בבעיה....
שלום, הרבה זמן הייתי קוראת סמויה כאן בפורום והחלטתי לשתף בעקבות הביקור האחרון של חמותי.
קצת תיאור רקע: נשואים שנה וחצי ללא ילדים, אוהבים מאוד, ויכוחים עם החמה מתחילת הקשר
זה התחיל מצעקות מסביב לחתונה בעקבות זה שהראתי חוסר שביעות רצון מכך שניהלה את החתונה שלה (לא הייתי כזאת כלה אכפתית אבל זה עבר את הגבול). היא החליטה על כך שתהיה הפרדה בחתונה בלי להתייעץ (ברגע שגילתה שזה לא מה שברור לנו התחילה להתקשר 6- 7פעמים ביום), החליטה על הרב בלי אפשרות לדון בכך ( החליטה שאני רוצה להביא רב רפורמי- ממש לא), על הצלמת, על הלהקה- בקיצור הכל. בגלל שאמרתי לה שזו לא הדרך לעשות דברים, ושצריך לעשות דברים מתוך הבנה,התחשבות והדברות, ושאני מסכימה עם ההפרדה בשביל בעלי היא התפרצה עלי. באותו רגע כאילו עשתה סוויץ והתחילה לצעוק שאני יצור, שאני מגעילה, שאני רוצה להפריד אותה מהבן שלה, שהיא לא רוצה אותי בבית שלה ולהתלהם וכמעט לירוק עליי. חמותי אישה קשת מזג שידועה בהתפרצויות שלה, אח"כ היא התנצלה על כל הדברים שאמרה, התפדחה שאמא שלי יודעת (וטוב שכך- רצתה שלא אספר לאף אחד) , תירצה את זה בגיל המעבר אך זוהי לא הסיבה היחידה לכך (עדויות מילדותו של בעלי). אני מאוד פוחדת מתקשורת כנה איתה בגלל שהיא מתעצבנת היא די מפחידה, אפילו מאוד.
עם הזמן דברים נהיו "טובים יותר" בעיקר בגלל שאני כבר לא אומרת כלום, משלימה עם הכל בשקט מולה (מול בעלי מתמרמת) אבל אני סובלת. בהתחלה היא כן עשתה השתדלות- לא להתנחל לכמה ימים, להתקשר לפני, לא להתערב- אבל בעלי לא מספיק עשה את ההשתדלות שלו (לא שינה שום דבר בהתנהלות שלו). היום אנחנו כביכול מבלים שלושתינו בכיף, עם המון מתח בינו לבינה, ביני ולבינה וביני לבינו. מדובר באישה מאוד דומיננטית, שבכל ביקור מעלה נושאים שמאוד קשים לבעלי. היא התחתנה מחדש לפני 5 שנים, אינה עובדת מספר שנים בגלל "חוסר ביטחון עצמי", ובקושי תומכת כלכלית("תקחו הלוואה"- אנחנו סטודנטים עובדים) בעוד שבעלה עוזר לילדים שלו לקנות בית ("איך הם לוקחים לו הכל?"- כאשר נשאר עם בית וסכום לא מבוטל של כסף). גם הוריי אינם עשירים, ולי דבר זה לא מפריע מהבחינה הכלכלית, אך מנגד הוריי יתנו לי את כל מה שיש להם, ואני זו שאהיה צריכה לעמוד על המשמר שיישאר להם. בעלי חי בתחושת אכזבה מתמדת מאימו, היא אינה אימה שראתה את בנה בהמון החלטות בחיים ובעלי עבר טלטלות רבות בחייו כולל חזרה בתשובה שמלווה באובדן אב וניתוק מכל המערכות המוכרות, ועוד אירועים רבים שהרגיש כאזרח סוג ב'.כל ביקור היא זורקת הערות כמו אלה שרשמתי למעלה שמאוד מעליבות ומכעיסות אותו וגורמות לו להתכנס בעצמו כך שמפסיק לתקשר איתנו. המצב הזה מאוד בעייתי כי אנחנו, ליתר דיוק חמתי שמנהלת שיחה עם עצמה, ממשיכה כרגיל ויש תחושת מועקה באויר. אני רק רוצה לציין כי רוב השיחות שלי עם חמתי לא כוללות מה שלומך בכוונה אמיתית, אלא היא ישר מתחילה לדבר על עצמה או לנסות להגיע דרכי לבן שלה- ואני קצת מרגישה כמו "בובת שעשועים".
