כמובן אם אנו מגדירים אישיות בתור אוסף כלל התכונות וקווי האופי של הפרט.
 

רון סי

New member
לא ידוע לי על חומר כימי

שלקיחתו משפיעה על האישיות לתמיד (למרות שהשימוש בו הופסק). אם ממשיכים לקחת את החומר, אז זה פשוט המשך הדיכוי של האישיות המקורית (או של מאזן החומרים הקבוע של הגוף).
 
למעלה