אתאיזם ואני.
נולדתי לבית דתי לאומי. הורי דאגו שהסביבה שלי תהיה תמיד דתית. מוסדות חינוך דתיים, בני עקיבא, ושאר דברים באמת חביבים. כשהחלתי לפקפק באופן רציני בכל הנוגע לדת הייתי כבת 16. ---------------------------------------------------------------------- הדברים, איך שאני רואה אותם: דמו בנפשכם איך זה לחיות לפני, נאמר, 5000 שנה. גיל התמותה הממוצע קטן מ-20, אנשים חסרי תקווה וטעם בחיים. אנארכיה כללית. כל אחד עושה כאוות נפשו. כל אחד רוצח, אונס, גונב, והכל סר טעם. אישה צעירה מבכה על מות אב ילדיה, שלא תראה אותו שוב לעולם. אין מי שיעזור לה- כל אחד דואג לעצמו. את המזון שהיא מצליחה להשיג, גם גונבים לה, בהיותה חסרת ישע. אין בה כוח להלחם באיש הרוכן מעליה ומבצע בה את זממו. והאנשים הם טיפשים. הו, כמה שהם טיפשים. הם לא יודעים שיכול להיות יותר טוב ממה שיש עכשיו. מחשבה זאת אף לא עברה במוחם. מלבד איש אחד, שנקרא לו ... אבי. בלי קשר לכלום, באמת. אבי היה איש חכם, יחסית. איך אומרים, הוא יודע לקשור את השרוכים שלו לבד. הוא ראה את סבלם של האנשים, ושאל את עצמו- "האם זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות? האם לא יכול להיות פתרון לכל האי סדר הזה?" אבי פנה לחברו, ושיתף אותו בהירהוריו. גם הוא חש שצריך בשינוי, מסתבר. אז אבי וחברו פונים למלאכה. הם מנסים להמציא איזה משהו, שיוכל לשכנע את כל האנשים הטפשים לסור מדרכם הרעה. הם מנסחים משהו שיותר מאוחר יהפוך לאוסף של חוקים, שלדעתם יעשו סדר בכל העולם הסורר הזה. אחרי שהיו מרוצים מהתוצאות, הם החליטו שהגיע הזמן להעביר את זה הלאה, לאנשים, כדי שהתכנית הנפלאה שלהם תצא לפועל. אבל האנשים בזו להם. הם צחקו וזרקו בפניהם הערות כגון: "מי אתם בכלל?!", "למה אתם חושבים שזה מעניין אותנו?", "למה שנרצה להפסיק לאנוס נשים?!", "עזבו אותנו בשקט" ושאר מני גסויות, שצונזרו במערכת. אבי וחברו חזרו לאוהליהם, חוורי פנים, מבויישים ובהרגשה שלא מבינים אותם. כאב להם להמשיך לראות את כל הכאוס הזה. בחוץ אנשים המשיכו לעשות ככל העולה על רוחם. והעולם על כנו עומד. "נו, אז מה נעשה?" שאל החבר את אבי. אבי ראה שצריך לפעול באמצעים אחרים, לא קונבנציונליים. הוא גייס אליו את מיטב המוחות שהאמינו בדרכו, והם החלו להמציא סיפור שישבה את לבו של העם. "נבנה פסל," כך אחד אמר, "ונאמר שמי שלא ישמע לכל מה שהוא אומר, יסבול כל חייו, ויימות בייסורים!". אבי אמר שהרעיון הזה לא נשמע לו, כי אלילים כבר יש מספיק, ו"לעזאזל, הם רואים שאנחנו הם שבונים את האליל הזה, הפסל הזה במו ידינו. למה שיאמינו בזה?!" "צריך למצוא מישהו שאף אחד לא יכול להוכיח שהוא לא באמת קיים." אמר אבי, ואיתו הסכימו כולם. "מישהו שגר בשמיים, שאי אפשר לראות אותו או לשמוע אותו. נוכל לייחס אליו את תופעות הטבע... כן כן, אני רואה את זה... נאמר שהוא זה שהסתיר אתמול בלילה את הירח (ד.פ.