מעבר לכך שהיא לא אישה קלה, היא מצחיקה ונחמד לבלות איתה.אבל הבעיה היא שהיא לא מודעת לקיום שלנו בתור בני אדם נפרדים, היא מאוד אגואיסטית ובזמן האחרוןן התחלתי לחשוש מאוד איך זה יהיה כשיהיה ילדים- אחת השכנות שלה זרקה שכשיהיו לנו ילדים היא "בטח תעבור לגור אתכם"- ואני לא חושבת שזו הייתה רק צורת ביטוי.
בעבר חמותי התנהלה בצורה חסרת גבולות לחלוטין- ניסתה לדבר איתי על יחסי המין עם הבן שלה , על טהרת המשפחה באופן די אובססיבי, היום הקושי מתבטא בכך שאנחנו גרים בעיר אחרת והיא מגיעה מספר רב של פעמים בחודש לכמה ימים אבל לא ישנה אצלנו. היא מרגישה מאוד בנוח בבית שלנו, גם בחדר השינה, לא תמיד מודיעה שמגיעה. היא נוטה להתערב בכל החלטה חשובה- כולל להתקשר אליי ולא להפסיק ללחוץ עד שאני "נכנעת". היא מאוד השפיעה על "עבודה" שבעלי היה אמור לעשות בארץ אחרת- עצם העובדה שבעלי, שרצה את העבודה מכיוון שנותנת כסף רב, ראה כיצד לחצה עליי ואת כל הסבל שהיה כרוך בדבר (מדובר בעבודה לא טובה אשר דורשת נסיעות מרובות ומתח נפשי רב שאינה עושה קארמה טובה בעולם ואיני רוצה שביתי ייבנה מכסף כזה) ולא עשה כלום- כאבה לי מאוד והשפיעה על הזוגיות שלנו במשך מספר חודשים. בסופו של דבר בעלי החליט לא לקבל את העבודה בעקבות התחושות שלי וגם מכיוון שהבין שיפסיד מכך יותר משירוויח. למרות הויתור שלו אחרי שלושה חודשים, נשארתי עם תחושה מאוד לא טובה, וכמובן נשארנו עם מינוס גדול.
בעלי מאוד לא אקטיבי ומצפה שדברים יהיו טובים יותר, אני מתנצלת על הכתיבה האסוציאטיבית אני פשוט מאוד נסערת.
בעייה נוספת שלא התייחסתי אליה היא שבעלי מעשן גראס באופן די קבוע. בזמן האחרון יש יותר הפסקות בניגוד לעבר, אך כשמעשן מדובר ב-4-5 ליום. לאחרונה אני מתחילה לחשוש כיצד נביא ילדים לעולם במצב הזה (חמה שלא נותנת מרחב, אבא מסומם זה משהו שממש לא יקרה- מאוד אוהבת את בעלי אבל ילדים זה לפני הכל).
