יש לי הרבה מה לומר על זה,
ולא מה שאתם כולכם בטח חושבים. נכון, אני חושבת שהפי-סי מוגזם ומגוחך להפליא, ואפילו מרגיז ומעצבן. אלא שיש פן שני לעניין, ואני אספר מה שאני שומעת כאן בימים אלה ממש: בן-זוגי לומד כאן, כמו שאתם יודעים, ואיתו לומדים אנשים מלאומים שונים, אבל המוני אמריקנים גם, בכל צבעי הקשת (הכחולים הם מהקור והירוקים מהבחילה, אם התכוונתם להתחכם ולשאול). בימים אלו הוא משתתף, במסגרת לימודיו, בסדנה פסיכולוגית מסוימת, שתפקידה להקצין מצבים "עד הקצה", כמו שאומרים אצלם, ולבחון איך אנשים מתמודדים במצבים שבהם הם מולחצים עד לרמה של חוסר תפקוד. במצבים קשים כאלה אנשים מתחילים להשיר מעליהם את קליפות הפי-סי, ולפתע נחשפים דברים מכוערים ביותר: השנאה של האמריקנים לשחורים מרה כלענה ועמוקה כשאול, השנאה ליהודים היא כמדקרות סכינים, השנאה לאסייתים (מלוכסנים, בלשוננו נטולת הפי-סי) רחבה כאוקיינוס והשנאה לכל מי שאינו כמותם נוראה. רק שכל אלה מסתתרות מתחת לשכבת מגן אחידה של פי-סי, שמולבש עליהם כמו חליפת חלל אטומה, ומונע מהם לחשוף את רגשותיהם בציבור ולפעול בהתאם להם - כלומר - באלימות. הם מחונכים כל חייהם, מיום היוולדם, לחייך החוצה ולהפנים את רגשותיהם האמיתיים. לא להסגיר שום דבר פרט לאדיבות החוצה. לא להוציא ולא לפרוק מאום. במצב כזה הם בעצם פצצות-מהלכות של רגשות שלעולם אינם נפרקים. אצל אחדים מהם באמת נחנק הרגש, ואצל אחרים הוא מתועל לעבודה קשה ולהשגיות, אבל אצל אנשים לא מתוחכמים מאוד רק תגרד קצת - והכול יתפרץ. ללא מערכת חוקים מאורגנת שמגדירה היטב מה מותר להגיד ומה אסור - הכול יוצף תוך זמן קצר בזעם נורא, וכתוצאה מכך - באלימות קשה. למה זה לא נחוץ בישראל? כי אנחנו מחונכים "להוציא", לפרוק רגשות, ולא נעשים בלונים של זעם כבוש ושל תסכול. זה למה.