יכול להיות
באמת, שלא כאן המקום. יכול להיות. ואם אכן כך, גם אני מתנצלת. ועדיין איני יכולה לעצור בעצמי. חייבת, חייבת לומר משהו בדבר העייפות. ומרשה למי שלא רוצה אקטואליה בתוך הנוסטלגיה, לעצור כאן, ולא לקרוא הלאה. . . . . . . . . . . הנה- אפילו פאוזה בצורת רווח. . . . . . העייפות הזו, גם אני נגועה בה... עייפות מכבידה שנופלת עלינו כשמיכה ואשר נובעת, (כך אני חושדת) מיאוש, ותחושת חוסר אונים. איני מכירה אתכם אנשים, (את רובכם מכל מקום), ואיני יודעת, לא את דעותיכם הפוליטיות בימים רגילים , ולא את עמדתכם לגבי הנעשה בימים אלו. סביר להניח שרובנו ככולנו מבולבלים ואחוזי אימה. וזה מה שאני מנסה להגיד כאן: אנו לא חסרי אונים התחושה הזו שהארועים המתגלגלים גדולים מאיתנו, ואין לנו בחירה או אפשרות עשיה ביחס אליהם היא תחושה כוזבת! התחושה שאני קטן וקולי קטן, ואין טעם שאשמיע אותו - היא תחושה כוזבת! ולכן - אני מנסה להשמיע קול. גם כאן, (שוב סליחה) ומנסה לגרום גם לאחרים להשמיע את קולם. ועכשיו... אלך להשמיע את קולי במקומות נוספים. תודה על תשומת ליבכם.