אחרי כל תיאור הרקע למעשה היום, בעלי בדיוק חזר לעשן, רבנו על כך ונכנסתי לחדר ללמוד ובדיוק חמתי הגיעה. היא שאלה אותי מה קורה, אמרתי לה שרבנו, נדמה היה לי שהיא אפילו מבסוטית מזה. היתה טעות מאוד גדולה מצידי לערב אותה בנושא הריב והשיחה שהתנהלה לאחר מכן הייתה נוראית. יש לציין שהייתה לי סבלנות רבה במהלך חיי הנישואים והחיים לפני הנישואים לגבי הנושא, נקטתי גישות שונות אך שום דבר לא גרם לשינוי ולאט לאט הבנתי שמדובר בהתמכרות קשה. כמובן שאני הייתי עצבנית והיא ניצלה זאת כדי להתנשא על הצורה הלא מקבלת שלי, מזכירה לי כמה מדובר בדבר שלו והוא צריך להיות מוכן ובשל לכך. אני פחות כועסת על זה שהיום הוא חזר לעשן, אלא על החוסר רצון והסירוב שלו ללכת למטפל שלו בצורה קבועה, והיוזמה לטפל בעצמו. אני מייחסת חשיבות מאוד גדולה למניעים הפסיכולוגיים והרגשיים שמניעים אותנו, אני מבינה שצריך לתת התייחסות רבה לסיבה שגורמת לו לעשן, אבל צריך גם להסתכל על ההקשר הכללי יותר. יש באמא שלו איזה מן חוסר אכפתיות ( זה לא כל כך מזיז לה, היא אומרת שזה לא טוב לו אבל מעולם לא עשתה שום דבר כדי לעזור לו לצאת מזה) ואיזשהי תלישות מהעולם. בן אדם לא יכול להתעסק רק במה שהוא מרגיש כל הזמן, זה מעצים קשיים ולא מאפשר התפתחות. אני מרגישה שבאיזשהו מקום היא העבירה לו איזה ויתור עצמי, במסווה של קבלה עצמית, שגורם לכך שדברים לא משתנים לאורך שנים ארוכות. כמובן שלא הספקתי להגיד את זה, אחרי ההתנשאות שלה באופן מאוד מהיר (יש לה קצב מהיר חבל"ז) היא עברה לדבר על עצמה ועל הזוגיות שלה, ועל הטיפול שלה וכו. כל שיחה שאנחנו מנסים לנהל איתה הופכת להיות לשיחה שלה על עצמה. אני מאוד מתוסכלת מהתקשורת איתה, הנוכחות שלה מעיקה עליי לפעמים (וגם על בעלי למרות שלא מודה בכך בקול), המצב מעיק על בעלי (למרות שאומר שמבין מה קשה לי מולה), ואני לא באמת מרגישה שהיא באמת אוהבת אותי, רוצה בטובתי או אפילו רואה אותי כמו שאני. בכל השיחה הזאת הרגשתי שהיא מאוד מייצגת את הצד של בעלי, וכל פעם שאני פוגשת אותה אני רק מבינה כמה אין לה עניין בי כאדם וזה כואב.
והסיבה שגורמת לי לרצות לפתור את בעיית החמה, ואת בעיית העישונים, היא שלמרות שאני יודעת שזה לא יקרה היום, אני כבר מאוד רוצה ילדים.אני מפחדת שהחיים שלי יהפכו לסיוט אם ילדים יכנסו לתמונה כמו שהיא. בשנתיים הקרובות אנחנו צפויים להיות בחול (לא זמן לטיפול), וכשנחזור אני לא חושבת שאני אוכל להתאפק יותר ( גם עכשיו זה כבר בוער, אבל רק בי ) ואני רוצה לדעת שבעלי עושה השתדלות שהמצב ישתנה לטובה לכבוד האורחים החדשים. האם זה בקשה מוגזמת? אני די מתחננת שנלך לטיפול זוגי, שילך לטיפול בעצמו- ותמיד יש מלא תירוצים למה לא........
עם כל האהבה שיש לי אליו, אני רוצה לגדל ילדים בסביבה טובה ומאפשרת ואני כבר לא בטוחה כמה הוא יהיה מסוגל לאפשר את זה. הוא אדם מדהים, עם קושי רב להציב גבולות. אני מבינה את הצורך של חמותי להיות סבתא, אבל אני ממש מפחדת שהיא לא תיתן לי להיות אימא. שלא תכבד אותנו, שתנסה להכריח אותנו בקשר לחינוך דתי, שתחליט שהיא הדולה שלי וכאלה.
מה אני צריכה לעשות? זה פשוט נהיה כבר די קשה ובעלי היום די כועס עלי ואומר שכבר כל ביקור שלה מעיק. בעוד שההתייחסות שלהם לבעיות שלהם היא שצריך לתת זמן, את הבעיות שלי אפשר לפתור בלחיצה על כפתור. הוא די מאשים אותי בלב, למה אני לא ממשיכה לקבל בשקט הכל- אבל די אני מרגישה שאני לא אני כבר ואני גם במחזור.
קשה לי להשאר עם התחושות האלה לבד, או להדאיג את אמא שלי ואחותי ואשמח לשמוע מישהי שיודעת במה מדובר או שממש יודעת איך זה יכול להיות אחרת
לילה טוב....
