EVE Lights
New member
תודה...
אם יש לך כוח, תקראי את הסיפור שלמטה... חשוב לי לקבל עליו תגובות
אם יש לך כוח, תקראי את הסיפור שלמטה... חשוב לי לקבל עליו תגובות
באאאאנות...
- פותח הנושא lighter
- פורסם בתאריך
EVE Lights
New member
../images/Emo51.gif רבה!
StooSh² ° ° ²
New member
וואוו קטי זה מדהים../images/Emo70.gif|כן../images/Emo42.gif
את ממש מוכשרת..ישר הדפסתי את זה...
את ממש מוכשרת..ישר הדפסתי את זה...
טוף תורי...
אמממ קבלו את ´שילגי´. פסגת היצירה שלי...זה לא סיפור כזה טוב, אבל הוא הכי טוב שלי... תהנו
טוב זה לא נכנס בהודעה אחת...אז ראו קובץ מצורף... ובערך באחת עשרה ההודעות הקרובות
שילגי/אורית .ב. שילגי/ אורית .ב. זה היה יומיים אחרי שהכריחו אותי לעבור למושב בעל שם ממש ממש מוזר-בית ענן. סידרתי את ארון שלי, ותליתי את החולצות רוק שלי בזהירות. בדיוק סיימתי לתלות את החולצה האחרונה כששמעתי משהו נופל. הסתובבתי וראיתי אבן על הרצפה. "איי! קיבינימט! מי המשוגע שזורק אבן לחלון שלי???" קיללתי בעצבים וניגשתי לחלון. "מי אתה ולמה אתה זורק אבנים לחלון שלי?" צעקתי על בן שנראה בערך בן 16 עם שער ג´ינג´י ארוך והמון המון נמשים. הוא חייך וענה "אני ישי. צילצלתי בדלת שלך בערך 15 פעם, אבל כנראה שאת עסוקה מדי בלשמוע אין פליימס ולא כל כך אכפת לך מהדלת..." "צודק. סליחה. אבל זו לא סיבה לזרוק אבנים לחלון שלי..." עצרתי ואז קלטתי מה הוא אמר. המשכתי בתדהמה "וואו. אתה מכיר את אין פליימס? חשבתי שאף אחד כאן לא מכיר אותם..." "טוב תראי, זה שזה מקום קטן באמצע שומקום לא אומר שום דבר על הטעם שלנו במוזיקה. נכון, רוב החברה´ במושב כאן לא אוהבים כזאת מוזיקה, אבל יש כאן אנשים ששומעים אין פליימס." הוא אמר בטון סבלני. "טוב טוב אז טעיתי! תהרוג אותי!" אמרתי בחיוך. "אולי אחר כך" הוא צחק. "חחח...אולי תכנס...ממש לא בא לי לצעוק..." הזמנתי אותו פנימה. "אוקיי." ירדתי לקומה למטה ופתחתי לישי את הדלת. "אני מצטערת על הבלאגן, עברנו לכאן רק לפני יומיים." אמרתי לו כשפילסנו דרך בין הארגזים "אתה רוצה לאכול? לשתות?" "לשתות יהיה מצויין" "יש קולה, מים, מיץ תפוזים וקרלסברג" אמרתי תוך ניסיון למצוא איך להגיע למטבח בלי לשבור את הראש בדרך. ישי ביקש קולה ואני חזרתי לסלון עם הקרלסברג שלי והקולה שהוא ביקש. הוא הסתכל עלי מופתע ואני אמרתי "מה יש? אף פעם לא ראית מישהי שותה בירה?" "ראיתי, אבל להורים שלך לא אכפת?" "אין לי הורים. אתה שתית פעם בירה?" אמרתי תוך כדי חטיפת הפחית מהידיים שלו והליכה למטבח. "הא?" הוא היה מופתע, גם מהקולה וגם ממה שאמרתי ואז הוסיף במין מבוכה "לא. אף פעם לא שתיתי בירה". "אין לי הורים" חזרתי. "הורים שלי נהרגו בתאונת דרכים כשהייתי בת 3. אני חיה כאן עם אחותי הגדולה, בעלה ואח שלי הגדול." אמרתי ואז הוספתי "ולא, אנחנו לא מתוסבכים כמו האלה מ´שולחן לחמישה´" הבאתי לו בירה ואמרתי "תמיד יש פעם ראשונה..." הוא פתח אותה "אני משנה את השאלה שלי-לאחים שלך לא אכפת?" "ממש לא" צחקתי "הם קנו את זה... אנחנו שותים בבית כמויות בירה. ו-וודקה. ויין. ומה שלא תרצה." "ולא אכפת להם?" "הם סומכים עליי." "מגניב." שנינו שתקנו ושתינו את הבירות שלנו בשקט. "אז בוא נחזור לנושא המקורי." שברתי את השתיקה "למה זרקת אבנים לחלון שלי?" "ראיתי את המערכת תופים שהכניסו לבית שלכם, ובגלל השמתופף שלנו מתגייס עוד שבועיים בערך, והמתופף וחצי שיש בעיר הזאת מסריחים לאללה, אני והחברים שלי חשבנו שאולי בעל או בעלת התופים יסכימו להבחן ללהקת ´פסיכו´." "מצטערת לאכזב, אבל בן, המתופף, נמצא כרגע בתל אביב. הוא יחזור בערב." "אה" "אה...אולי אתם צריכים זמרת?" שאלתי בתקווה. "ת´אמת? כן. זיו מתגייס עוד חודש ככה שאנחנו ממש בצרה...גם אין לנו מתופף וגם אין לנו זמר."
אמממ קבלו את ´שילגי´. פסגת היצירה שלי...זה לא סיפור כזה טוב, אבל הוא הכי טוב שלי... תהנו
המשך מס´ 1
"מגניב" שתקנו עוד פעם. "טוב אה....תראה...אני צריכה לסדר את החדר שלי, ככה שאם בא לך לעזור לי לסדר את הדיסקים או משהו כזה, אתה מוזמן להישאר..." ישי נראה מבוהל "לסדר?!?! לא! אני...אני חושב שעדיף שאני אלך הבייתה." "אוקיי." אמרתי וליוויתי אותו לדלת. הוא התחיל לצאת ואז הסתובב "את לא אמרת לי איך קוראים לך" "מעיין. אבל כולם קוראים לי שילגי." "שילגי? למה?" "עור לבן ושער שחור. ממש כמו של שילגיה. חוצמזה חברות שלי החליטו שאני דומה לציור של שילגיה. ופעם אחת התחפשתי לשילגיה בפורים ומאז זה פשוט נהיה ככה..." "אוקיי. אז ביי שילגי." הוא הלך. "בן, נכון שתמיד אמרת שאתה רוצה לתופף?" שאלתי אותו בזמן ארוחת הערב. הוא הנהן באדישות ואני המשכתי "ישי שואל אם בא לך להיבחן כי פשוט המתופף שלהם מתגייס עוד שבועיים והם נשארים בלי מתופף. וגם יכול להיות שאני אשיר במקום זיו שמתגייס עוד חודש" "זיו? ישי? להקה? מה הפסדתי פה?" אמרה קורין, אחותי הגדולה. "זיו זה הסולן של להקת ´פסיכו´. הוא מתגייס עוד חודש. ישי זה שכן שלנו, שגר בבית ההוא שצבוע בכתום. הוא גם בלהקה ואין לי שמץ של מושג מה הוא עושה שם. הלהקה היא להקת רוק, או מטאל או משהו בסגנון, מקומית כזאת." הסברתי במהירות בין ביס אחד לשני. "אולי תנשמי קצת בין המילים? זה לא יזיק לך..." אמר גיל, הבעל של קורין ואני עשיתי לו פרצוף של ´מי-שואל-אותך-בכלל´. "רגע, רגע, רגע...מה איפה את מכירה אותם?" שאלה קורין בטון אימהי. "ישי בא היום לבקר את בעל התופים היום בצהריים ומצא אותי במקום, ואת זיו אני לא מכירה, ישי סיפר לי עליו. וזהו." עניתי בעצבנות. "אני אבחן!" אמר בן בהחלטיות, בעיקר בשביל למנוע את הריב שעמד כמעט בוודאות להתפרץ ביני לבין קורין. היה שקט מסביב לשולחן ואני רציתי להגיד לבן שגם אני אבחן, שאולי אני אשיר בלהקה. ידעתי מה תהיה התגובה של בן ושל קורין. בן יצחק עלי וישאל אם אני רוצה להרוג את מי שישמע את הלהקה, וקורין תמלמל משהו על זה שאני מטורפת. בן ראה שאני רוצה להגיד משהו, אבל בכל זאת שאל מתי הוא יוכל לדבר עם ישי בקשר לאודישן. "לך תקרא אחר כך לישי, או שפשוט תחכה עד שהוא יבוא עוד פעם לבקר..." אמרתי בפה מלא. "אל תדברי בפה מלא!" קורין גערה בי. היא תמיד עשתה את זה. היא תמיד עשתה לי קטעים אימהיים, כאילו שהיא מנסה לחנך אותי. אני לא מאשימה אותה על זה שהיא מנסה לחנך אותי, אבל אני לא חושבת שזה התפקיד שלה. בגלל זה אני תמיד מתעצבנת עליה כשהיא עושה את הקטעים האמהיים שלה. "כן אמא" התרסתי והשתרר שקט מביך מסביב לשולחן. קורין החווירה. "לכי לחדר שלך!" אמרה קורין אחרי כמה דקות של שקט. "אבל לא סיימתי לאכול" מחיתי. "לא אכפת לי! אני לא רוצה לראות אותך! עכשיו לכי לפני שאני אעיף לך סטירה!!!" היא צעקה עלי בפנים שהתחילו להתחלף מלבן לאדום. "את לא יכולה להעיף לי סטירה! את לא אמא שלי ואת אף פעם לא תהיי!" צעקתי ועליתי בריצה לחדר שלי. היא ניצחה. טרקתי את הדלת ושמתי דיסק של נייטוייש כדי להירגע. התיישבתי על מושב החלון עם ´המדריך ללוחם האור´, ספר שתמיד היה מרגיע אותי, התחלתי לקרוא, ולפתע שמעתי דפיקה בזכוכית של החלון. הסתובבתי בבהלה וראיתי את ישי מחייך. פתחתי את החלון "אתה אף פעם לא דופק?" "ראיתי אור בחלון והעדפתי לבוא ישר אלייך מאשר לעבור את המשפחה שלך..." "רעיון חכם. בוא תכנס." אמרתי וזזתי כדי שיהיה לו מקום לעבור. "פשש...´המדריך ללוחם האור´. אחד האהובים עליי... פעם ראשונה שאת קוראת?" "אני הייתי הולכת בכיוון של פעם חמישים או שישים..." "אח שלך נמצא?" "כן אבל..." "אבל מה?" "היה לנו ריב קטנטן...יותר נכון לי ולאחותי...ככה שלא כדאי..." "אה." הוא עצר ולרגע והסתכל עליי. "ומה איתך? את בסדר?" סימנתי עם הראש שלא והוא המשיך "את רוצה אולי לדבר על זה? או לצאת אולי לטייל ולנשום אוויר כדי שתרגעי? או אולי שניהם?" "לטייל. ולדבר על זה אם אתה תרצה להקשיב." עצרתי לרגע. "אבל לא נראה לי שקורין תתן לי לצאת..." "למי אכפת מקורין? בואי..." הוא משך אותי ביד ואני השתחררתי. "חכה...אני צריכה להחליף בגדים. חכה שנייה." הלכתי לארון והוצאתי בגדים. "את רוצה שאני אסתובב?" "לא." הוא הביט בי מופתע ואני הסברתי "יש לי אמבטיה בחדר. אתה רואה?" הצבעתי על דלת שהייתה מכוסה בפוסטרים. "אני כבר חוזרת." ונכנסתי לאמבטייה. סגרתי את הדלת במפתח והתחלתי להתפשט. חשבתי על ישי. הוא חמוד לאללה. אפילו חתיך. והוא נחמד. והוא אכפתי. ונראה לי שאני מתחילה ממש לחבב אותו. היה לי חבר בתל אביב לפני שעברתי לכאן. כשהודעתי לו שאני עוברת הוא אמר שהוא רוצה להיפרד, כי הוא לא רוצה יחסים בשלט רחוק. מצד אחד, ממש הבנתי אותו. גם לי לא היה כל כך בא על יחסים כאלה. אבל מצד שני, אהבנו, בערך, ולפי מיטב הבנתי, אם שניים אוהבים, גם אם זה בערך, אז אין שום סיבה שהם לא ישארו ביחד גם אם הם גרים במרחק של שלוש שעות נסיעה אחד מהשני. כנראה, שלרותם היה חשוב יותר שתהייה לו חברה שהוא לאו דווקא אוהב לידו, מאשר שתהייה לו חברה שהוא אוהב רחוקה ממנו. חוצמזה, נראה לי שרותם לא סמך עליי, ובעצם גם אני לא כל כך סמכתי עליו. בהתחלה, לא הייתי כל כך שמחה עם הרעיון של הפרדה, אבל עכשיו, כשהיכרתי את ישי, אני שמחה מאוד שנפרדנו. "יאללה אתה בא?" שאלתי אותו כשיצאתי מהאמבטיה. "וואו. את..." "ממש מכוערת" השלמתי "מה פתאום. את ממש יפה...אני לא מאמין איך לא שמתי לב לזה קודם..." הוא אמר ואני הסמקתי. "תודה" השתררה שתיקה מביכה לכמה שניות ואני אמרתי "הולכים?" כדי להפר את הדממה. "הולכים" ישי יצא מהחלון, ואני כיביתי את האור ואת המוזיקה ויצאתי אחריו. "אז לאן הולכים?" שאלתי בשקט תוך כדי התרחקות מהבית שלי. "בתור התחלה-אלי. לקחת גיטרה וכסף." הוא אמר "אוי נכון!" קראתי "שכחתי לקחת כסף!" "אני אשלם עלייך." "לא! אני לא מוכנה לזה!" "פמיניסטית?" "לא קשור!" עמדנו מחוץ לבית שלו. הוא היה בעל קומה אחת וגג שטוח. ישי הוביל אותי אל מאחורי הבית ופתח חלון. נכנסנו לחדר שלו. "אז? מה הבעיה שלך?" הוא שאל תוך כדי חיטוט באחת מהמגרות שלו "אני פשוט לא רוצה שתשלם עלי ואז אני אהיה חייבת לך כסף. תגיד, אמא שלך לא תשמע אותנו?" "אמא שלי הלכה לישון מוקדם היום, והחדר שלה בקצה השני ככה שהיא לא תשמע כלום. ואת לא תהיי חייבת לי. נגדיר את זה בתור...בתור פגישה! אני הזמנתי אותך לטייל ולכן זה עליי. טוב?" "טוב." הסכמתי, כאילו שגם הייתה לי בררה. "ומה עם אבא שלך?" שאלתי בעצבנות "עובד." אמר בהחלטיות. וסגר בעצבים את המגרה האחרונה בשידה. "אה...אולי תנסה על השולחן?" אמרתי בחיוך והצבעתי על הארנק שלו שהיה מונח בראש ערמה של ניירות וספרים. ישי צחק ולקח את הארנק. הוא התכונן לצאת מהחלון כשאמרתי "ישי..." "מה?" "הגיטרה" צחקתי. הוא נכנס בחזרה לחדר ואני יצאתי בינתיים. הוא יצא אחרי והלכנו לכיוון...אין לי מושג לאן...זה היה סך הכל היום השלישי שלי במושב ולא היה לי מושג אפילו איפה המכולת נמצאת.
