חוויות וטראומות
לדעתי ההשפעה של חוויות על האדם תלויה באישיות, ולא משנה אותה (באופן מהותי). ידוע כבר שמה שחשוב בהשפעת חוויה על האדם זה הפרשנות האישית שלו לגבי הסיטואציה. ניקח שוב דוגמה מתכונת הביישנות. נניח שאדם נולד ביישן. זה אומר שעקרונית הוא משתדל להמנע מחשיפה יתירה לבני אדם, ולא אוהב להיות במרכז תשומת הלב. לעומתו יש לנו האדם המוחצן, שאוהב תשומת לב, ונהנה מחשיפה. עכשיו נתקיל את שניהם בחוויה מסויימת: נאמר, שהם נאלצים באיזו מסיבה לעלות לבמה ולשיר, כשכולם מסתכלים עליהם. לביישן חוויה זו תרשם כחוייה מאד לא נעימה, והיא עלולה לדחוף אותו עמוק יותר למופנמות. עבור המוחצן זה יהיה ענין של מה בכך, אפילו הנאה. טראומה: אני מגדיר טראומה אמיתית כחוייה שמשנה באופן מהותי את תפיסת המציאות של האדם. זה לא משהו יומיומי, ואפילו לא משהו שכל אדם עובר בחייו. טראומה היא חוויה שמציבה את האדם בפני מציאות מהותית חדשה, או מערערת לחלוטין את תפיסתו לגבי המציאות הקיימת. כמו בחוויות רגילות, גם טראומה תלויה בפרשנות של האדם הספציפי. אבל בכל אופן, להבדיל מחוויות רגילות, זה לא משהו שרוב האנשים נתקלים בו בחייהם. לגבי טריגרים, אני לא מאמין בקיומם. לדעתי קוי האישיות נמצאים בנו מההתחלה, כולל כל הנטיות. חוויה מסויימת יכולה להיות אולי קש ששובר את גב הגמל, אבל במובן של לתת לאדם לגיטימציה להראות את האני האמיתי שלו, אחרי שדיכא אותו (בגלל חינוך למשל) הרבה זמן. כדוגמה אני יכול להביא את מה ששמעתי על התאבדויות בצה"ל. צה"ל ידוע כגוף שמעמיד אנשים בפני אתגרים לא פשוטים, לא רק גופנית אלא בעיקר נפשית. בצה"ל יש שיעור התאבדויות קבוע פחות או יותר (אם אני לא טועה, בערך 30-35 חיילים בשנה). יש שמאשימים את המסגרת הצבאית על קשייה בדחיפת ילדים לשימוש בנשקם להתאבדות. אולם, מסתבר ששיעור ההתאבדות בצהל דומה לשיעורו במקומות דומים בעולם (באותה קבוצת גיל). הילדים שמתאבדים היו עושים זאת בכל מקרה. פשוט הצבא סיפק להם את הקש (ואת האמצעי) לעשות זאת.
לדעתי ההשפעה של חוויות על האדם תלויה באישיות, ולא משנה אותה (באופן מהותי). ידוע כבר שמה שחשוב בהשפעת חוויה על האדם זה הפרשנות האישית שלו לגבי הסיטואציה. ניקח שוב דוגמה מתכונת הביישנות. נניח שאדם נולד ביישן. זה אומר שעקרונית הוא משתדל להמנע מחשיפה יתירה לבני אדם, ולא אוהב להיות במרכז תשומת הלב. לעומתו יש לנו האדם המוחצן, שאוהב תשומת לב, ונהנה מחשיפה. עכשיו נתקיל את שניהם בחוויה מסויימת: נאמר, שהם נאלצים באיזו מסיבה לעלות לבמה ולשיר, כשכולם מסתכלים עליהם. לביישן חוויה זו תרשם כחוייה מאד לא נעימה, והיא עלולה לדחוף אותו עמוק יותר למופנמות. עבור המוחצן זה יהיה ענין של מה בכך, אפילו הנאה. טראומה: אני מגדיר טראומה אמיתית כחוייה שמשנה באופן מהותי את תפיסת המציאות של האדם. זה לא משהו יומיומי, ואפילו לא משהו שכל אדם עובר בחייו. טראומה היא חוויה שמציבה את האדם בפני מציאות מהותית חדשה, או מערערת לחלוטין את תפיסתו לגבי המציאות הקיימת. כמו בחוויות רגילות, גם טראומה תלויה בפרשנות של האדם הספציפי. אבל בכל אופן, להבדיל מחוויות רגילות, זה לא משהו שרוב האנשים נתקלים בו בחייהם. לגבי טריגרים, אני לא מאמין בקיומם. לדעתי קוי האישיות נמצאים בנו מההתחלה, כולל כל הנטיות. חוויה מסויימת יכולה להיות אולי קש ששובר את גב הגמל, אבל במובן של לתת לאדם לגיטימציה להראות את האני האמיתי שלו, אחרי שדיכא אותו (בגלל חינוך למשל) הרבה זמן. כדוגמה אני יכול להביא את מה ששמעתי על התאבדויות בצה"ל. צה"ל ידוע כגוף שמעמיד אנשים בפני אתגרים לא פשוטים, לא רק גופנית אלא בעיקר נפשית. בצה"ל יש שיעור התאבדויות קבוע פחות או יותר (אם אני לא טועה, בערך 30-35 חיילים בשנה). יש שמאשימים את המסגרת הצבאית על קשייה בדחיפת ילדים לשימוש בנשקם להתאבדות. אולם, מסתבר ששיעור ההתאבדות בצהל דומה לשיעורו במקומות דומים בעולם (באותה קבוצת גיל). הילדים שמתאבדים היו עושים זאת בכל מקרה. פשוט הצבא סיפק להם את הקש (ואת האמצעי) לעשות זאת.