שלום, הרבה זמן הייתי קוראת סמויה כאן בפורום והחלטתי לשתף בעקבות הביקור האחרון של חמותי.
קצת תיאור רקע: נשואים שנה וחצי ללא ילדים, אוהבים מאוד, ויכוחים עם החמה מתחילת הקשר
זה התחיל מצעקות מסביב לחתונה בעקבות זה שהראתי חוסר שביעות רצון מכך שניהלה את החתונה שלה (לא הייתי כזאת כלה אכפתית אבל זה עבר את הגבול). היא החליטה על כך שתהיה הפרדה בחתונה בלי להתייעץ (ברגע שגילתה שזה לא מה שברור לנו התחילה להתקשר 6- 7פעמים ביום), החליטה על הרב בלי אפשרות לדון בכך ( החליטה שאני רוצה להביא רב רפורמי- ממש לא), על הצלמת, על הלהקה- בקיצור הכל. בגלל שאמרתי לה שזו לא הדרך לעשות דברים, ושצריך לעשות דברים מתוך הבנה,התחשבות והדברות, ושאני מסכימה עם ההפרדה בשביל בעלי היא התפרצה עלי. באותו רגע כאילו עשתה סוויץ והתחילה לצעוק שאני יצור, שאני מגעילה, שאני רוצה להפריד אותה מהבן שלה, שהיא לא רוצה אותי בבית שלה ולהתלהם וכמעט לירוק עליי. חמותי אישה קשת מזג שידועה בהתפרצויות שלה, אח"כ היא התנצלה על כל הדברים שאמרה, התפדחה שאמא שלי יודעת (וטוב שכך- רצתה שלא אספר לאף אחד) , תירצה את זה בגיל המעבר אך זוהי לא הסיבה היחידה לכך (עדויות מילדותו של בעלי). אני מאוד פוחדת מתקשורת כנה איתה בגלל שהיא מתעצבנת היא די מפחידה, אפילו מאוד.
עם הזמן דברים נהיו "טובים יותר" בעיקר בגלל שאני כבר לא אומרת כלום, משלימה עם הכל בשקט מולה (מול בעלי מתמרמת) אבל אני סובלת. בהתחלה היא כן עשתה השתדלות- לא להתנחל לכמה ימים, להתקשר לפני, לא להתערב- אבל בעלי לא מספיק עשה את ההשתדלות שלו (לא שינה שום דבר בהתנהלות שלו). היום אנחנו כביכול מבלים שלושתינו בכיף, עם המון מתח בינו לבינה, ביני ולבינה וביני לבינו. מדובר באישה מאוד דומיננטית, שבכל ביקור מעלה נושאים שמאוד קשים לבעלי. היא התחתנה מחדש לפני 5 שנים, אינה עובדת מספר שנים בגלל "חוסר ביטחון עצמי", ובקושי תומכת כלכלית("תקחו הלוואה"- אנחנו סטודנטים עובדים) בעוד שבעלה עוזר לילדים שלו לקנות בית ("איך הם לוקחים לו הכל?"- כאשר נשאר עם בית וסכום לא מבוטל של כסף). גם הוריי אינם עשירים, ולי דבר זה לא מפריע מהבחינה הכלכלית, אך מנגד הוריי יתנו לי את כל מה שיש להם, ואני זו שאהיה צריכה לעמוד על המשמר שיישאר להם. בעלי חי בתחושת אכזבה מתמדת מאימו, היא אינה אימה שראתה את בנה בהמון החלטות בחיים ובעלי עבר טלטלות רבות בחייו כולל חזרה בתשובה שמלווה באובדן אב וניתוק מכל המערכות המוכרות, ועוד אירועים רבים שהרגיש כאזרח סוג ב'.כל ביקור היא זורקת הערות כמו אלה שרשמתי למעלה שמאוד מעליבות ומכעיסות אותו וגורמות לו להתכנס בעצמו כך שמפסיק לתקשר איתנו. המצב הזה מאוד בעייתי כי אנחנו, ליתר דיוק חמתי שמנהלת שיחה עם עצמה, ממשיכה כרגיל ויש תחושת מועקה באויר. אני רק רוצה לציין כי רוב השיחות שלי עם חמתי לא כוללות מה שלומך בכוונה אמיתית, אלא היא ישר מתחילה לדבר על עצמה או לנסות להגיע דרכי לבן שלה- ואני קצת מרגישה כמו "בובת שעשועים".