"מגניב" שתקנו עוד פעם. "טוב אה....תראה...אני צריכה לסדר את החדר שלי, ככה שאם בא לך לעזור לי לסדר את הדיסקים או משהו כזה, אתה מוזמן להישאר..." ישי נראה מבוהל "לסדר?!?! לא! אני...אני חושב שעדיף שאני אלך הבייתה." "אוקיי." אמרתי וליוויתי אותו לדלת. הוא התחיל לצאת ואז הסתובב "את לא אמרת לי איך קוראים לך" "מעיין. אבל כולם קוראים לי שילגי." "שילגי? למה?" "עור לבן ושער שחור. ממש כמו של שילגיה. חוצמזה חברות שלי החליטו שאני דומה לציור של שילגיה. ופעם אחת התחפשתי לשילגיה בפורים ומאז זה פשוט נהיה ככה..." "אוקיי. אז ביי שילגי." הוא הלך. "בן, נכון שתמיד אמרת שאתה רוצה לתופף?" שאלתי אותו בזמן ארוחת הערב. הוא הנהן באדישות ואני המשכתי "ישי שואל אם בא לך להיבחן כי פשוט המתופף שלהם מתגייס עוד שבועיים והם נשארים בלי מתופף. וגם יכול להיות שאני אשיר במקום זיו שמתגייס עוד חודש" "זיו? ישי? להקה? מה הפסדתי פה?" אמרה קורין, אחותי הגדולה. "זיו זה הסולן של להקת ´פסיכו´. הוא מתגייס עוד חודש. ישי זה שכן שלנו, שגר בבית ההוא שצבוע בכתום. הוא גם בלהקה ואין לי שמץ של מושג מה הוא עושה שם. הלהקה היא להקת רוק, או מטאל או משהו בסגנון, מקומית כזאת." הסברתי במהירות בין ביס אחד לשני. "אולי תנשמי קצת בין המילים? זה לא יזיק לך..." אמר גיל, הבעל של קורין ואני עשיתי לו פרצוף של ´מי-שואל-אותך-בכלל´. "רגע, רגע, רגע...מה איפה את מכירה אותם?" שאלה קורין בטון אימהי. "ישי בא היום לבקר את בעל התופים היום בצהריים ומצא אותי במקום, ואת זיו אני לא מכירה, ישי סיפר לי עליו. וזהו." עניתי בעצבנות. "אני אבחן!" אמר בן בהחלטיות, בעיקר בשביל למנוע את הריב שעמד כמעט בוודאות להתפרץ ביני לבין קורין. היה שקט מסביב לשולחן ואני רציתי להגיד לבן שגם אני אבחן, שאולי אני אשיר בלהקה. ידעתי מה תהיה התגובה של בן ושל קורין. בן יצחק עלי וישאל אם אני רוצה להרוג את מי שישמע את הלהקה, וקורין תמלמל משהו על זה שאני מטורפת. בן ראה שאני רוצה להגיד משהו, אבל בכל זאת שאל מתי הוא יוכל לדבר עם ישי בקשר לאודישן. "לך תקרא אחר כך לישי, או שפשוט תחכה עד שהוא יבוא עוד פעם לבקר..." אמרתי בפה מלא. "אל תדברי בפה מלא!" קורין גערה בי. היא תמיד עשתה את זה. היא תמיד עשתה לי קטעים אימהיים, כאילו שהיא מנסה לחנך אותי. אני לא מאשימה אותה על זה שהיא מנסה לחנך אותי, אבל אני לא חושבת שזה התפקיד שלה. בגלל זה אני תמיד מתעצבנת עליה כשהיא עושה את הקטעים האמהיים שלה. "כן אמא" התרסתי והשתרר שקט מביך מסביב לשולחן. קורין החווירה. "לכי לחדר שלך!" אמרה קורין אחרי כמה דקות של שקט. "אבל לא סיימתי לאכול" מחיתי. "לא אכפת לי! אני לא רוצה לראות אותך! עכשיו לכי לפני שאני אעיף לך סטירה!!!" היא צעקה עלי בפנים שהתחילו להתחלף מלבן לאדום. "את לא יכולה להעיף לי סטירה! את לא אמא שלי ואת אף פעם לא תהיי!" צעקתי ועליתי בריצה לחדר שלי. היא ניצחה. טרקתי את הדלת ושמתי דיסק של נייטוייש כדי להירגע. התיישבתי על מושב החלון עם ´המדריך ללוחם האור´, ספר שתמיד היה מרגיע אותי, התחלתי לקרוא, ולפתע שמעתי דפיקה בזכוכית של החלון. הסתובבתי בבהלה וראיתי את ישי מחייך. פתחתי את החלון "אתה אף פעם לא דופק?" "ראיתי אור בחלון והעדפתי לבוא ישר אלייך מאשר לעבור את המשפחה שלך..." "רעיון חכם. בוא תכנס." אמרתי וזזתי כדי שיהיה לו מקום לעבור. "פשש...´המדריך ללוחם האור´. אחד האהובים עליי... פעם ראשונה שאת קוראת?" "אני הייתי הולכת בכיוון של פעם חמישים או שישים..." "אח שלך נמצא?" "כן אבל..." "אבל מה?" "היה לנו ריב קטנטן...יותר נכון לי ולאחותי...ככה שלא כדאי..." "אה." הוא עצר ולרגע והסתכל עליי. "ומה איתך? את בסדר?" סימנתי עם הראש שלא והוא המשיך "את רוצה אולי לדבר על זה? או לצאת אולי לטייל ולנשום אוויר כדי שתרגעי? או אולי שניהם?" "לטייל. ולדבר על זה אם אתה תרצה להקשיב." עצרתי לרגע. "אבל לא נראה לי שקורין תתן לי לצאת..." "למי אכפת מקורין? בואי..." הוא משך אותי ביד ואני השתחררתי. "חכה...אני צריכה להחליף בגדים. חכה שנייה." הלכתי לארון והוצאתי בגדים. "את רוצה שאני אסתובב?" "לא." הוא הביט בי מופתע ואני הסברתי "יש לי אמבטיה בחדר. אתה רואה?" הצבעתי על דלת שהייתה מכוסה בפוסטרים. "אני כבר חוזרת." ונכנסתי לאמבטייה. סגרתי את הדלת במפתח והתחלתי להתפשט. חשבתי על ישי. הוא חמוד לאללה. אפילו חתיך. והוא נחמד. והוא אכפתי. ונראה לי שאני מתחילה ממש לחבב אותו. היה לי חבר בתל אביב לפני שעברתי לכאן. כשהודעתי לו שאני עוברת הוא אמר שהוא רוצה להיפרד, כי הוא לא רוצה יחסים בשלט רחוק. מצד אחד, ממש הבנתי אותו. גם לי לא היה כל כך בא על יחסים כאלה. אבל מצד שני, אהבנו, בערך, ולפי מיטב הבנתי, אם שניים אוהבים, גם אם זה בערך, אז אין שום סיבה שהם לא ישארו ביחד גם אם הם גרים במרחק של שלוש שעות נסיעה אחד מהשני. כנראה, שלרותם היה חשוב יותר שתהייה לו חברה שהוא לאו דווקא אוהב לידו, מאשר שתהייה לו חברה שהוא אוהב רחוקה ממנו. חוצמזה, נראה לי שרותם לא סמך עליי, ובעצם גם אני לא כל כך סמכתי עליו. בהתחלה, לא הייתי כל כך שמחה עם הרעיון של הפרדה, אבל עכשיו, כשהיכרתי את ישי, אני שמחה מאוד שנפרדנו. "יאללה אתה בא?" שאלתי אותו כשיצאתי מהאמבטיה. "וואו. את..." "ממש מכוערת" השלמתי "מה פתאום. את ממש יפה...אני לא מאמין איך לא שמתי לב לזה קודם..." הוא אמר ואני הסמקתי. "תודה" השתררה שתיקה מביכה לכמה שניות ואני אמרתי "הולכים?" כדי להפר את הדממה. "הולכים" ישי יצא מהחלון, ואני כיביתי את האור ואת המוזיקה ויצאתי אחריו. "אז לאן הולכים?" שאלתי בשקט תוך כדי התרחקות מהבית שלי. "בתור התחלה-אלי. לקחת גיטרה וכסף." הוא אמר "אוי נכון!" קראתי "שכחתי לקחת כסף!" "אני אשלם עלייך." "לא! אני לא מוכנה לזה!" "פמיניסטית?" "לא קשור!" עמדנו מחוץ לבית שלו. הוא היה בעל קומה אחת וגג שטוח. ישי הוביל אותי אל מאחורי הבית ופתח חלון. נכנסנו לחדר שלו. "אז? מה הבעיה שלך?" הוא שאל תוך כדי חיטוט באחת מהמגרות שלו "אני פשוט לא רוצה שתשלם עלי ואז אני אהיה חייבת לך כסף. תגיד, אמא שלך לא תשמע אותנו?" "אמא שלי הלכה לישון מוקדם היום, והחדר שלה בקצה השני ככה שהיא לא תשמע כלום. ואת לא תהיי חייבת לי. נגדיר את זה בתור...בתור פגישה! אני הזמנתי אותך לטייל ולכן זה עליי. טוב?" "טוב." הסכמתי, כאילו שגם הייתה לי בררה. "ומה עם אבא שלך?" שאלתי בעצבנות "עובד." אמר בהחלטיות. וסגר בעצבים את המגרה האחרונה בשידה. "אה...אולי תנסה על השולחן?" אמרתי בחיוך והצבעתי על הארנק שלו שהיה מונח בראש ערמה של ניירות וספרים. ישי צחק ולקח את הארנק. הוא התכונן לצאת מהחלון כשאמרתי "ישי..." "מה?" "הגיטרה" צחקתי. הוא נכנס בחזרה לחדר ואני יצאתי בינתיים. הוא יצא אחרי והלכנו לכיוון...אין לי מושג לאן...זה היה סך הכל היום השלישי שלי במושב ולא היה לי מושג אפילו איפה המכולת נמצאת.