- ליקוי לבנה) והוא הקים את הכל , והוא יכול לעשות הכל! אין ספק שכולם יפחדו ממנו ויעשו ככל שירצה!" חברו של אבי נכנס גם הוא לרעיון, והמשיך אותו בלהט:"בדיוק! נוכל להגיד שרק אנחנו יכולים לדבר איתו, ולכן כל מה שאנחנו אומרים- בעצם בא ממנו! כולם יעשו כל מה שנאמר להם!". אבי הרגיע אותו קצת, והזכיר לו שמדובר במשהו לטובת העם, והם לא יוכלו להיות קונטרול פריקס ולומר להם משהו מטופש שבא להם באותו רגע, כמו למשל ... שאסור לאכול חזיר. כולם צחקו בקולי קולות. מאוחר יותר, כשהיה קצת שיכור מכוח או מיין, החבר החליט שזה יהיה משעשע דווקא להשתמש בחוק זה. החברים, בהנהגתו של אבי, פנו אל העם. הם החליטו להתחיל בסיפורם על כל הטוב ש"אלוהים", כך החליטו לקרוא לו, יכול להעניק. מי שיפעל לפי החוקים, ויפעל בדרך הישר- יזכה בחיים טובים ולא יידע צער. הוא יגיע למקום נהדר שבו הכל טוב ונפלא, אלוהים יעניק להם שפע ויהיה די מגניב. האנשים החלו מפנים אוזן קשבת ל"נביאים" האלו. זה נשמע להם טוב. "בנוסף לזה", הוסיף אבי, "תוכלו לראות שוב את יקיריכם שמתו. אחרי המוות תגיעו לגן עדן, תוכלו להתאחד איתם שוב, ולחיות איתם שם במרומים". העניין קסם לאותה אישה צעירה שאהובה מת. מישהו סוף סוף נותן לה תקווה למשהו טוב, בחיים הארורים ומלאי הרוע האלה.האנשים אט אט החלו להשתכנע. אבי ראה כי זאת אכן שעת כושר, גשם החל לרדת ורעמים וברקים החלו ממלאים את השמים. "רואים?!" אמר אבי באקסטזה, "זה הוא! הוא עושה את הדברים האלה כדי שתאמינו לדבריי". ~Wicked~, חשב בראשו. "אז מה עושים?" שאל אחד העם את המנהיג שדמותו נשגבה מעל כולם. החכמים הציגו בפני כולם את הכללים שעליהם לבצע. העם השתכנע. כמובן, עם הזמן העם שכח. זה הטבע של כולנו, לשכוח מה שלא נוח לנו לזכור. העניינים עדיין היו רעים, אף אחד לא יכל להוכיח שמי שמת באמת פוגש שם למעלה את יקיריו, והחיים עדיין היו די חרא. החכמים החלו לכתוב סיפורים על אנשים שהרוויחו מזה שהאמינו באלוהים, סיפורים על כוחו הבלתי נדלה של אלוהים ומניפסטים שנועדו לחזק את האמונה. עם השנים, בני בניהם של החכמים אספו את הסיפורים האלו לספר אחד גדול, וקראו לו "התנ"ך".
נולדתי לבית דתי לאומי. הורי דאגו שהסביבה שלי תהיה תמיד דתית. מוסדות חינוך דתיים, בני עקיבא, ושאר דברים באמת חביבים. כשהחלתי לפקפק באופן רציני בכל הנוגע לדת הייתי כבת 16. ---------------------------------------------------------------------- הדברים, איך שאני רואה אותם: דמו בנפשכם איך זה לחיות לפני, נאמר, 5000 שנה. גיל התמותה הממוצע קטן מ-20, אנשים חסרי תקווה וטעם בחיים. אנארכיה כללית. כל אחד עושה כאוות נפשו. כל אחד רוצח, אונס, גונב, והכל סר טעם. אישה צעירה מבכה על מות אב ילדיה, שלא תראה אותו שוב לעולם. אין מי שיעזור לה- כל אחד דואג לעצמו. את המזון שהיא מצליחה להשיג, גם גונבים לה, בהיותה חסרת ישע. אין בה כוח להלחם באיש הרוכן מעליה ומבצע בה את זממו. והאנשים הם טיפשים. הו, כמה שהם טיפשים. הם לא יודעים שיכול להיות יותר טוב ממה שיש עכשיו. מחשבה זאת אף לא עברה במוחם. מלבד איש אחד, שנקרא לו ... אבי. בלי קשר לכלום, באמת. אבי היה איש חכם, יחסית. איך אומרים, הוא יודע לקשור את השרוכים שלו לבד. הוא ראה את סבלם של האנשים, ושאל את עצמו- "האם זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות? האם לא יכול להיות פתרון לכל האי סדר הזה?" אבי פנה לחברו, ושיתף אותו בהירהוריו. גם הוא חש שצריך בשינוי, מסתבר. אז אבי וחברו פונים למלאכה. הם מנסים להמציא איזה משהו, שיוכל לשכנע את כל האנשים הטפשים לסור מדרכם הרעה. הם מנסחים משהו שיותר מאוחר יהפוך לאוסף של חוקים, שלדעתם יעשו סדר בכל העולם הסורר הזה. אחרי שהיו מרוצים מהתוצאות, הם החליטו שהגיע הזמן להעביר את זה הלאה, לאנשים, כדי שהתכנית הנפלאה שלהם תצא לפועל. אבל