מעבר לכך שהיא לא אישה קלה, היא מצחיקה ונחמד לבלות איתה.אבל הבעיה היא שהיא לא מודעת לקיום שלנו בתור בני אדם נפרדים, היא מאוד אגואיסטית ובזמן האחרוןן התחלתי לחשוש מאוד איך זה יהיה כשיהיה ילדים- אחת השכנות שלה זרקה שכשיהיו לנו ילדים היא "בטח תעבור לגור אתכם"- ואני לא חושבת שזו הייתה רק צורת ביטוי.
בעבר חמותי התנהלה בצורה חסרת גבולות לחלוטין- ניסתה לדבר איתי על יחסי המין עם הבן שלה , על טהרת המשפחה באופן די אובססיבי, היום הקושי מתבטא בכך שאנחנו גרים בעיר אחרת והיא מגיעה מספר רב של פעמים בחודש לכמה ימים אבל לא ישנה אצלנו. היא מרגישה מאוד בנוח בבית שלנו, גם בחדר השינה, לא תמיד מודיעה שמגיעה. היא נוטה להתערב בכל החלטה חשובה- כולל להתקשר אליי ולא להפסיק ללחוץ עד שאני "נכנעת". היא מאוד השפיעה על "עבודה" שבעלי היה אמור לעשות בארץ אחרת- עצם העובדה שבעלי, שרצה את העבודה מכיוון שנותנת כסף רב, ראה כיצד לחצה עליי ואת כל הסבל שהיה כרוך בדבר (מדובר בעבודה לא טובה אשר דורשת נסיעות מרובות ומתח נפשי רב שאינה עושה קארמה טובה בעולם ואיני רוצה שביתי ייבנה מכסף כזה) ולא עשה כלום- כאבה לי מאוד והשפיעה על הזוגיות שלנו במשך מספר חודשים. בסופו של דבר בעלי החליט לא לקבל את העבודה בעקבות התחושות שלי וגם מכיוון שהבין שיפסיד מכך יותר משירוויח. למרות הויתור שלו אחרי שלושה חודשים, נשארתי עם תחושה מאוד לא טובה, וכמובן נשארנו עם מינוס גדול.
בעלי מאוד לא אקטיבי ומצפה שדברים יהיו טובים יותר, אני מתנצלת על הכתיבה האסוציאטיבית אני פשוט מאוד נסערת.
בעייה נוספת שלא התייחסתי אליה היא שבעלי מעשן גראס באופן די קבוע. בזמן האחרון יש יותר הפסקות בניגוד לעבר, אך כשמעשן מדובר ב-4-5 ליום. לאחרונה אני מתחילה לחשוש כיצד נביא ילדים לעולם במצב הזה (חמה שלא נותנת מרחב, אבא מסומם זה משהו שממש לא יקרה- מאוד אוהבת את בעלי אבל ילדים זה לפני הכל).