המשך מס´ 2
"אז לאן הולכים?" שאלתי תוך כדי ניסיון להדביק את קצב הליכתו המהיר. "את תראי. זו הפתעה" "טוב. אתה מוכן להאט?" "אה טוב... לא אמרת שאת רוצה לדבר על הריב שלך ושל קורין?" "רק אם אתה מוכן להקשיב." הוא פנה לעברי ואמר "לך אני תמיד מוכן להקשיב" חייכתי והתחלתי לדבר "הורים שלי...הורים שלי נהרגו בתאונת דרכים כשהייתי בת 3, שזה היה לפני 12 שנה. מאז אני, קורין ובן גרנו אצל אחותה הגדולה של אמא שלי. לפני שנתיים קורין השתחררה מהצבא, והיא וגיל החליטו להתחתן. אחרי החתונה והירח דבש, הם החליטו לעבור לכאן, יחד איתנו. דודה שלנו לא הייתה מוכנה שקורין תקבל את החזקה עלינו והיה משפט גדול שנמשך בערך שנה. קורין זכתה. אני העדפתי להישאר עם הדודה, אבל בן לא סבל אותה, ואני לא הייתי מוכנה להיפרד ממנו, אז בשבילו העדתי במשפט שאני כן רוצה לחיות עם קורין וגיל. ככה הגעתי לכאן." "ולמה לא יכלת להישאר עם הדודה ושבן יהיה עם קורין וגיל?" הוא שאל בבלבול "כי השופט לא היה מסכים. העורך דין של קורין אמר את זה וגם העורך דין של הדודה שלי אמר ככה. בן לא היה מוכן להישאר עם שרית, הדודה, ולכן אני הצטרכתי לעזוב את תל אביב ולבוא לכאן." עצרתי לשנייה ואז המשכתי "איפה אפשר לקנות כאן חבילת סיגריות?" "סיגריות? את מעשנת?" "יאפ." "סיגריות יש במכולת אבל כדאי שאנחנו נמהר כי היא נסגרת עוד מעט" "טוב." "אפשר לחזור לנושא המקורי?"הנהנתי והוא המשיך "ואת וקורין לא ממש מסתדרות הא? " "בדיוק. קלטת את התמונה...אני והיא-אנחנו שני הפכים. אנחנו שומעות מוזיקה שונה לגמרי. אנחנו מתלבשות בצורה שונה לגמרי. טעם שונה בבנים, באוכל, בסרטים, תחביבים שונים. הכל הפוך! גם האופי שלנו הפוך. אני נוטה להתחמם מהר אבל גם להתקרר מהר, והיא, עד שהיא מתחממת לוקח שנים, אבל כשהיא מתחממת-זה להמון זמן. אנחנו רבות כל הזמן ועל הכל, כמעט..." "על מה אתן לא רבות?" ישי שאל בסקרנות "על הבירות..." אמרתי בחיוך "הבנתי" הוא אמר והתחיל לצחוק ואני אחריו. "אז מה קרה היום?" "ישבנו ואכלנו כולנו, ונזכרתי שלא שאלתי את בן בנוגע לתיפוף, אז שאלתי אותו, וקורין התחילה עם הקטע האימהי שלה, ואז אמרתי משהו בפה מלא, והיא אמרה לי משהו ממש אימהי, ואני התעצבנתי כי אני שונאת כשהיא עושה את זה. אז אמרתי לה ´כן אימא´ אחרי שהיא גערה בי על זה שדיברתי בפה מלא והיא התחילה לצעוק עלי. ואני צעקתי עליה. וזהו." שתקנו בערך דקה ואז ישי אמר "את לא חושבת שאת קצת קשה איתה? היא מנסה לחנך אותך ואת..." "לא צריכה חינוך! במיוחד לא ממנה!" "טוב, אז את לא צריכה חינוך" הוא הסכים "אבל את צריכה לכבד אותה." "למה שאני אכבד אותה אם היא חוקרת אותי בקשר לכל דבר ואומרת לי מה לעשות?" "כי היא יותר מבוגרת ממך. וכי היא רק מנסה לעזור לך ולהגן עלייך. את סך הכל בת..." הוא עצר וסרק אותי במבטו " 14 את יודעת..." "למה בן כמה אתה." שאלתי "16 וחצי." "ממש זקן..."ליגלגתי "בהשוואה אלייך? כן" "טוב...אבל אני לא אכבד אותה עד שהיא לא תכבד אותי..." "בבקשה...תנסי...אם לא בשבילה ובשבילך אז בשבילי..." הוא ממש התחנן ואז אמר בתקיפות "הנה המכולת. מה את מעשנת?" "מרלבורו." הוא נכנס ואחרי שתי דקות יצא עם חבילת מרלבורו. הוצאתי אחת והדלקתי אותה והוא המשיך לדבר "בבקשה. תנסי לכבד את קורין טוב? אני לא רוצה שתריבו..." "טוב נו..." נכנעתי "אז לאן הולכים? זה רחוק?" "אנחנו הולכים לפינה הכי יפה בבית ענן. אף אחד לא בא לכאן כמעט...זה עוד כמה דקות של הליכה." הלכנו בשקט. הגענו לפארק, מוקף בשורה צפופה של עצים. "בואי" הוא הוביל אותי לשורת העצים "זה שם, מאחורה." "מאחורה? אבל...העצים..." "זו לא בעיה" הוא הרים ענף גדול ונתגלה פתח בשורה. הוא סימן לי להיכנס ונכנס אחרי. משטח ענקי של דשא התגלה לפנינו. היו בו המון פרחים, וכמה עצים. היו בו כמה פופים זרוקים וספסל מלא בגרפיטי. "למה יש כאן פופים?" שאלתי בתדהמה "אה. הפופים. זו הזולה שלי ושל חברים שלי. בתכלס´, אף אחד לא בא לכאן חוץ ממני, מזיו, מתומר ומדניאל." "תומר? דניאל?" "המתופף שמתגייס והבסיסט." "אה." התיישבתי על אחד הפופים. "ממש יפה כאן הא?" "כן. כל מה שחסר זה נחל קטן וזה ממש יהיה ´דוסון קריק´." "ואז אנחנו נצטרך לדבר כמו פרופסורים? לא תודה" צחקתי. ישי התיישב על הפוף לידי. הוא שלף את הגיטרה מהנרתיק והחזיק אותה ביד. הוא שאל מה אני רוצה לשמוע ואמרתי שלא אכפת לי. הוא התחיל לפרוט על הגיטרה. בהתחלה סתם צלילים, אלתורים, ואחר כך שיר שלא הכרתי. הוא התחיל לשיר. היה לו קול מזעזע כשהוא שר. כמו צפרדע מסורסת...רציתי לצחוק, אבל ניסיתי לא לעשות את זה, כי לא היה לי נעים, בכל זאת-הבן אדם מנגן בשבילי...בשלב מסויים, או יותר נכון אחרי דקה וחצי שסבלתי אותו שר, התחלתי לצחוק. בהתחלה בשקט, ואחר כך בקול רם. פשוט התגלגלתי על הפוף מרוב צחוק. הוא המשיך לנגן, אבל במקום לשיר שאל אותי-"את חושבת שזה מצחיק?" "כן" אמרתי תוך כדי צחוק "בטוחה?" "במאה אחוז." "אני במקומך הייתי בורח עכשיו" הוא אמר ותוך כדי דיבור הוא שם את הגיטרה על הדשא וקפץ עלי. נפלנו מהפוף לדשא והתחלנו להתגלגל כשהוא מחזיק את הידיים שלי מעל הראש. "את עדיין חושבת שאני שר מצחיק?" הוא שאל במין טון של ´אני-סתם-מנסה-לשחק-אותה-עצבני-למרות-שגם-את-וגם-אני-יודעי-שזה-לא-נכון´ "כן" צחקתי והוא התחיל לדגדג אותי "ישי! תפסיק!" צווחתי "לא!" הוא אמר בהנאה סדיסטית "את ירדת עליי ולכן את צריכה לסבול" "בבקשה" צווחתי שוב והוא הפסיק אבל עדיין שכב עליי. היה נראה לי שהוא הולך לנשק אותי, ולמרות שרציתי התגלגלתי מעליו והחזקתי את הידיים שלו בדיוק כמו שהוא החזיק קודם את הידיים שלי. "עכשיו תורי לנקום!" אמרתי בקול מרושע "אה כן? ואיך תעשי את זה?" הוא צחק "איך אני אעשה את זה? חכה חכה!!!" איימתי והוא המשיך לצחוק "תגיד ל...איך נקרא לו?...תגיד לשמוליק שלך שלום!" אמרתי בקול ממש סדיסטי והוא התחיל להחוויר "אומג...אה ביי שמוליק" הוא אמר בקול חלש. עזבתי את אחת הידיים שלו כדי לתת לו שם מכה, והוא ניצל את הרגע ושוב התגלגל עליי. "ממש הולכת לך הנקמה הא?" הוא לגלג "זה רק כי אתה לא משתף פעולה" מחיתי והוא לא ענה. שכבנו ככה חצי דקה בערך והיה לי עוד פעם נדמה שהוא הולך לנשק אותי. הפעם לא התגלגלתי מעליו. רציתי שהוא ינשק אותי, אפילו יותר ממקודם. והוא נישק אותי. ואני נישקתי אותו בחזרה.
"אז לאן הולכים?" שאלתי תוך כדי ניסיון להדביק את קצב הליכתו המהיר. "את תראי. זו הפתעה" "טוב. אתה מוכן להאט?" "אה טוב... לא אמרת שאת רוצה לדבר על הריב שלך ושל קורין?" "רק אם אתה מוכן להקשיב." הוא פנה לעברי ואמר "לך אני תמיד מוכן להקשיב" חייכתי והתחלתי לדבר "הורים שלי...הורים שלי נהרגו בתאונת דרכים כשהייתי בת 3, שזה היה לפני 12 שנה. מאז אני, קורין ובן גרנו אצל אחותה הגדולה של אמא שלי. לפני שנתיים קורין השתחררה מהצבא, והיא וגיל החליטו להתחתן. אחרי החתונה והירח דבש, הם החליטו לעבור לכאן, יחד איתנו. דודה שלנו לא הייתה מוכנה שקורין תקבל את החזקה עלינו והיה משפט גדול שנמשך בערך שנה. קורין זכתה. אני העדפתי להישאר עם הדודה, אבל בן לא סבל אותה, ואני לא הייתי מוכנה להיפרד ממנו, אז בשבילו העדתי במשפט שאני כן רוצה לחיות עם קורין וגיל. ככה הגעתי לכאן." "ולמה לא יכלת להישאר עם הדודה ושבן יהיה עם קורין וגיל?" הוא שאל בבלבול "כי השופט לא היה מסכים. העורך דין של קורין אמר את זה וגם העורך דין של הדודה שלי אמר ככה. בן לא היה מוכן להישאר עם שרית, הדודה, ולכן אני הצטרכתי לעזוב את תל אביב ולבוא לכאן." עצרתי לשנייה ואז המשכתי "איפה אפשר לקנות כאן חבילת סיגריות?" "סיגריות? את מעשנת?" "יאפ." "סיגריות יש במכולת אבל כדאי שאנחנו נמהר כי היא נסגרת עוד מעט" "טוב." "אפשר לחזור לנושא המקורי?"הנהנתי והוא המשיך "ואת וקורין לא ממש מסתדרות הא? " "בדיוק. קלטת את התמונה...אני והיא-אנחנו שני הפכים. אנחנו שומעות מוזיקה שונה לגמרי. אנחנו מתלבשות בצורה שונה לגמרי. טעם שונה בבנים, באוכל, בסרטים, תחביבים שונים. הכל הפוך! גם האופי שלנו הפוך. אני נוטה להתחמם מהר אבל גם להתקרר מהר, והיא, עד שהיא מתחממת לוקח שנים, אבל כשהיא מתחממת-זה להמון זמן. אנחנו רבות כל הזמן ועל הכל, כמעט..." "על מה אתן לא רבות?" ישי שאל בסקרנות "על הבירות..." אמרתי בחיוך "הבנתי" הוא אמר והתחיל לצחוק ואני אחריו. "אז מה קרה היום?" "ישבנו ואכלנו כולנו, ונזכרתי שלא שאלתי את בן בנוגע לתיפוף, אז שאלתי אותו, וקורין התחילה עם הקטע האימהי שלה, ואז אמרתי משהו בפה מלא, והיא אמרה לי משהו ממש אימהי, ואני התעצבנתי כי אני שונאת כשהיא עושה את זה. אז אמרתי לה ´כן אימא´ אחרי שהיא גערה בי על זה שדיברתי בפה מלא והיא התחילה לצעוק עלי. ואני צעקתי עליה. וזהו." שתקנו בערך דקה ואז ישי אמר "את לא חושבת שאת קצת קשה איתה? היא מנסה לחנך אותך ואת..." "לא צריכה חינוך! במיוחד לא ממנה!" "טוב, אז את לא צריכה חינוך" הוא הסכים "אבל את צריכה לכבד אותה." "למה שאני אכבד אותה אם היא חוקרת אותי בקשר לכל דבר ואומרת לי מה לעשות?" "כי היא יותר מבוגרת ממך. וכי היא רק מנסה לעזור לך ולהגן עלייך. את סך הכל בת..." הוא עצר וסרק אותי במבטו " 14 את יודעת..." "למה בן כמה אתה." שאלתי "16 וחצי." "ממש זקן..."ליגלגתי "בהשוואה אלייך? כן" "טוב...אבל אני לא אכבד אותה עד שהיא לא תכבד אותי..." "בבקשה...תנסי...אם לא בשבילה ובשבילך אז בשבילי..." הוא ממש התחנן ואז אמר בתקיפות "הנה המכולת. מה את מעשנת?" "מרלבורו." הוא נכנס ואחרי שתי דקות יצא עם חבילת מרלבורו. הוצאתי אחת והדלקתי אותה והוא המשיך לדבר "בבקשה. תנסי לכבד את קורין טוב? אני לא רוצה שתריבו..." "טוב נו..." נכנעתי "אז לאן הולכים? זה רחוק?" "אנחנו הולכים לפינה הכי יפה בבית ענן. אף אחד לא בא לכאן כמעט...זה עוד כמה דקות של הליכה." הלכנו בשקט. הגענו לפארק, מוקף בשורה צפופה של עצים. "בואי" הוא הוביל אותי לשורת העצים "זה שם, מאחורה." "מאחורה? אבל...העצים..." "זו לא בעיה" הוא הרים ענף גדול ונתגלה פתח בשורה. הוא סימן לי להיכנס ונכנס אחרי. משטח ענקי של דשא התגלה לפנינו. היו בו המון פרחים, וכמה עצים. היו בו כמה פופים זרוקים וספסל מלא בגרפיטי. "למה יש כאן פופים?" שאלתי בתדהמה "אה. הפופים. זו הזולה שלי ושל חברים שלי. בתכלס´, אף אחד לא בא לכאן חוץ ממני, מזיו, מתומר ומדניאל." "תומר? דניאל?" "המתופף שמתגייס והבסיסט." "אה." התיישבתי על אחד הפופים. "ממש יפה כאן הא?" "כן. כל מה שחסר זה נחל קטן וזה ממש יהיה ´דוסון קריק´." "ואז אנחנו נצטרך לדבר כמו פרופסורים? לא תודה" צחקתי. ישי התיישב על הפוף לידי. הוא שלף את הגיטרה מהנרתיק והחזיק אותה ביד. הוא שאל מה אני רוצה לשמוע ואמרתי שלא אכפת לי. הוא התחיל לפרוט על הגיטרה. בהתחלה סתם צלילים, אלתורים, ואחר כך שיר שלא הכרתי. הוא התחיל לשיר. היה לו קול מזעזע כשהוא שר. כמו צפרדע מסורסת...רציתי לצחוק, אבל ניסיתי לא לעשות את זה, כי לא היה לי נעים, בכל זאת-הבן אדם מנגן בשבילי...בשלב מסויים, או יותר נכון אחרי דקה וחצי שסבלתי אותו שר, התחלתי לצחוק. בהתחלה בשקט, ואחר כך בקול רם. פשוט התגלגלתי על הפוף מרוב צחוק. הוא המשיך לנגן, אבל במקום לשיר שאל אותי-"את חושבת שזה מצחיק?" "כן" אמרתי תוך כדי צחוק "בטוחה?" "במאה אחוז." "אני במקומך הייתי בורח עכשיו" הוא אמר ותוך כדי דיבור הוא שם את הגיטרה על הדשא וקפץ עלי. נפלנו מהפוף לדשא והתחלנו להתגלגל כשהוא מחזיק את הידיים שלי מעל הראש. "את עדיין חושבת שאני שר מצחיק?" הוא שאל במין טון של ´אני-סתם-מנסה-לשחק-אותה-עצבני-למרות-שגם-את-וגם-אני-יודעי-שזה-לא-נכון´ "כן" צחקתי והוא התחיל לדגדג אותי "ישי! תפסיק!" צווחתי "לא!" הוא אמר בהנאה סדיסטית "את ירדת עליי ולכן את צריכה לסבול" "בבקשה" צווחתי שוב והוא הפסיק אבל עדיין שכב עליי. היה נראה לי שהוא הולך לנשק אותי, ולמרות שרציתי התגלגלתי מעליו והחזקתי את הידיים שלו בדיוק כמו שהוא החזיק קודם את הידיים שלי. "עכשיו תורי לנקום!" אמרתי בקול מרושע "אה כן? ואיך תעשי את זה?" הוא צחק "איך אני אעשה את זה? חכה חכה!!!" איימתי והוא המשיך לצחוק "תגיד ל...איך נקרא לו?...תגיד לשמוליק שלך שלום!" אמרתי בקול ממש סדיסטי והוא התחיל להחוויר "אומג...אה ביי שמוליק" הוא אמר בקול חלש. עזבתי את אחת הידיים שלו כדי לתת לו שם מכה, והוא ניצל את הרגע ושוב התגלגל עליי. "ממש הולכת לך הנקמה הא?" הוא לגלג "זה רק כי אתה לא משתף פעולה" מחיתי והוא לא ענה. שכבנו ככה חצי דקה בערך והיה לי עוד פעם נדמה שהוא הולך לנשק אותי. הפעם לא התגלגלתי מעליו. רציתי שהוא ינשק אותי, אפילו יותר ממקודם. והוא נישק אותי. ואני נישקתי אותו בחזרה.