האנשים בזו להם. הם צחקו וזרקו בפניהם הערות כגון: "מי אתם בכלל?!", "למה אתם חושבים שזה מעניין אותנו?", "למה שנרצה להפסיק לאנוס נשים?!", "עזבו אותנו בשקט" ושאר מני גסויות, שצונזרו במערכת. אבי וחברו חזרו לאוהליהם, חוורי פנים, מבויישים ובהרגשה שלא מבינים אותם. כאב להם להמשיך לראות את כל הכאוס הזה. בחוץ אנשים המשיכו לעשות ככל העולה על רוחם. והעולם על כנו עומד. "נו, אז מה נעשה?" שאל החבר את אבי. אבי ראה שצריך לפעול באמצעים אחרים, לא קונבנציונליים. הוא גייס אליו את מיטב המוחות שהאמינו בדרכו, והם החלו להמציא סיפור שישבה את לבו של העם. "נבנה פסל," כך אחד אמר, "ונאמר שמי שלא ישמע לכל מה שהוא אומר, יסבול כל חייו, ויימות בייסורים!". אבי אמר שהרעיון הזה לא נשמע לו, כי אלילים כבר יש מספיק, ו"לעזאזל, הם רואים שאנחנו הם שבונים את האליל הזה, הפסל הזה במו ידינו. למה שיאמינו בזה?!" "צריך למצוא מישהו שאף אחד לא יכול להוכיח שהוא לא באמת קיים." אמר אבי, ואיתו הסכימו כולם. "מישהו שגר בשמיים, שאי אפשר לראות אותו או לשמוע אותו. נוכל לייחס אליו את תופעות הטבע... כן כן, אני רואה את זה... נאמר שהוא זה שהסתיר אתמול בלילה את הירח (ד.פ.- ליקוי לבנה) והוא הקים את הכל , והוא יכול לעשות הכל! אין ספק שכולם יפחדו ממנו ויעשו ככל שירצה!" חברו של אבי נכנס גם הוא לרעיון, והמשיך אותו בלהט:"בדיוק! נוכל להגיד שרק אנחנו יכולים לדבר איתו, ולכן כל מה שאנחנו אומרים- בעצם בא ממנו! כולם יעשו כל מה שנאמר להם!". אבי הרגיע אותו קצת, והזכיר לו שמדובר במשהו לטובת העם, והם לא יוכלו להיות קונטרול פריקס ולומר להם משהו מטופש שבא להם באותו רגע, כמו למשל ... שאסור לאכול חזיר. כולם צחקו בקולי קולות. מאוחר יותר, כשהיה קצת שיכור מכוח או מיין, החבר החליט שזה יהיה משעשע דווקא להשתמש בחוק זה. החברים, בהנהגתו של אבי, פנו אל העם. הם החליטו להתחיל בסיפורם על כל הטוב ש"אלוהים", כך החליטו לקרוא לו, יכול להעניק. מי שיפעל לפי החוקים, ויפעל בדרך הישר- יזכה בחיים טובים ולא יידע צער. הוא יגיע למקום נהדר שבו הכל טוב ונפלא, אלוהים יעניק להם שפע ויהיה די מגניב. האנשים החלו מפנים אוזן קשבת ל"נביאים" האלו. זה נשמע להם טוב. "בנוסף לזה", הוסיף אבי, "תוכלו לראות שוב את יקיריכם שמתו. אחרי המוות תגיעו לגן עדן, תוכלו להתאחד איתם שוב, ולחיות איתם שם במרומים". העניין קסם לאותה אישה צעירה שאהובה מת. מישהו סוף סוף נותן לה תקווה למשהו טוב, בחיים הארורים ומלאי הרוע האלה.האנשים אט אט החלו להשתכנע. אבי ראה כי זאת אכן שעת כושר, גשם החל לרדת ורעמים וברקים החלו ממלאים את השמים. "רואים?!" אמר אבי באקסטזה, "זה הוא! הוא עושה את הדברים האלה כדי שתאמינו לדבריי". ~Wicked~, חשב בראשו. "אז מה עושים?" שאל אחד העם את המנהיג שדמותו נשגבה מעל כולם. החכמים הציגו בפני כולם את הכללים שעליהם לבצע. העם השתכנע. כמובן, עם הזמן העם שכח. זה הטבע של כולנו, לשכוח מה שלא נוח לנו לזכור. העניינים עדיין היו רעים, אף אחד לא יכל להוכיח שמי שמת באמת פוגש שם למעלה את יקיריו, והחיים עדיין היו די חרא. החכמים החלו לכתוב סיפורים על אנשים שהרוויחו מזה שהאמינו באלוהים, סיפורים על כוחו הבלתי נדלה של אלוהים ומניפסטים שנועדו לחזק את האמונה. עם השנים, בני בניהם של החכמים אספו את הסיפורים האלו לספר אחד גדול, וקראו לו "התנ"ך".