אחרי כל תיאור הרקע למעשה היום, בעלי בדיוק חזר לעשן, רבנו על כך ונכנסתי לחדר ללמוד ובדיוק חמתי הגיעה. היא שאלה אותי מה קורה, אמרתי לה שרבנו, נדמה היה לי שהיא אפילו מבסוטית מזה. היתה טעות מאוד גדולה מצידי לערב אותה בנושא הריב והשיחה שהתנהלה לאחר מכן הייתה נוראית. יש לציין שהייתה לי סבלנות רבה במהלך חיי הנישואים והחיים לפני הנישואים לגבי הנושא, נקטתי גישות שונות אך שום דבר לא גרם לשינוי ולאט לאט הבנתי שמדובר בהתמכרות קשה. כמובן שאני הייתי עצבנית והיא ניצלה זאת כדי להתנשא על הצורה הלא מקבלת שלי, מזכירה לי כמה מדובר בדבר שלו והוא צריך להיות מוכן ובשל לכך. אני פחות כועסת על זה שהיום הוא חזר לעשן, אלא על החוסר רצון והסירוב שלו ללכת למטפל שלו בצורה קבועה, והיוזמה לטפל בעצמו. אני מייחסת חשיבות מאוד גדולה למניעים הפסיכולוגיים והרגשיים שמניעים אותנו, אני מבינה שצריך לתת התייחסות רבה לסיבה שגורמת לו לעשן, אבל צריך גם להסתכל על ההקשר הכללי יותר. יש באמא שלו איזה מן חוסר אכפתיות ( זה לא כל כך מזיז לה, היא אומרת שזה לא טוב לו אבל מעולם לא עשתה שום דבר כדי לעזור לו לצאת מזה) ואיזשהי תלישות מהעולם. בן אדם לא יכול להתעסק רק במה שהוא מרגיש כל הזמן, זה מעצים קשיים ולא מאפשר התפתחות. אני מרגישה שבאיזשהו מקום היא העבירה לו איזה ויתור עצמי, במסווה של קבלה עצמית, שגורם לכך שדברים לא משתנים לאורך שנים ארוכות. כמובן שלא הספקתי להגיד את זה, אחרי ההתנשאות שלה באופן מאוד מהיר (יש לה קצב מהיר חבל"ז) היא עברה לדבר על עצמה ועל הזוגיות שלה, ועל הטיפול שלה וכו. כל שיחה שאנחנו מנסים לנהל איתה הופכת להיות לשיחה שלה על עצמה. אני מאוד מתוסכלת מהתקשורת איתה, הנוכחות שלה מעיקה עליי לפעמים (וגם על בעלי למרות שלא מודה בכך בקול), המצב מעיק על בעלי (למרות שאומר שמבין מה קשה לי מולה), ואני לא באמת מרגישה שהיא באמת אוהבת אותי, רוצה בטובתי או אפילו רואה אותי כמו שאני. בכל השיחה הזאת הרגשתי שהיא מאוד מייצגת את הצד של בעלי, וכל פעם שאני פוגשת אותה אני רק מבינה כמה אין לה עניין בי כאדם וזה כואב.
והסיבה שגורמת לי לרצות לפתור את בעיית החמה, ואת בעיית העישונים, היא שלמרות שאני יודעת שזה לא יקרה היום, אני כבר מאוד רוצה ילדים.אני מפחדת שהחיים שלי יהפכו לסיוט אם ילדים יכנסו לתמונה כמו שהיא. בשנתיים הקרובות אנחנו צפויים להיות בחול (לא זמן לטיפול), וכשנחזור אני לא חושבת שאני אוכל להתאפק יותר ( גם עכשיו זה כבר בוער, אבל רק בי ) ואני רוצה לדעת שבעלי עושה השתדלות שהמצב ישתנה לטובה לכבוד האורחים החדשים. האם זה בקשה מוגזמת? אני די מתחננת שנלך לטיפול זוגי, שילך לטיפול בעצמו- ותמיד יש מלא תירוצים למה לא........
עם כל האהבה שיש לי אליו, אני רוצה לגדל ילדים בסביבה טובה ומאפשרת ואני כבר לא בטוחה כמה הוא יהיה מסוגל לאפשר את זה. הוא אדם מדהים, עם קושי רב להציב גבולות. אני מבינה את הצורך של חמותי להיות סבתא, אבל אני ממש מפחדת שהיא לא תיתן לי להיות אימא. שלא תכבד אותנו, שתנסה להכריח אותנו בקשר לחינוך דתי, שתחליט שהיא הדולה שלי וכאלה.
מה אני צריכה לעשות? זה פשוט נהיה כבר די קשה ובעלי היום די כועס עלי ואומר שכבר כל ביקור שלה מעיק. בעוד שההתייחסות שלהם לבעיות שלהם היא שצריך לתת זמן, את הבעיות שלי אפשר לפתור בלחיצה על כפתור. הוא די מאשים אותי בלב, למה אני לא ממשיכה לקבל בשקט הכל- אבל די אני מרגישה שאני לא אני כבר ואני גם במחזור.
קשה לי להשאר עם התחושות האלה לבד, או להדאיג את אמא שלי ואחותי ואשמח לשמוע מישהי שיודעת במה מדובר או שממש יודעת איך זה יכול להיות אחרת
לילה טוב....