המשך מס´...יאאאפ ניחשתן נכון ../images/Emo9.gif 3!
זו לא הייתה נשיקה ארוכה מאוד. ככה, דקה בערך. הוא הפסיק לנשק אותי והמשיך להתבונן בי. "את יודעת, מה שמספרים לא נכון" "מה מספרים?" "שלנשק מישהו שמעשן זה ממש ממש מגעיל...ואני אומר לך, מניסיון אישי, שזה דווקא ממש אחלה..." הוא אמר וקצת הסמיק "כן?" "כן" שתקנו ואז הוא נישק אותי עוד פעם. "אני...אני חושב שכדאי שנחזור הבייתה" הוא אמר במבוכה ואני הסכמתי. הוא קם מעליי ואני התיישבתי וניסיתי להוריד את הדשא מהגב שלי. הוא הכניס את הגיטרה שלו לנרתיק ואנחנו הלכנו בשקט הבייתה. כל הדרך הייתה בנינו מין דממה מעיקה כזאת, דממה של מבוכה. מין דממה של אנשים שלא בטוחים אם הם עשו משהו נכון. דממה שאני לא מסוגלת להסביר אותה. פשוט דממה ממש מביכה ומעיקה. כשהגענו לבית שלי הייתה לי תחושה ממש מוזרה. אני קישרתי אותה לנשיקה, ולא נראה לי שישי בכלל הרגיש מוזר כמוני. התקרבתי לשער של הבית כדי לפתוח אותו וראיתי את קורין וגיל יושבים על המרפסת ממש מתחת לחלון שלי. לא היה לי סיכוי להיכנס הבייתה! הסתובבתי ומשכתי את ישי אחרי. "לאן את הולכת?" הוא שאל בהפתעה "רחוק. קורין וגיל במרפסת ואין לי שום סיכוי לחזור הבייתה, לפחות בינתיים." "אה." עמדנו כמה דקות בשקט ליד השער, רחוק מטווח הראייה של קורין וגיל. ישי חשב כמה דקות ואז אמר לי, שאולי כדאי שאני אבוא אליו, לפחות לבינתיים. הסכמתי. זה לא שהייתה לי בררה אחרת... הגענו אליו הבייתה ושוב פעם נכנסנו דרך החלון. ישי הלך לחפש משהו לאכול ולשתות ואני הסתובבתי בינתיים בחדר שלו. ראיתי על השולחן שלו תמונה במסגרת. ישי ונערה עומדים מחובקים. היא הייתה נמוכה ממנו והיה לה שער ירוק. הם נראו מאושרים. הרמתי את התמונה והחזקתי אותה בידיים שלי. "זאת יפעת, חברה לשעבר שלי" ישי אמר לי באוזן ואני קפצתי. אפילו לא הרגשתי שהוא חזר. התמונה נפלה על השטיח השחור העבה שלו. "אני...אני מצטערת" גימגמתי "לא הייתי צריכה לחטט" "לא זה...זה בסדר. היא הייתה על השולחן..." הוא אמר ופינה מקום על השולחן בשביל המגש שהוא הביא. התיישבתי על המיטה ושאלתי "אז למה לשעבר?" הוא התיישב לידי "היא בגדה בי. עם הבן אדם שהכי שנאתי בכל העולם." "אאוץ´." "לא זה בסדר. התגברתי עליה. כמה כוסיות וודקה שחלקתי עם חמשושית שמוכנה לעשות הכל, העיקר שזה יהיה עם שישיסט וזה עבר. איכשהו." "חשבתי שאף פעם לא שתית." אמרת במין כעס על זה שהוא שיקר לי. "זה שאף פעם לא שתיתי בירה לא אומר שאף פעם לא שתיתי וודקה." הוא חייך והביא לשנינו משולשי פיצה. "אה." אכלנו בשקט, ואז פיהקתי. "את רוצה לישון?" הנהנתי עם הראש והוא המשיך "אז תקומי ואני אסדר את המיטה שתוכלי לישון עליה." "ואיפה אתה תישן?" אמרתי תוך כדי קימה. "על הפוף..." הוא התחיל לסדר את המיטה "לא!" הוא הסתובב אלי במין בהלה כזאת "אני אשן על הפוף. אתה תישן על המיטה..." המשכתי "מה השתגעת??? את תשני על המיטה ואני על הפוף" "לא!" "כן!" המשכנו להתנצח ככה בערך חמש דקות ואז אני העלתי רעיון "אולי שנינו נישן במיטה?" "אמממ...אוקיי!" הוא אמר בקול מאושר "לא התכוונתי לזה...סוטה!" נתתי לו מכה בצחוק בכתף והוא עיוות את הפנים. "אה..טוב... אז אני ישן על הפוף ואת ישנה על המיטה..." "לא! שנינו ישנים על המיטה...וכלום לא קורה בנינו הבנת?" אמרתי בהחלטיות "כן המפקד הסמל!" הוא הצדיע צחקתי "חופשי" הוא הוריד את היד והמשיך לסדר את המיטה. אין הרבה מה לספר. שום דבר לא קרה מאז הנשיקה שראוי לציון. נכון, היה המבחן ללהקה, אבל הוא ממש לא ראוי לציון. למעשה, הוא היה דיי קורע מצחוק עכשיו שחושבים על זה. בן, ישי ואני הלכנו לבית של דניאל, שהמחסן שלו הפך למקום שבו הלהקה התאמנה, ושרצה. בהתחלה הם ניגנו בלי בן ובלעדי. הם היו דווקא טובים...לא ציפיתי מלהקת מוסך ,או מחסן אם להיות מדוייקים, להיות כאלה טובים. אחר כך הם החליטו לבחון את בן. תומר קם וסימן לבן להתיישב בתנועה מצחיקה כזאת. הם ביקשו ממנו לנגן דברים ממש קלים, כמו שירים של נירוונה. כשבן שמע את הבקשות שלהם הוא התפוצץ מצחוק "מה אתם עושים צחוק ממני???נירוונה???בבקשה...". הם הסכימו וביקשו ממנו לנגן משהו של אליס קופר. לא כל כך קשה, אבל בהחלט יותר מסובך מנירוונה. זה דווקא הלך מצויין. בן קם בשביעות רצון מהכיסא והשתחווה. אני ותומר מחאנו כפיים והוא השתחווה עוד הפעם. דניאל ניגש אליו, לחץ לו את היד ואמר ´התקבלת´, ובן כמעט חיבק אותו מרוב שמחה. החלום של בן היה מאז ומעולם לנגן בלהקה טובה. הוא ניגן באחת בת"א- אבל הם ממש ממש ממש לא היו טובים. הדבר הכי טוב בלהקה ההיא היה בן. אחרי המבחן של בן, הגיע תורי. התרגשתי מאוד, כי תמיד התרגשתי בדברים מהסוג הזה, ועוד במיוחד כשלא שרתי באופן מקצועי יותר מחודשיים. לא מצאתי מורה לפיתוח קול בסביבה, והמורה הכי קרובה גרה בבאר שבע, שזה בערך שעה ומשהו נסיעה, ככה שהייתה מחוסרת מורה. להתאמן לבד יכלתי, אבל תמיד היה יותר טוב להתאמן עם מורה... הם התחילו עם משהו קל לשירה. שיר פאנק חביב כזה שלא דרש המון יכולות קוליות. אחרי זה הם ביקשו שאני אשיר להם משהו של פנתרה. משהו שהיה הרבה יותר קשה לשירה מאשר שיר הפאנק ההוא. גם את זה עברתי. התקבלתי. יש לי להקה! הייתי כל כך שמחה. קפצתי על בן ונתתי לו חיבוק גדול ואחר כך קפצתי גם על ישי. את שאר החופש הגדול, שזה היה בערך שבועיים, אני ובן בילינו בחזרות עם הלהקה. הגיע הראשון בספטמבר. לא הכרתי אף אחד מהשכבה שלי. לבן היה עוד איכשהו מזל- היה לו את ישי ודניאל, ששניהם היו בי"א. זה היה בית ספר אזורי, כל המושבים באזור למדו בבית ספר אחד. נכנסתי לכיתה והתיישבתי בשולחן האחרון. נתתי מבט באנשים שכבר היו בכיתה, וידעתי שישי צדק- כולם היו ערסים, או פרחות, או סטייליסטים, או משהו בסגנון. מצד אחד, זה נורא הפריע לי כי ידעתי שאני לא אוכל להתחבר בקלות עם אנשים מהסוג הזה. הסתדרתי הרבה יותר טוב עם פריקים או מטאליסטים מאשר עם אנשים שהם לא כאלה. אבל מצד שני זה לא הפריע לי כי הייתי בכיתה ההיא בשביל ללמוד, לא בשביל למצוא חברות. חבר כבר היה לי, כי יומיים לפני תחילת הלימודים ישי הציע לי חברות ואני הסכמתי, וחברות- יכלתי לחיות בלי. אהבתי להתבודד. הספיקו לי כמה ידידות לרכל איתן בהפסקה או בשיעור ממש משעמם וזהו. ואז יפעת נכנסה לכיתה. היא נתנה מבט מלא גועל בכיתה ואז ראתה אותי. הייתי לבושה כולי בשחור, או יותר נכון כמעט כולי בשחור, כי בית הספר הכריח אותנו לבוא ביום הראשון ללימודים בחולצות לבנות, אז אני לבשתי חולצה של נייטוויש על חולצה לבנה ארוכה. יפעת גם נראתה כמוני- איפור שחור, נעליים צבאיות כבדות, חולצה של להקה, אחת שלא ממש אהבתי, קריידל אוף פילת´ אם להיות מדוייקים, ומכנס שחור. "היי. אני יפעת" היא הציגה את עצמה והתיישבה לידי "אני יודעת." הפתעתי אותה וכשראתי את העיניים שלה מבולבלות המשכתי "ראיתי את התמונה שלך בבית של ישי והוא אמר לי..." "אה. ישי. מה הקשר שלך אליו?" "הוא חבר שלי." "הא. הבנתי. בטח הוא אמר לך שאני בן אדם מגעיל וכו´ וכו´ וכו´. נכון?" "ת´אמת, לא. הוא רק אמר שזה שבגדת בו היה מגעיל וזהו." "בזה אני לא מאשימה אותו... אז מי את?" "אני מעיין. אבל כולם, ואני מתכוונת כולם, קוראים לי שילגי..." "שילגי?" היא צחקה "למה?" "סיפור ארוך." "אוקיי. אז באיזה מושב את גרה?"
