רק לדייק
אני מבינה שהשימוש בפועל "אילוף" אולי לא מתאר בכלל את התהליך שעבר על הבן שלנו. מה שהוא עבר זה סיוע בעיצוב התנהגות, והשימוש בפועל אילוף הגיע דווקא ממה שאנשים כותבים פה שהם משווים את זה לאילוף. ועיצוב ההתנהגות לא בא על מנת לדכא את ה"אני" הטבעי שלו, אלא על מנת לתת לו כלים להתמודד עם הסביבה.
לגופו של עניין, אין לנו בבית משטרת מחשבות. כל אחד עושה מה שהוא בוחר לעשות. אבל, אנחנו יושבים ומדברים בדרך כלל לפחות פעם בשבוע סביב שולחן השבת.
כל תהליך עיצוב ההתנהגות זה בעצם תהליך שהבן שלי עבר עם תכנית של סיוע אישי כאשר הוא היה בכיתה ג' וד'. המון מים עברו בירדן מאז וגם הרבה מאוד זמן.
מה יקרה בעתיד אף אחד לא יודע, אני רוצה להאמין שנתתי לו כלים להתמודד עם העולם בדיוק כפי שנתתי לבת השניה שלי כלים להתמודד עם העולם.
זה לא אומר שאני ניסיתי להפוך חולשות שלו לחוזקים. אני מעולם לא הסתכלתי על אספרגר כמחלה או כסט של חולשות.
מה שכתבתי הוא שלעיתים האספרגר מציב בפני הילדים אתגרים וברגע שהם מודעים לאותם אתגרים הם יכולים לבחור להתמודד עם האתגרים האלה. אבל, כמו שהבן שלי כתב הוא גם יכול לבחור לא להתמודד.
כאשר מתרגלים לעשות משהו זה הופך לטבע שני ועושים את זה כבר בלי לחשוב על זה. לדוגמא נסיעה באופניים, ברגע שלומדים לא שוכחים אף פעם. במידה מסויימת גם התמודדות עם מצבים מסויימים זה כמו לנסוע באופניים, לוקח זמן ללמוד, יש כאלה שלומדים מהר יותר ולאחרים לוקח יותר זמן, אבל כשלומדים, זה הופך לטבעי.
אני חושבת שכדאי לנסות ולתת לילדים כלים שיעזרו להם להתמודד עם העולם הרגיל, כפי שהבן שלי כתב רוב האנשים רגילים ולכן יותר קל להתנהל בעולם כזה כשמבינים את השפה שבה הוא פועל. זה לא אומר שהאספרגרים מבטלים את עצמם בפני העולם הרגיל.
במקרה של הבן שלי, הוא ילד מקסים ומיוחד וחושב בצורה מאוד לא רגילה זה הייחוד שלו. אבל, כיוון שהוא קיבל כלים בגיל קטן איך להתנהל בעולם הרגיל, היום הייחוד שלו רק הופך אותו למיוחד, אבל בלי שהוא מרגיש חריג.
אני חושבת שהוא מאוד גאה בהשגים שלו, הוא מאוד מתאמץ ומשקיע בדברים שחשובים לו והיום אנחנו בכלל לא מתייחסים אליו בשום אופן אחרת מאשר לבת השניה שלנו.
ואני אסיים בדוגמא טריה. בעבר, התארגנות היתה מאוד קשה לבן שלי. שלא לדבר על לארוז לעצמו תיק לקראת נסיעה.
אתמול באחת וחצי בלילה לאחר שהוא גמר להכין את כל הפעולות לקראת הטיול, הוא הוריד את התיק, ארז אותו וארגן את הכל. אני כבר הייתי חצי ישנה.
חשבתי לעצמי איך פעם כל יציאה היתה מסובכת, איך הייתי צריכה לארגן לו את הדברים ותמיד לזכור לקחת את הדברים שהוא אוהב. אריזה כזו ספונטנית, מי בכלל חשב שהוא יהיה מסוגל להגיע לכזו עצמאות.
אז, כן, בפעם הראשונה שהוא ארז לבד זה לקח המון זמן ודרש המון עזרה, גם בפעם השניה וגם בפעם העשירית. אבל, כמדריך בתנועת נוער שיוצא לסופי שבוע, לטיולים לשבתות מנהיגות, חבר בועדת התקשורת של תנועת הנוער ויוצא גם לסופי שבוע של המועצה ברחבי הארץ, מטייל הוא פשוט התרגל לארוז לבד ועכשין זה בכלל לא ביג דיל בשבילו.
הוא סיפר לד"ר הגש שנה שעברה שהוא זוכר שבטיול הראשון שלו בכיתה ג' כאשר הוא יצא עם הסייע שלו לטיול, הוא עזר לו לארוז ולסגור את השק שינה. היום הוא עושה את זה עבור החניכים שלו.
ולכל מי שדואג שאני נעלבת שאומרים לי שלא חינכתי את הבן שלי טוב, זה ממש לא מטריד אותי. אני בטוחה שעשיתי הרבה טעויות עם הבת והבן שלי. כל ההורים עושים טעויות אבל גם נהנים מההצלחות. אני גאה מאוד בשני הילדים שלי ומקפידה לא להיות יותר גאה בבן שלי, למה שאהיה יותר גאה בו בגלל שהוא אספרגר?
אני לא חושבת שהבן שלי הצליח להגיע לאן שהוא הגיע למרות האספרגר, מבחינתו האספרגר זה אוסף של תכונות חיוביות, ככה אנחנו לפחות רואים את זה במשפחה שלנו.
יש לנו ילד מיוחד, מקסים, מלא שמחת חיים. ילד שמשקיע שצריך ויודע גם להיות עצלן ולהתבטל וגם זה בסדר כי בסופו של יום לפני המבחנים החשובים הוא יושב ולומד אז בנוסף להכל הוא תלמיד מצטיין בכל המקצועות בלי להיות חנון.
אני סומכת עליו, לא אומרת לו מה לעשות ומתי לעשות, משתדלת כמה שפחות להתערב לו בחיים ונותנת לו לעשות את הבחירות שלו.
אני שמחה וגאה שהוא בוחר לשוחח איתי ועם אביו ועם אחותו ואם הוא צריך עצה הוא תמיד מקבל אותה. אבל, לאחרונה כמו שהוא אומר הוא לא ממש צריך את העצות שלי כי הוא מעדיף להתייעץ עם החברים שלו.
עם זה אני בטח לא מתווכחת, במיוחד שלמזלי יש לו חברים ממש איכותיים.
שלא תחשבו שהילד שלי מושלם, הוא לא עושה ספורט לצערי למרות שהוא מצהיר שהוא רוצה, וחבל כי הוא גבוה אבל אין לו ממש כתפיים. אבל זה הגוף שלו וזה העניין שלו.
הוא לא ממש אוכל, עדיין מעדיף דברים פשוטים ולבנים כמו פסטה ואורז. אבל היום, אני לא מתערבת, לא מתקשרת לבקש שיכינו לו אוכל מסויים בטיולים או בסופי שבוע. הוא מסתדר ואני אפילו לא שואלת מה אכל. גם לבת שלי שהיא חיילת ממש קשה עם האוכל בצבא והיא לכאורה לא מפונקת באוכל. כשיגיע לצבא יצטרך להתמודד בעצמו עם סוגיית האוכל. בדיוק כמו כל אחד אחר.
אף אחד לא מושלם, לי הכי חשוב שהילדים שלי יהיו שמחים ומאושרים. וזה הרושם שאני מקבלת משניהם. וכן, אני מאוד גאה בהם שימשיכו להיות מי שהם ושלא ישתנו.