זו לא הייתה נשיקה ארוכה מאוד. ככה, דקה בערך. הוא הפסיק לנשק אותי והמשיך להתבונן בי. "את יודעת, מה שמספרים לא נכון" "מה מספרים?" "שלנשק מישהו שמעשן זה ממש ממש מגעיל...ואני אומר לך, מניסיון אישי, שזה דווקא ממש אחלה..." הוא אמר וקצת הסמיק "כן?" "כן" שתקנו ואז הוא נישק אותי עוד פעם. "אני...אני חושב שכדאי שנחזור הבייתה" הוא אמר במבוכה ואני הסכמתי. הוא קם מעליי ואני התיישבתי וניסיתי להוריד את הדשא מהגב שלי. הוא הכניס את הגיטרה שלו לנרתיק ואנחנו הלכנו בשקט הבייתה. כל הדרך הייתה בנינו מין דממה מעיקה כזאת, דממה של מבוכה. מין דממה של אנשים שלא בטוחים אם הם עשו משהו נכון. דממה שאני לא מסוגלת להסביר אותה. פשוט דממה ממש מביכה ומעיקה. כשהגענו לבית שלי הייתה לי תחושה ממש מוזרה. אני קישרתי אותה לנשיקה, ולא נראה לי שישי בכלל הרגיש מוזר כמוני. התקרבתי לשער של הבית כדי לפתוח אותו וראיתי את קורין וגיל יושבים על המרפסת ממש מתחת לחלון שלי. לא היה לי סיכוי להיכנס הבייתה! הסתובבתי ומשכתי את ישי אחרי. "לאן את הולכת?" הוא שאל בהפתעה "רחוק. קורין וגיל במרפסת ואין לי שום סיכוי לחזור הבייתה, לפחות בינתיים." "אה." עמדנו כמה דקות בשקט ליד השער, רחוק מטווח הראייה של קורין וגיל. ישי חשב כמה דקות ואז אמר לי, שאולי כדאי שאני אבוא אליו, לפחות לבינתיים. הסכמתי. זה לא שהייתה לי בררה אחרת... הגענו אליו הבייתה ושוב פעם נכנסנו דרך החלון. ישי הלך לחפש משהו לאכול ולשתות ואני הסתובבתי בינתיים בחדר שלו. ראיתי על השולחן שלו תמונה במסגרת. ישי ונערה עומדים מחובקים. היא הייתה נמוכה ממנו והיה לה שער ירוק. הם נראו מאושרים. הרמתי את התמונה והחזקתי אותה בידיים שלי. "זאת יפעת, חברה לשעבר שלי" ישי אמר לי באוזן ואני קפצתי. אפילו לא הרגשתי שהוא חזר. התמונה נפלה על השטיח השחור העבה שלו. "אני...אני מצטערת" גימגמתי "לא הייתי צריכה לחטט" "לא זה...זה בסדר. היא הייתה על השולחן..." הוא אמר ופינה מקום על השולחן בשביל המגש שהוא הביא. התיישבתי על המיטה ושאלתי "אז למה לשעבר?" הוא התיישב לידי "היא בגדה בי. עם הבן אדם שהכי שנאתי בכל העולם." "אאוץ´." "לא זה בסדר. התגברתי עליה. כמה כוסיות וודקה שחלקתי עם חמשושית שמוכנה לעשות הכל, העיקר שזה יהיה עם שישיסט וזה עבר. איכשהו." "חשבתי שאף פעם לא שתית." אמרת במין כעס על זה שהוא שיקר לי. "זה שאף פעם לא שתיתי בירה לא אומר שאף פעם לא שתיתי וודקה." הוא חייך והביא לשנינו משולשי פיצה. "אה." אכלנו בשקט, ואז פיהקתי. "את רוצה לישון?" הנהנתי עם הראש והוא המשיך "אז תקומי ואני אסדר את המיטה שתוכלי לישון עליה." "ואיפה אתה תישן?" אמרתי תוך כדי קימה. "על הפוף..." הוא התחיל לסדר את המיטה "לא!" הוא הסתובב אלי במין בהלה כזאת "אני אשן על הפוף. אתה תישן על המיטה..." המשכתי "מה השתגעת??? את תשני על המיטה ואני על הפוף" "לא!" "כן!" המשכנו להתנצח ככה בערך חמש דקות ואז אני העלתי רעיון "אולי שנינו נישן במיטה?" "אמממ...אוקיי!" הוא אמר בקול מאושר "לא התכוונתי לזה...סוטה!" נתתי לו מכה בצחוק בכתף והוא עיוות את הפנים. "אה..טוב... אז אני ישן על הפוף ואת ישנה על המיטה..." "לא! שנינו ישנים על המיטה...וכלום לא קורה בנינו הבנת?" אמרתי בהחלטיות "כן המפקד הסמל!" הוא הצדיע צחקתי "חופשי" הוא הוריד את היד והמשיך לסדר את המיטה. אין הרבה מה לספר. שום דבר לא קרה מאז הנשיקה שראוי לציון. נכון, היה המבחן ללהקה, אבל הוא ממש לא ראוי לציון. למעשה, הוא היה דיי קורע מצחוק עכשיו שחושבים על זה. בן, ישי ואני הלכנו לבית של דניאל, שהמחסן שלו הפך למקום שבו הלהקה התאמנה, ושרצה. בהתחלה הם ניגנו בלי בן ובלעדי. הם היו דווקא טובים...לא ציפיתי מלהקת מוסך ,או מחסן אם להיות מדוייקים, להיות כאלה טובים. אחר כך הם החליטו לבחון את בן. תומר קם וסימן לבן להתיישב בתנועה מצחיקה כזאת. הם ביקשו ממנו לנגן דברים ממש קלים, כמו שירים של נירוונה. כשבן שמע את הבקשות שלהם הוא התפוצץ מצחוק "מה אתם עושים צחוק ממני???נירוונה???בבקשה...". הם הסכימו וביקשו ממנו לנגן משהו של אליס קופר. לא כל כך קשה, אבל בהחלט יותר מסובך מנירוונה. זה דווקא הלך מצויין. בן קם בשביעות רצון מהכיסא והשתחווה. אני ותומר מחאנו כפיים והוא השתחווה עוד הפעם. דניאל ניגש אליו, לחץ לו את היד ואמר ´התקבלת´, ובן כמעט חיבק אותו מרוב שמחה. החלום של בן היה מאז ומעולם לנגן בלהקה טובה. הוא ניגן באחת בת"א- אבל הם ממש ממש ממש לא היו טובים. הדבר הכי טוב בלהקה ההיא היה בן. אחרי המבחן של בן, הגיע תורי. התרגשתי מאוד, כי תמיד התרגשתי בדברים מהסוג הזה, ועוד במיוחד כשלא שרתי באופן מקצועי יותר מחודשיים. לא מצאתי מורה לפיתוח קול בסביבה, והמורה הכי קרובה גרה בבאר שבע, שזה בערך שעה ומשהו נסיעה, ככה שהייתה מחוסרת מורה. להתאמן לבד יכלתי, אבל תמיד היה יותר טוב להתאמן עם מורה... הם התחילו עם משהו קל לשירה. שיר פאנק חביב כזה שלא דרש המון יכולות קוליות. אחרי זה הם ביקשו שאני אשיר להם משהו של פנתרה. משהו שהיה הרבה יותר קשה לשירה מאשר שיר הפאנק ההוא. גם את זה עברתי. התקבלתי. יש לי להקה! הייתי כל כך שמחה. קפצתי על בן ונתתי לו חיבוק גדול ואחר כך קפצתי גם על ישי. את שאר החופש הגדול, שזה היה בערך שבועיים, אני ובן בילינו בחזרות עם הלהקה. הגיע הראשון בספטמבר. לא הכרתי אף אחד מהשכבה שלי. לבן היה עוד איכשהו מזל- היה לו את ישי ודניאל, ששניהם היו בי"א. זה היה בית ספר אזורי, כל המושבים באזור למדו בבית ספר אחד. נכנסתי לכיתה והתיישבתי בשולחן האחרון. נתתי מבט באנשים שכבר היו בכיתה, וידעתי שישי צדק- כולם היו ערסים, או פרחות, או סטייליסטים, או משהו בסגנון. מצד אחד, זה נורא הפריע לי כי ידעתי שאני לא אוכל להתחבר בקלות עם אנשים מהסוג הזה. הסתדרתי הרבה יותר טוב עם פריקים או מטאליסטים מאשר עם אנשים שהם לא כאלה. אבל מצד שני זה לא הפריע לי כי הייתי בכיתה ההיא בשביל ללמוד, לא בשביל למצוא חברות. חבר כבר היה לי, כי יומיים לפני תחילת הלימודים ישי הציע לי חברות ואני הסכמתי, וחברות- יכלתי לחיות בלי. אהבתי להתבודד. הספיקו לי כמה ידידות לרכל איתן בהפסקה או בשיעור ממש משעמם וזהו. ואז יפעת נכנסה לכיתה. היא נתנה מבט מלא גועל בכיתה ואז ראתה אותי. הייתי לבושה כולי בשחור, או יותר נכון כמעט כולי בשחור, כי בית הספר הכריח אותנו לבוא ביום הראשון ללימודים בחולצות לבנות, אז אני לבשתי חולצה של נייטוויש על חולצה לבנה ארוכה. יפעת גם נראתה כמוני- איפור שחור, נעליים צבאיות כבדות, חולצה של להקה, אחת שלא ממש אהבתי, קריידל אוף פילת´ אם להיות מדוייקים, ומכנס שחור. "היי. אני יפעת" היא הציגה את עצמה והתיישבה לידי "אני יודעת." הפתעתי אותה וכשראתי את העיניים שלה מבולבלות המשכתי "ראיתי את התמונה שלך בבית של ישי והוא אמר לי..." "אה. ישי. מה הקשר שלך אליו?" "הוא חבר שלי." "הא. הבנתי. בטח הוא אמר לך שאני בן אדם מגעיל וכו´ וכו´ וכו´. נכון?" "ת´אמת, לא. הוא רק אמר שזה שבגדת בו היה מגעיל וזהו." "בזה אני לא מאשימה אותו... אז מי את?" "אני מעיין. אבל כולם, ואני מתכוונת כולם, קוראים לי שילגי..." "שילגי?" היא צחקה "למה?" "סיפור ארוך." "אוקיי. אז באיזה מושב את גרה?"
../images/Emo123.gif../images/Emo123.gif../images/Emo123.gif../images/Emo123.gif הכוונה היא להמשך מס´ 4
"בית ענן." אמרתי בגועל "כן? גם אני...את הבחורה החדשה? שמענו שיש מישהי חדשה באזור, ויש שמועה שמסתובבת שהיא ואח שלה בלהקה של דניאל, אבל לא קישרתי..." "אה כן? כל כך מהר יש שמועות עליי?" "טוב תראי, בית ענן זה מקום קטן..." היא אמרה בטון ידעני כזה ואני צחקתי. היה צלצול. המורה שלי נכנסה לכיתה והציגה את עצמה. קראו לה עירית, ורק לפי השם לא אהבתי אותה. היא קראה שמות, מעשה שלדעתי היה מטומטם להפליא. זה היום הראשון ללימודים- מי לעזאזל יבריז ממנו?!?!?! אחר כך היא הציעה שנשחק משחקי הכרות. ואני התעצבנתי עוד יותר- משחקי הכרות...למה באיזו כיתה אנחנו, א´?!?!? בכל מקרה, למדתי דברים ממש ´´מעניינים´´ על הכיתה שלי. למדתי שהרוב המוחלט של הבנות אוהבות את ווסטלייף/אנ´סינק/פייב/כל להקה (להקה???מקהלה!!!) מהסוג הזה, ושרוב הבנים אוהבים טראנסים, שלדעתי בכלל לא היוו מוזיקה. כשהגיע תורי נעמדתי והתחלתי לדבר "אני מעיין, אבל אני מעדיפה שיקראו לי שילגי. אממ....אני אוהבת מטאל. עברתי לכאן מתל אביב ו..התחביבי שלי זה לשיר ולקרוא." ואז פניתי למורה "אפשר לשבת?" היא סימנה לי עם היד שכן. אחר כך הגיע תורה של יפעת. המשכנו עד ההפסקה עם השטויות האלו. בהפסקה ניגשו אלי כמה צפוניות "אז מעיין...אה סליחה שילגי" הן אמרו בזילזול תוך כדי גלגול עיניים "איך הגעת מתל אביב לחור הזה?" "מה אכפת לכן???" עניתי בזעף תוך כדי הכנסת אין ספור הדפים שעירית חילקה שלנו לתיק. "בונא תרגיעי...את חדשה כאן ואנחנו חושבות שכדאי לך להחליף גישה!" הן אמרו בטון מתנשא. "ואני לא חושבת ככה" דחפתי כמה מהן ויצאתי החוצה. ידעתי שעשיתי טעות. לא עברו שעתיים וכבר השנאתי את עצמי על בנות מהכיתה שלי, וכמו שאני מכירה צפוניות, לא יעברו חמש דקות וכבר כל החברות שלהן, שלפי מה שהספקתי לראות היו רוב השכבה, ישנאו אותי גם. זה לא הזיז לי כל כך. הייתה לי חברה אחת, או לפחות ידידה, והיה לי את השביעיסטים. בערך בסביבות חנוכה, ניתקתי קשר עם רותם באופן סופי. לפני זה, הוא היה מתקשר אלי פה ושם. שואל מה נשמע, איך החיים. מנסה לשכנע אותי לחזור אליו. התייחסתי בסבלנות לשיחות האלו, אבל רותם היה ג´אנקי. והוא סיבך אותי כל כך בגלל זה שפשוט ניתקתי כל קשר איתו. ניתקתי את הקשר, כי הוא נעצר פעם אחת, אחרי שעזבתי. זה לא שזאת הייתה הפעם הראשונה שהוא נעצר, אבל הפעם ההיא הייתה כל כך שונה, שפשוט לא הייתה לי בררה אלא לנתק את הקשר שלי איתו אחרי מה שהוא עשה. אני זוכרת את השיחה עם ג´ני כאילו זה היה לפני חמש דקות. זה היה בערך שלוש בלילה באיזה יום שישי אחד. ישבתי עם ישי, בן, דניאל, עוד כמה שביעיסטים ויפעת. היה מין מתח באוויר, וקצת הצטערתי שהבאתי את יפעת, בגלל ישי. הוא אמר שהוא כבר שכח, אבל ידעתי שזה לא ככה, שהבגידה שלה עדיין מכאיבה לו, ושהעובדה שאני חברה שלה מכאיבה לו עוד יותר. אבל לישי לא הייתה בררה אלא לקבל את זה, כי היא הייתה החברה היחידה שלי במקום ההוא. עישנו נרגילה לצלילי הדיסק החדש של נייטוויש, ולפתע צילצל הפלאפון שלי. נבהלתי, כי אחרי הכל למה שיתקשרו אלי בשלוש בלילה? כל החברים שלי איתי, ככה שזה לא אחד מהם, כנראה קרה משהו במשפחה...עניתי לטלפון בחרדה, הקול שלי ממש רעד. "שילגי?" זיהיתי את ג´ני "את...את לא תאמיני מה קרה..." הקול שלה רעד אפילו יותר משלי. "זה רותם" היא המשיכה ברעד "רותם? מה...מה קרה לו???" אמרתי בחשש, כי בכל זאת, היה לי אכפת ממנו, באופן כלשהו "הוא עצור. תפסו אותו מוכר סמים. תפסו אלו גם איזה קילו בבית." "הא?!?!?! תמיד אמרתי לו לא להחזיק חשיש בכמויות כאלה ולא למכור" אמרתי בכעס. ישי הביט בי כאילו אני מישהי מהמאפיה ואני ניסיתי להסביר לו בשתי מילים את המצב. "אני...תראי אותי כבר חקרו ושיחררו. יכול להיות שרותם יגיד משהו שקשור אלייך..." היא אמרה בחשש. "מה?!?!?! קשור אלי?!?!?! איך????" אמרתי בתדהמה. "הוא...הוא תמיד אמר ש...שכשיהיה לו כסף, מכל הסמים שהוא מוכר, הוא יקנה לך מתנה גדולה ויבוא לבקר אותך, בשביל...בשביל שתאהבי אותו עוד פעם...בשביל שתחזרי אליו. זה מה שהוא תמיד אמר לנו כשביקשנו ממנו להפסיק למכור. הוא תמיד טען שבגלל זה הוא מוכר..." הייתי המומה. אחר כך ישי סיפר לי שנראתי כאילו עמדתי להתעלף. "את...את בטוחה?" הקול שלי רעד אפילו יותר ממקודם "כן." הייתה שתיקה של כמה שניות ואז ג´ני אמרה "טוב, אה...אמא שלי הגיעה לאסוף אותי...אני...אני אדבר איתך מחר..." "כן...כן...מחר..." מילמלתי "יהיה בסדר..." היא ניסתה להרגיע אותי, רק שזה לא כל כך הלך לה כי שמעתי שהיא הייתה במצב דיי קשה גם, "ביי" "ביי" ניתקתי ופשוט התחלתי לבכות. בן בא וחיבק אותי "מה קרה? הכל בסדר? מה רותם הזה עשה הפעם???" הוא שאל בשקט "הוא...הוא מכר סמים...ונעצר בגלל זה... וג´ני אמרה ש...שאולי הוא יגיד משהו שקשור אליי...הוא...הוא תמיד טען שהוא מכר בשביל להרוויח כסף, לקנות לי מתנה ולבוא לבקר אותי...בשביל שאני אחזור אליו..." בכיתי "די די אל תבכי" הוא ניסה להרגיע אותי. הוא עירסל אותי בזרועותיו, ממש כמו ששרית הייתה עושה כשהייתי בוכה. "הכל יהיה בסדר" הוא המשיך "הכל יהיה בסדר". לפתע צילצל עוד פעם הפלאפון שלי. הפעם בן ענה. "זה בשבילך, קחי" הוא הביא לי את הנייד. "כן?" אמרתי בקול חלש "מעיין!!! למה יש שוטרים בבית שמחפשים אותך?!?!" אמרה קורין בכעס עצור. "כי...כי..." התעלפתי. התעוררתי בבית חולים, כשהידיים שלי כבולות למיטה. הרגשתי כמו פושעת. לידי ישבה שוטרת. כשהיא ראתה שהתעוררתי היא פנתה אלי בקול חמור "בוקר טוב." "בוקר?" "כן.התעלפת. עכשיו 9 בבוקר והיום יום שבת." "אה... את יכולה....לקרוא לבן?" "לא! עד שאני לא חוקרת אותך, שזה מה שיקרה אחרי שהרופאים יבדקו אותך, את לא מדברת עם אף אחד!" "אני...אני לא אדבר בלי עורך דין..." אמרתי חלושות "אחותך הגדולה כבר קראה לו. הוא יכנס מיד אחרי הבדיקה הרפואית." הרופאה נכנסה וקטעה את השיחה. הם עשו לי כל מיני בדיקות, ולקחו לי המון דם. לא מספיק שהרגשתי חלשה, לא מספיק שהייתי במצב נפשי לא משהו, הם גרמו לי להרגיש כמו פושעת. אחרי הבדיקה, עורך הדין נכנס, והתחילה החקירה. סיפרתי להם את האמת, בערך. לא אמרתי שרותם היה מסומם תמיד. אמרתי שחשדתי בזה, אבל תמיד כששאלתי אותו הוא אמר לי שהוא לא משתמש. סיפרתי שכשג´ני התקשרה אני הייתי המומה כי לא חשבתי שהוא יסחור אי פעם בסמים, ועוד יטען שזה בגללי. אמרתי להם, וזה היה אמיתי, שאף פעם לא השתמשתי בסמים. החקירה הייתה לא כל כך ארוכה, משהו כמו שעה. למזלי הם האמינו לי. מאותה שנייה ניתקתי כל קשר עם רותם. עד שהגיע פסח, החיים שלי המשיכו כרגיל. בכיתה, הבן אדם היחיד שדיבר איתי היה יפעת. רוב השכבה, חוץ מהחברה´ של יפעת, שלאט לאט הפכו גם להיות החברה´ שלי, לא אהבה אותי. בבית, הכל היה כרגיל. הסתובבתי הרבה עם שביעיסטים, דבר שלא עשיתי בתל אביב. שם, כמעט כל החברות שלי, וגם החבר שלי, היו מהשכבה שלי. כשפסח הגיע, נסעתי לבקר את ג´ני, החברה הכי טובה שלי לשעבר. למה לשעבר? כי לאט לאט הקשר התנתק. זה היה קצת קשה לשמור על אותה רמת קירבה כשאני מתנתקת לחלוטין מהעולם שג´ני שייכת אליו, וג´ני, מצידה, לא מכירה את הדמויות שנמצאות בעולם שלי. הקלטנו דמו של איזה שיר שלנו במוסך של דניאל. הבאתי את הקלטת לאח הגדול של ג´ני, כי היו לו קשרים במועדון הבארבי והוא היה יכול לסדר לנו הופעה שם, באחד מערבי הלהקות הצעירות שהם עשו כל כמה חודשים. ג´ני לא אהבה את זה כל כך. היא אמרה שהיא לא מכירה אותי ככה, שהשתנתי. היא
"בית ענן." אמרתי בגועל "כן? גם אני...את הבחורה החדשה? שמענו שיש מישהי חדשה באזור, ויש שמועה שמסתובבת שהיא ואח שלה בלהקה של דניאל, אבל לא קישרתי..." "אה כן? כל כך מהר יש שמועות עליי?" "טוב תראי, בית ענן זה מקום קטן..." היא אמרה בטון ידעני כזה ואני צחקתי. היה צלצול. המורה שלי נכנסה לכיתה והציגה את עצמה. קראו לה עירית, ורק לפי השם לא אהבתי אותה. היא קראה שמות, מעשה שלדעתי היה מטומטם להפליא. זה היום הראשון ללימודים- מי לעזאזל יבריז ממנו?!?!?! אחר כך היא הציעה שנשחק משחקי הכרות. ואני התעצבנתי עוד יותר- משחקי הכרות...למה באיזו כיתה אנחנו, א´?!?!? בכל מקרה, למדתי דברים ממש ´´מעניינים´´ על הכיתה שלי. למדתי שהרוב המוחלט של הבנות אוהבות את ווסטלייף/אנ´סינק/פייב/כל להקה (להקה???מקהלה!!!) מהסוג הזה, ושרוב הבנים אוהבים טראנסים, שלדעתי בכלל לא היוו מוזיקה. כשהגיע תורי נעמדתי והתחלתי לדבר "אני מעיין, אבל אני מעדיפה שיקראו לי שילגי. אממ....אני אוהבת מטאל. עברתי לכאן מתל אביב ו..התחביבי שלי זה לשיר ולקרוא." ואז פניתי למורה "אפשר לשבת?" היא סימנה לי עם היד שכן. אחר כך הגיע תורה של יפעת. המשכנו עד ההפסקה עם השטויות האלו. בהפסקה ניגשו אלי כמה צפוניות "אז מעיין...אה סליחה שילגי" הן אמרו בזילזול תוך כדי גלגול עיניים "איך הגעת מתל אביב לחור הזה?" "מה אכפת לכן???" עניתי בזעף תוך כדי הכנסת אין ספור הדפים שעירית חילקה שלנו לתיק. "בונא תרגיעי...את חדשה כאן ואנחנו חושבות שכדאי לך להחליף גישה!" הן אמרו בטון מתנשא. "ואני לא חושבת ככה" דחפתי כמה מהן ויצאתי החוצה. ידעתי שעשיתי טעות. לא עברו שעתיים וכבר השנאתי את עצמי על בנות מהכיתה שלי, וכמו שאני מכירה צפוניות, לא יעברו חמש דקות וכבר כל החברות שלהן, שלפי מה שהספקתי לראות היו רוב השכבה, ישנאו אותי גם. זה לא הזיז לי כל כך. הייתה לי חברה אחת, או לפחות ידידה, והיה לי את השביעיסטים. בערך בסביבות חנוכה, ניתקתי קשר עם רותם באופן סופי. לפני זה, הוא היה מתקשר אלי פה ושם. שואל מה נשמע, איך החיים. מנסה לשכנע אותי לחזור אליו. התייחסתי בסבלנות לשיחות האלו, אבל רותם היה ג´אנקי. והוא סיבך אותי כל כך בגלל זה שפשוט ניתקתי כל קשר איתו. ניתקתי את הקשר, כי הוא נעצר פעם אחת, אחרי שעזבתי. זה לא שזאת הייתה הפעם הראשונה שהוא נעצר, אבל הפעם ההיא הייתה כל כך שונה, שפשוט לא הייתה לי בררה אלא לנתק את הקשר שלי איתו אחרי מה שהוא עשה. אני זוכרת את השיחה עם ג´ני כאילו זה היה לפני חמש דקות. זה היה בערך שלוש בלילה באיזה יום שישי אחד. ישבתי עם ישי, בן, דניאל, עוד כמה שביעיסטים ויפעת. היה מין מתח באוויר, וקצת הצטערתי שהבאתי את יפעת, בגלל ישי. הוא אמר שהוא כבר שכח, אבל ידעתי שזה לא ככה, שהבגידה שלה עדיין מכאיבה לו, ושהעובדה שאני חברה שלה מכאיבה לו עוד יותר. אבל לישי לא הייתה בררה אלא לקבל את זה, כי היא הייתה החברה היחידה שלי במקום ההוא. עישנו נרגילה לצלילי הדיסק החדש של נייטוויש, ולפתע צילצל הפלאפון שלי. נבהלתי, כי אחרי הכל למה שיתקשרו אלי בשלוש בלילה? כל החברים שלי איתי, ככה שזה לא אחד מהם, כנראה קרה משהו במשפחה...עניתי לטלפון בחרדה, הקול שלי ממש רעד. "שילגי?" זיהיתי את ג´ני "את...את לא תאמיני מה קרה..." הקול שלה רעד אפילו יותר משלי. "זה רותם" היא המשיכה ברעד "רותם? מה...מה קרה לו???" אמרתי בחשש, כי בכל זאת, היה לי אכפת ממנו, באופן כלשהו "הוא עצור. תפסו אותו מוכר סמים. תפסו אלו גם איזה קילו בבית." "הא?!?!?! תמיד אמרתי לו לא להחזיק חשיש בכמויות כאלה ולא למכור" אמרתי בכעס. ישי הביט בי כאילו אני מישהי מהמאפיה ואני ניסיתי להסביר לו בשתי מילים את המצב. "אני...תראי אותי כבר חקרו ושיחררו. יכול להיות שרותם יגיד משהו שקשור אלייך..." היא אמרה בחשש. "מה?!?!?! קשור אלי?!?!?! איך????" אמרתי בתדהמה. "הוא...הוא תמיד אמר ש...שכשיהיה לו כסף, מכל הסמים שהוא מוכר, הוא יקנה לך מתנה גדולה ויבוא לבקר אותך, בשביל...בשביל שתאהבי אותו עוד פעם...בשביל שתחזרי אליו. זה מה שהוא תמיד אמר לנו כשביקשנו ממנו להפסיק למכור. הוא תמיד טען שבגלל זה הוא מוכר..." הייתי המומה. אחר כך ישי סיפר לי שנראתי כאילו עמדתי להתעלף. "את...את בטוחה?" הקול שלי רעד אפילו יותר ממקודם "כן." הייתה שתיקה של כמה שניות ואז ג´ני אמרה "טוב, אה...אמא שלי הגיעה לאסוף אותי...אני...אני אדבר איתך מחר..." "כן...כן...מחר..." מילמלתי "יהיה בסדר..." היא ניסתה להרגיע אותי, רק שזה לא כל כך הלך לה כי שמעתי שהיא הייתה במצב דיי קשה גם, "ביי" "ביי" ניתקתי ופשוט התחלתי לבכות. בן בא וחיבק אותי "מה קרה? הכל בסדר? מה רותם הזה עשה הפעם???" הוא שאל בשקט "הוא...הוא מכר סמים...ונעצר בגלל זה... וג´ני אמרה ש...שאולי הוא יגיד משהו שקשור אליי...הוא...הוא תמיד טען שהוא מכר בשביל להרוויח כסף, לקנות לי מתנה ולבוא לבקר אותי...בשביל שאני אחזור אליו..." בכיתי "די די אל תבכי" הוא ניסה להרגיע אותי. הוא עירסל אותי בזרועותיו, ממש כמו ששרית הייתה עושה כשהייתי בוכה. "הכל יהיה בסדר" הוא המשיך "הכל יהיה בסדר". לפתע צילצל עוד פעם הפלאפון שלי. הפעם בן ענה. "זה בשבילך, קחי" הוא הביא לי את הנייד. "כן?" אמרתי בקול חלש "מעיין!!! למה יש שוטרים בבית שמחפשים אותך?!?!" אמרה קורין בכעס עצור. "כי...כי..." התעלפתי. התעוררתי בבית חולים, כשהידיים שלי כבולות למיטה. הרגשתי כמו פושעת. לידי ישבה שוטרת. כשהיא ראתה שהתעוררתי היא פנתה אלי בקול חמור "בוקר טוב." "בוקר?" "כן.התעלפת. עכשיו 9 בבוקר והיום יום שבת." "אה... את יכולה....לקרוא לבן?" "לא! עד שאני לא חוקרת אותך, שזה מה שיקרה אחרי שהרופאים יבדקו אותך, את לא מדברת עם אף אחד!" "אני...אני לא אדבר בלי עורך דין..." אמרתי חלושות "אחותך הגדולה כבר קראה לו. הוא יכנס מיד אחרי הבדיקה הרפואית." הרופאה נכנסה וקטעה את השיחה. הם עשו לי כל מיני בדיקות, ולקחו לי המון דם. לא מספיק שהרגשתי חלשה, לא מספיק שהייתי במצב נפשי לא משהו, הם גרמו לי להרגיש כמו פושעת. אחרי הבדיקה, עורך הדין נכנס, והתחילה החקירה. סיפרתי להם את האמת, בערך. לא אמרתי שרותם היה מסומם תמיד. אמרתי שחשדתי בזה, אבל תמיד כששאלתי אותו הוא אמר לי שהוא לא משתמש. סיפרתי שכשג´ני התקשרה אני הייתי המומה כי לא חשבתי שהוא יסחור אי פעם בסמים, ועוד יטען שזה בגללי. אמרתי להם, וזה היה אמיתי, שאף פעם לא השתמשתי בסמים. החקירה הייתה לא כל כך ארוכה, משהו כמו שעה. למזלי הם האמינו לי. מאותה שנייה ניתקתי כל קשר עם רותם. עד שהגיע פסח, החיים שלי המשיכו כרגיל. בכיתה, הבן אדם היחיד שדיבר איתי היה יפעת. רוב השכבה, חוץ מהחברה´ של יפעת, שלאט לאט הפכו גם להיות החברה´ שלי, לא אהבה אותי. בבית, הכל היה כרגיל. הסתובבתי הרבה עם שביעיסטים, דבר שלא עשיתי בתל אביב. שם, כמעט כל החברות שלי, וגם החבר שלי, היו מהשכבה שלי. כשפסח הגיע, נסעתי לבקר את ג´ני, החברה הכי טובה שלי לשעבר. למה לשעבר? כי לאט לאט הקשר התנתק. זה היה קצת קשה לשמור על אותה רמת קירבה כשאני מתנתקת לחלוטין מהעולם שג´ני שייכת אליו, וג´ני, מצידה, לא מכירה את הדמויות שנמצאות בעולם שלי. הקלטנו דמו של איזה שיר שלנו במוסך של דניאל. הבאתי את הקלטת לאח הגדול של ג´ני, כי היו לו קשרים במועדון הבארבי והוא היה יכול לסדר לנו הופעה שם, באחד מערבי הלהקות הצעירות שהם עשו כל כמה חודשים. ג´ני לא אהבה את זה כל כך. היא אמרה שהיא לא מכירה אותי ככה, שהשתנתי. היא
5 ../images/Emo9.gif
צדקה, במובן מסויים. לא יכלתי להסביר למה, או איך. אבל היא צדקה. באיזשהו מובן, מובן שגם אני לא הבנתי אותו, השתנתי, והיא לא הייתה מוכנה לקבל את השינוי הזה. אבל בכל זאת ביליתי כמה ימים נהדרים, שרצנו בים, בימים החמים הראשונים. יצאנו כל יום למועדוני רוק, דבר שהיה ממש ממש חסר לי בבית-ענן. ביליתי עם כל החברה´ הישנים שלי. לא הבנתי עד כמה אני מתגעגעת אליהם עד שפגשתי אותם. ביום האחרון שלי אצל ג´ני, יאיר, האח הגדול שלה, ניגש אלי. "תגידי, איפה הקלטתם את זה?" הוא אמר והגיש לי את הקלטת "במחסן של הבאסיסט." "האיכות חרא." נעלבתי, והראתי לו את זה. הוא מיהר לתקן את עצמו "לא המוזיקה. המוזיקה מעולה! את שרה נכון?" הנהנתי וההרגשה שלי השתפרה "ואח שלך מתופף הא?" הנהנתי עוד פעם "טוב אז...רשמתי אתכם לליל הלהקות הצעירות הבא. אתם תופיעו בזמן טוב. לא מאוחר מדי, כשכולם עייפים, ולא מוקדם מדי, כשאף אחד עוד לא הגיע." "וואי...תודה יאיר....ממש תודה...אני...אני לא יודעת מה להגיד...תודה!!!" חיבקתי אותו. "אה...עוד משהו. רותם בקש ממני לתת לך משהו." "אני לא רוצה את זה. תגיד לו שאני לא רוצה בכלל לשמוע ממנו!" אמרתי בתקיפות "יש לי חבר חדש עכשיו שאני אוהבת אותו מאוד, ואני לא רוצה לשמוע מרותם בכלל!!!" "תקחי את זה. בשבילי..." הוא ממש התחנן ואני נכנעתי. הייתי צריכה לעזוב ישר אחרי שיאיר הביא לי את המעטפה מרותם, ככה שלא הספקתי לראות מה יש בפנים. היה לי קשה להיפרד מחברות שלי. מצד אחד, אני כל כך לא רציתי לעזוב אותן. אהבתי אותן, והרגשתי כאילו אני שייכת לתל אביב ולא למושב המסריח ההוא. אבל מצד שני, אני השתנתי, והן לא ממש אוהבות את זה. חוץ מזה יש את ישי, ואת הלהקה, ואני לא רוצה לעזוב את שני הדברים... במבט לאחור, אני חושבת שדווקא שמחתי לעזוב למרות שאז זה לא היה נראה לי ככה. רותם כתב לי מכתב. ארוך. מאוד. רובו היה מלא בדברים כמו ´אני ממש מצטער שנפרדנו. אני עדיין אוהב אותך ואני רוצה שנהייה ביחד למרות שאת גרה רחוק ממני...אני מצטער על כל הסיפור עם הסמים...´. הוא מילא בערך חמישה דפים מלאים באותם דברים, רק במילים קצת שונות. אני ממש התעצבנתי עליו. לקח לי בערך חצי שעה לקרוא אותו, ואחרי החמש דקות הראשונות כבר ידעתי על מה יהיה כל המכתב, ועדיין המשכתי לקרוא, בתקווה שההמשך אולי, רק אולי, יהיה שונה. אחרי שסיימתי לקרוא את המכתב, קרעתי אותו לחתיכות קטנות, ממש קטנטנות. שמתי את החתיכות הפיציות האלו בתוך שקית וזרקתי אותה לפח. אני בכלל לא יודעת למה פתחתי את המכתב, הרי הבטחתי לעצמי לנתק כל קשר איתו וככה באמת היה. אפילו כששיחררו אותו למעצר בית מהמוסד, להיות כמה ימים עם המשפחה, ולעשות סדר בבית, לא הלכתי עם כל החברות שלי לבקר אותו. ולמרות זאת, פתחתי את המכתב. באותה תקופה, היו הבגרויות. לי, בתור חמשושית, לא היה מה לדאוג. הכל היה כרגיל. אפילו לא היו לי חזרות למסיבת סיום, כי זה היה בית ספר שש-שנתי. ישי, בן ושאר החברים שלי היו עסוקים בלחרוש לבגרויות, ואני ביליתי את רוב היממה עם יפעת והחברים הבודדים שהיו לי בשכבה. איזה יום שישי אחד, יצאתי איתם. כל השביעיסטים שהיו חברים שלי ניצלו את אותו היום להשלמת שעות השינה שלהם, ולי לא נשארה בררה אלא לצאת איתם. הסתובבנו במושב חסרי מעש. דיברנו על שטויות, צחקנו, ובאופן כללי עשינו הרבה רעש. בשלב מסויים, פגשנו את שאר הילדים בשכבה שלנו שגרו בבית-ענן. באופן כללי, גרו במושב שלנו 150 ילדים בערך, שמתוכם הרוב היו ילדים קטנים, כי במושב התגוררו יותר זוגות צעירים מאשר, ובכן זוגות לא-צעירים. ככה שיצא שהיו רק בערך 60 בני נוער. מתוכם רק 15 היוו את החלק הרוקיסטי. 45 חברה שהסתובו ביוחד, ונראו עצבניים ביותר הקיפו אותנו. יגאל, ילד אחד שהיה מעין ה"מנהיג" התחיל לדבר. "למה אתם עושים רעש?" הוא שאל בעצבים "כי בא לנו!" עניתי בקריז. אני הייתי היחידה שלא פחדה. כנראה, שהאולר שתמיד נשאתי איתו, הרגל ישן מתל אביב, הביא לי את האומץ לצאת ולהתמודד לבד עם 45 אנשים שנראו כאילו הם היו מחטיפים לנו מכות באותה שנייה. "אה כן?" הוא שאל בזלזול. "רוצה שאני אגרום לכך שלא יהיה לך בא???" הוא התחיל לאיים. "אתה לא תאיים עליי!" איימתי בחזרה. הוא נראה ממש מעוצבן מזה שהעזתי לאיים עליו, כאילו שהאגו שלו נפגע מזה שבחורה מאיימת עליי. "אני לא מאיים. אני אומר שאני אגרום לכך שלא יבוא לך יותר לעשות רעש!" "נראה אותך" התגרתי בו והתקרבתי אליו. "עכשיו זה כבר עניין שלי ושלך" הוא התקרב אליי וסימן לחברה´ שלו להתפזר. הם הלכו. גם אני עשיתי אותו דבר. הסתובבתי לחברים שלי ואמרתי להם שילכו ואני כבר אתפוס אותם יותר מאוחר. יגאל התקרב אלי עוד יותר ואמר שעכשיו הוא יראה לי מה זה להתגרות בו. אני לא הגבתי. הוא תפס לי את שתי הידיים ומשך אותי אחריו. התנגדתי, אבל הוא היה יותר חזק ממני, ובגלל שהידיים שלי היו תפוסות לא יכלתי להוציא את האולר. הגענו לכר דשא חשוך, והוא דחף אותי. נפלתי על הגב. הייתי המומה. אף פעם לא קרה לי דבר כזה. אף פעם. לא הספקתי להתאושש ויגאל כבר היה מעליי. ביד אחת הוא תפס לי את הידיים וביד השנייה הוא התחיל להפשיט אותי. או לפחות ניסה. הוא התחיל לפתוח לי את הרוכסן של המכנסיים, ובינתיים אני הצלחתי לשחרר את יד ימין שלי. הוא אפילו לא שם לב, כי עמד לו, וזה ידוע שאצל אנשים כמו יגאל-כשהזין עובד, השכל מפסיק לעבוד. הוצאתי את האולר מהכיס והתחלתי לדקור את יגאל. הוא הופתע, אבל במקום לקפוץ ממני ולהתרחק מהאולר, הוא נשכב עליי, והאולר חדר לו ישר לבטן. הוא התחיל לחרחר, והוא דימם בצורה מטורפת. הוא היה הרבה יותר כבד ממני, אז לקח לי קצת זמן לגלגל אותו ממני ולשלוף לו את האולר מהבטן. עד אז, הוא כבר היה חצי מת. התקשרתי לאמבולנס, אבל עד שהם הגיעו יגאל כבר מת. את הימים אחרי אני לא ממש זוכרת. אני זוכרת אורות. ורעשים של סירנות. שוטר ששם לי אזיקים על הידיים. החקירה הארוכה. העובדה שאף אחד לא האמין לי. התא המסריח והקטן. היחס המזלזל של השוטרים. העורך דין שלא מאמין לי. קורין ובן שמביטים בי במבטים מאשימים. את המשפט אני דווקא זוכרת. הוא היה ארוך. כל החברים של יגאל העידו נגדי. אפילו העדות של יפעת התגלגלה ככה, שבחקירה הנגדית של התובע יצאתי גרוע. גם מהעדות של ישי לא יצאתי באור ורוד. התובע הוציא מכולם, כולל מהחברים ומהמשפחה, עדויות שנראו כאילו אני הייתי באדם הרע. האדם הרשע. המשפט היה מייגע ולא פעם ולא פעמיים בכיתי כמו תינוקת. אבל הסוף היה הכי גרוע. זה היה בתחילת החופש הגדול. החופש בין כיתה ט´, שאותה אף פעם לא זכיתי לסיים, לבין כיתה י´, שככל הנראה אני לא אזכה להתחיל אותה בבית ענן, אלא דרך המוסד לעבריינים צעירים שככל הנראה הייתי אמורה להישלח אליו. "הקהל מתבקש לעמוד לכבוד ביאת כבוד השופט שאול כהן" אמר הסדרן וכולם נעמדו. השופט, שהיה נראה כבן 50 חביב ולא מזיק, נכנס והתיישב. כולם התישבו אחריו, והסדרן התחיל לדבר. "המדינה נגד מעיין דרור תיק מספר 295496387563." השופט הנהן והתחיל לדבר בקול מונוטוני ושחוק "אחרי ששמעתי את כל העדויות, שחלקן היו מרגשות מאוד" הוא התסכל עליי, "הגעתי להחלטה. הנאשמת ביצעה את הפשע האמור לעיל. היא אפילו הודתה. אולם אני לא מקבל את סיפורה על כך השנרצח ניסה לאנוס אותה, ושמותו היווה תאונה מצערת של הגנה עצמית. לפיכך, אני גוזר על הנאשמת 4 שנים במוסד לעבריינים צעירים. התיק סגור." הוא קם ויצא מהאולם. ישבתי המומה, בעיניים כבויות. לא האמנתי שזה יקרה. לא חשבתי שזו הדרך שבה יגמר הסיפור. חשבתי...חשבתי שיאמינו לי...שיאמינו שיגאל ניסה לאנוס אותי...שזה לא היה בכוונה. אבל לא. אני הואשמתי ברצח. השומרים הוציאו אותי מהאולם. במוסד, החיים היו דווקא בסדר. כל הסיפורים והמיתוסים על המוסדות האלו, על המדריכים שמכים, על השוהים בו שאונסים, על הסמים שמסתובבים בו חופשי, התבררו שלא נכונים. יש לנו מורים, שמלמדים את כל מי שרוצה ללמוד. לא מכריחים אותנו ללמוד.
צדקה, במובן מסויים. לא יכלתי להסביר למה, או איך. אבל היא צדקה. באיזשהו מובן, מובן שגם אני לא הבנתי אותו, השתנתי, והיא לא הייתה מוכנה לקבל את השינוי הזה. אבל בכל זאת ביליתי כמה ימים נהדרים, שרצנו בים, בימים החמים הראשונים. יצאנו כל יום למועדוני רוק, דבר שהיה ממש ממש חסר לי בבית-ענן. ביליתי עם כל החברה´ הישנים שלי. לא הבנתי עד כמה אני מתגעגעת אליהם עד שפגשתי אותם. ביום האחרון שלי אצל ג´ני, יאיר, האח הגדול שלה, ניגש אלי. "תגידי, איפה הקלטתם את זה?" הוא אמר והגיש לי את הקלטת "במחסן של הבאסיסט." "האיכות חרא." נעלבתי, והראתי לו את זה. הוא מיהר לתקן את עצמו "לא המוזיקה. המוזיקה מעולה! את שרה נכון?" הנהנתי וההרגשה שלי השתפרה "ואח שלך מתופף הא?" הנהנתי עוד פעם "טוב אז...רשמתי אתכם לליל הלהקות הצעירות הבא. אתם תופיעו בזמן טוב. לא מאוחר מדי, כשכולם עייפים, ולא מוקדם מדי, כשאף אחד עוד לא הגיע." "וואי...תודה יאיר....ממש תודה...אני...אני לא יודעת מה להגיד...תודה!!!" חיבקתי אותו. "אה...עוד משהו. רותם בקש ממני לתת לך משהו." "אני לא רוצה את זה. תגיד לו שאני לא רוצה בכלל לשמוע ממנו!" אמרתי בתקיפות "יש לי חבר חדש עכשיו שאני אוהבת אותו מאוד, ואני לא רוצה לשמוע מרותם בכלל!!!" "תקחי את זה. בשבילי..." הוא ממש התחנן ואני נכנעתי. הייתי צריכה לעזוב ישר אחרי שיאיר הביא לי את המעטפה מרותם, ככה שלא הספקתי לראות מה יש בפנים. היה לי קשה להיפרד מחברות שלי. מצד אחד, אני כל כך לא רציתי לעזוב אותן. אהבתי אותן, והרגשתי כאילו אני שייכת לתל אביב ולא למושב המסריח ההוא. אבל מצד שני, אני השתנתי, והן לא ממש אוהבות את זה. חוץ מזה יש את ישי, ואת הלהקה, ואני לא רוצה לעזוב את שני הדברים... במבט לאחור, אני חושבת שדווקא שמחתי לעזוב למרות שאז זה לא היה נראה לי ככה. רותם כתב לי מכתב. ארוך. מאוד. רובו היה מלא בדברים כמו ´אני ממש מצטער שנפרדנו. אני עדיין אוהב אותך ואני רוצה שנהייה ביחד למרות שאת גרה רחוק ממני...אני מצטער על כל הסיפור עם הסמים...´. הוא מילא בערך חמישה דפים מלאים באותם דברים, רק במילים קצת שונות. אני ממש התעצבנתי עליו. לקח לי בערך חצי שעה לקרוא אותו, ואחרי החמש דקות הראשונות כבר ידעתי על מה יהיה כל המכתב, ועדיין המשכתי לקרוא, בתקווה שההמשך אולי, רק אולי, יהיה שונה. אחרי שסיימתי לקרוא את המכתב, קרעתי אותו לחתיכות קטנות, ממש קטנטנות. שמתי את החתיכות הפיציות האלו בתוך שקית וזרקתי אותה לפח. אני בכלל לא יודעת למה פתחתי את המכתב, הרי הבטחתי לעצמי לנתק כל קשר איתו וככה באמת היה. אפילו כששיחררו אותו למעצר בית מהמוסד, להיות כמה ימים עם המשפחה, ולעשות סדר בבית, לא הלכתי עם כל החברות שלי לבקר אותו. ולמרות זאת, פתחתי את המכתב. באותה תקופה, היו הבגרויות. לי, בתור חמשושית, לא היה מה לדאוג. הכל היה כרגיל. אפילו לא היו לי חזרות למסיבת סיום, כי זה היה בית ספר שש-שנתי. ישי, בן ושאר החברים שלי היו עסוקים בלחרוש לבגרויות, ואני ביליתי את רוב היממה עם יפעת והחברים הבודדים שהיו לי בשכבה. איזה יום שישי אחד, יצאתי איתם. כל השביעיסטים שהיו חברים שלי ניצלו את אותו היום להשלמת שעות השינה שלהם, ולי לא נשארה בררה אלא לצאת איתם. הסתובבנו במושב חסרי מעש. דיברנו על שטויות, צחקנו, ובאופן כללי עשינו הרבה רעש. בשלב מסויים, פגשנו את שאר הילדים בשכבה שלנו שגרו בבית-ענן. באופן כללי, גרו במושב שלנו 150 ילדים בערך, שמתוכם הרוב היו ילדים קטנים, כי במושב התגוררו יותר זוגות צעירים מאשר, ובכן זוגות לא-צעירים. ככה שיצא שהיו רק בערך 60 בני נוער. מתוכם רק 15 היוו את החלק הרוקיסטי. 45 חברה שהסתובו ביוחד, ונראו עצבניים ביותר הקיפו אותנו. יגאל, ילד אחד שהיה מעין ה"מנהיג" התחיל לדבר. "למה אתם עושים רעש?" הוא שאל בעצבים "כי בא לנו!" עניתי בקריז. אני הייתי היחידה שלא פחדה. כנראה, שהאולר שתמיד נשאתי איתו, הרגל ישן מתל אביב, הביא לי את האומץ לצאת ולהתמודד לבד עם 45 אנשים שנראו כאילו הם היו מחטיפים לנו מכות באותה שנייה. "אה כן?" הוא שאל בזלזול. "רוצה שאני אגרום לכך שלא יהיה לך בא???" הוא התחיל לאיים. "אתה לא תאיים עליי!" איימתי בחזרה. הוא נראה ממש מעוצבן מזה שהעזתי לאיים עליו, כאילו שהאגו שלו נפגע מזה שבחורה מאיימת עליי. "אני לא מאיים. אני אומר שאני אגרום לכך שלא יבוא לך יותר לעשות רעש!" "נראה אותך" התגרתי בו והתקרבתי אליו. "עכשיו זה כבר עניין שלי ושלך" הוא התקרב אליי וסימן לחברה´ שלו להתפזר. הם הלכו. גם אני עשיתי אותו דבר. הסתובבתי לחברים שלי ואמרתי להם שילכו ואני כבר אתפוס אותם יותר מאוחר. יגאל התקרב אלי עוד יותר ואמר שעכשיו הוא יראה לי מה זה להתגרות בו. אני לא הגבתי. הוא תפס לי את שתי הידיים ומשך אותי אחריו. התנגדתי, אבל הוא היה יותר חזק ממני, ובגלל שהידיים שלי היו תפוסות לא יכלתי להוציא את האולר. הגענו לכר דשא חשוך, והוא דחף אותי. נפלתי על הגב. הייתי המומה. אף פעם לא קרה לי דבר כזה. אף פעם. לא הספקתי להתאושש ויגאל כבר היה מעליי. ביד אחת הוא תפס לי את הידיים וביד השנייה הוא התחיל להפשיט אותי. או לפחות ניסה. הוא התחיל לפתוח לי את הרוכסן של המכנסיים, ובינתיים אני הצלחתי לשחרר את יד ימין שלי. הוא אפילו לא שם לב, כי עמד לו, וזה ידוע שאצל אנשים כמו יגאל-כשהזין עובד, השכל מפסיק לעבוד. הוצאתי את האולר מהכיס והתחלתי לדקור את יגאל. הוא הופתע, אבל במקום לקפוץ ממני ולהתרחק מהאולר, הוא נשכב עליי, והאולר חדר לו ישר לבטן. הוא התחיל לחרחר, והוא דימם בצורה מטורפת. הוא היה הרבה יותר כבד ממני, אז לקח לי קצת זמן לגלגל אותו ממני ולשלוף לו את האולר מהבטן. עד אז, הוא כבר היה חצי מת. התקשרתי לאמבולנס, אבל עד שהם הגיעו יגאל כבר מת. את הימים אחרי אני לא ממש זוכרת. אני זוכרת אורות. ורעשים של סירנות. שוטר ששם לי אזיקים על הידיים. החקירה הארוכה. העובדה שאף אחד לא האמין לי. התא המסריח והקטן. היחס המזלזל של השוטרים. העורך דין שלא מאמין לי. קורין ובן שמביטים בי במבטים מאשימים. את המשפט אני דווקא זוכרת. הוא היה ארוך. כל החברים של יגאל העידו נגדי. אפילו העדות של יפעת התגלגלה ככה, שבחקירה הנגדית של התובע יצאתי גרוע. גם מהעדות של ישי לא יצאתי באור ורוד. התובע הוציא מכולם, כולל מהחברים ומהמשפחה, עדויות שנראו כאילו אני הייתי באדם הרע. האדם הרשע. המשפט היה מייגע ולא פעם ולא פעמיים בכיתי כמו תינוקת. אבל הסוף היה הכי גרוע. זה היה בתחילת החופש הגדול. החופש בין כיתה ט´, שאותה אף פעם לא זכיתי לסיים, לבין כיתה י´, שככל הנראה אני לא אזכה להתחיל אותה בבית ענן, אלא דרך המוסד לעבריינים צעירים שככל הנראה הייתי אמורה להישלח אליו. "הקהל מתבקש לעמוד לכבוד ביאת כבוד השופט שאול כהן" אמר הסדרן וכולם נעמדו. השופט, שהיה נראה כבן 50 חביב ולא מזיק, נכנס והתיישב. כולם התישבו אחריו, והסדרן התחיל לדבר. "המדינה נגד מעיין דרור תיק מספר 295496387563." השופט הנהן והתחיל לדבר בקול מונוטוני ושחוק "אחרי ששמעתי את כל העדויות, שחלקן היו מרגשות מאוד" הוא התסכל עליי, "הגעתי להחלטה. הנאשמת ביצעה את הפשע האמור לעיל. היא אפילו הודתה. אולם אני לא מקבל את סיפורה על כך השנרצח ניסה לאנוס אותה, ושמותו היווה תאונה מצערת של הגנה עצמית. לפיכך, אני גוזר על הנאשמת 4 שנים במוסד לעבריינים צעירים. התיק סגור." הוא קם ויצא מהאולם. ישבתי המומה, בעיניים כבויות. לא האמנתי שזה יקרה. לא חשבתי שזו הדרך שבה יגמר הסיפור. חשבתי...חשבתי שיאמינו לי...שיאמינו שיגאל ניסה לאנוס אותי...שזה לא היה בכוונה. אבל לא. אני הואשמתי ברצח. השומרים הוציאו אותי מהאולם. במוסד, החיים היו דווקא בסדר. כל הסיפורים והמיתוסים על המוסדות האלו, על המדריכים שמכים, על השוהים בו שאונסים, על הסמים שמסתובבים בו חופשי, התבררו שלא נכונים. יש לנו מורים, שמלמדים את כל מי שרוצה ללמוד. לא מכריחים אותנו ללמוד.
666 אההה 6...סליחה נסחפתי D-:
הדבר היחידי שכן מכריחים אותנו לעשות זה הפגישות. פעמיים בשבוע עם הפסיכולוגית. פעם בשבועיים עם העובדת הסוציאלית. ופעם ביום פגישות קבוצתיות. ´תרפיה קבוצתית´ הם קוראים לזה. זה לא מועיל כל כך... יש כאן המון חברה´ נחמדים. יש לי כאן אפילו כמה חברות. רובן כאן על סמים או זנות. אני לא מבינה למה בנות 14 ו15 יורדות לזנות. מילא סמים, ועוד איכשהו אני גם מבינה חשפנות, אבל זנות?!?!?! הפסיכולוגית הציעה, שאולי כדאי שאני אכתוב הכל, אוציא הכל על הכתב. היא טוענת שזה משחרר, והיא צודקת. נראה לי שזה הדבר הכי חכם שהיא אמרה בכל החצי שנה שאני כאן. חוץ מזה, היא אמרה שהיא תביא לעורך דין שלי לקרוא את הסיפור שלי. אולי הוא יחליט שלהגיש ערעור על סמך הסיפור שלי. המון פרטים שכתובים כאן לא אמרתי במשפט. המצב הנפשי שלי משום מה לא איפשר לי. אבל אני לא מצטערת כל כך על זה...אני אגיש ערעור. הפסיכולוגית גם אמרה לי לכתוב את התוכניות שלי לעתיד. ובכן אלו התוכניות שלי: אני הולכת להיות כוכבת רוק. למרות שנכון לעכשיו ´פסיכו´ התפרקו, כי אין להם זמרת, והשאר שמיניסטים ששקועים מעל לראש בלימודים, ואין להם אפילו זמן לחזרות, כשאני אצא מכאן אני אאחד אותנו. ואם אני לא אצליח אני אגבש לי להקה חדשה. העיקר לשיר. וחוץ מזה מה אני רוצה להיות? אולי אני אהיה סופרת. אני מתחילה לאהוב את הרעיון הזה של כתיבה...זה נחמד...גם הסיפור שלי יכול להוות אחלה של רב מכר...אולי אני אקרא לו...לא יודעת עדיין איך אני אקרא לו. אבל גברת פסיכולוגית יקרה שלי, מה את אומרת עכשיו? אני לא כזאת קשוחה כמו שאת חושבת שאני. כל הקשיחות הזאת היא רק חומה. חומה שנבנתה כדי להגן עליי. חומה שנבנתה מכל הדברים שפגעו בי. וכמו שפינק פלויד ניסחו בצורה הרבה יותר טובה ממני it all just another brick in the wall… מבינה? בעצם, עכשיו אני יודעת מה אני אהיה, פסיכולוגית. זה נראה לי אחלה של מקצוע...מה את אומרת? מצד אחד, אני מקווה לצאת מכאן בקרוב. אני מתגעגעת. לבן. ולישי. וליפעת. נכון שהם באים לבקר אותי המון, אבל זה לא זה. מצד שני, טוב לי כאן. מוגן לי כאן...כאן יש עוד חומה. החומה שלא מאפשרת לי לגעת בעולם האמיתי. החומה שמגנה עלי מכל הרע בעולם. כאן אני לא צריכה את האולר שלי. כאן אני לא צריכה לנעול את עצמי בחדר עם מוזיקה בפול ווליום כדי שאף אחד לא יטריד אותי. כאן יש לי חברות...טוב לי כאן... גברת פסיכולוגית, אני מעדיפה להישאר כאן. לפחות בינתיים. אל תתני את זה לעורך דין שלי. בבקשה. זה האחרון
הדבר היחידי שכן מכריחים אותנו לעשות זה הפגישות. פעמיים בשבוע עם הפסיכולוגית. פעם בשבועיים עם העובדת הסוציאלית. ופעם ביום פגישות קבוצתיות. ´תרפיה קבוצתית´ הם קוראים לזה. זה לא מועיל כל כך... יש כאן המון חברה´ נחמדים. יש לי כאן אפילו כמה חברות. רובן כאן על סמים או זנות. אני לא מבינה למה בנות 14 ו15 יורדות לזנות. מילא סמים, ועוד איכשהו אני גם מבינה חשפנות, אבל זנות?!?!?! הפסיכולוגית הציעה, שאולי כדאי שאני אכתוב הכל, אוציא הכל על הכתב. היא טוענת שזה משחרר, והיא צודקת. נראה לי שזה הדבר הכי חכם שהיא אמרה בכל החצי שנה שאני כאן. חוץ מזה, היא אמרה שהיא תביא לעורך דין שלי לקרוא את הסיפור שלי. אולי הוא יחליט שלהגיש ערעור על סמך הסיפור שלי. המון פרטים שכתובים כאן לא אמרתי במשפט. המצב הנפשי שלי משום מה לא איפשר לי. אבל אני לא מצטערת כל כך על זה...אני אגיש ערעור. הפסיכולוגית גם אמרה לי לכתוב את התוכניות שלי לעתיד. ובכן אלו התוכניות שלי: אני הולכת להיות כוכבת רוק. למרות שנכון לעכשיו ´פסיכו´ התפרקו, כי אין להם זמרת, והשאר שמיניסטים ששקועים מעל לראש בלימודים, ואין להם אפילו זמן לחזרות, כשאני אצא מכאן אני אאחד אותנו. ואם אני לא אצליח אני אגבש לי להקה חדשה. העיקר לשיר. וחוץ מזה מה אני רוצה להיות? אולי אני אהיה סופרת. אני מתחילה לאהוב את הרעיון הזה של כתיבה...זה נחמד...גם הסיפור שלי יכול להוות אחלה של רב מכר...אולי אני אקרא לו...לא יודעת עדיין איך אני אקרא לו. אבל גברת פסיכולוגית יקרה שלי, מה את אומרת עכשיו? אני לא כזאת קשוחה כמו שאת חושבת שאני. כל הקשיחות הזאת היא רק חומה. חומה שנבנתה כדי להגן עליי. חומה שנבנתה מכל הדברים שפגעו בי. וכמו שפינק פלויד ניסחו בצורה הרבה יותר טובה ממני it all just another brick in the wall… מבינה? בעצם, עכשיו אני יודעת מה אני אהיה, פסיכולוגית. זה נראה לי אחלה של מקצוע...מה את אומרת? מצד אחד, אני מקווה לצאת מכאן בקרוב. אני מתגעגעת. לבן. ולישי. וליפעת. נכון שהם באים לבקר אותי המון, אבל זה לא זה. מצד שני, טוב לי כאן. מוגן לי כאן...כאן יש עוד חומה. החומה שלא מאפשרת לי לגעת בעולם האמיתי. החומה שמגנה עלי מכל הרע בעולם. כאן אני לא צריכה את האולר שלי. כאן אני לא צריכה לנעול את עצמי בחדר עם מוזיקה בפול ווליום כדי שאף אחד לא יטריד אותי. כאן יש לי חברות...טוב לי כאן... גברת פסיכולוגית, אני מעדיפה להישאר כאן. לפחות בינתיים. אל תתני את זה לעורך דין שלי. בבקשה. זה האחרון
תודה ../images/Emo9.gif
אמממ בקשר לתחרות-דברי איתי באיציק 141444191 או במסנג´ר שילי [email protected] טוף בובע?
אמממ בקשר לתחרות-דברי איתי באיציק 141444191 או במסנג´ר שילי [email protected] טוף בובע?
the princess lol
New member
זה סיפור מדהים ואני לא מלקקת../images/Emo70.gif
קרתי כל מילה ומילה הייתי דבוקה למסך לא יכולתי להפסיק לקרוא זה סיפור מדהים
את מוכשרת
קרתי כל מילה ומילה הייתי דבוקה למסך לא יכולתי להפסיק לקרוא זה סיפור מדהים
the princess lol
New member
קרתי=קראתי.....איזה../images/Emo163.gifית אני....
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.