אר אי אס פי אי סי טי

[שירה בלטר]

כוונתי היא ל א מ ו ן במורה.

וכמו שנכתב כאן ע"י צא'טאקה, הכוונה ביראה היא לא פחד כפשוטו. (ניתן לפחד גם ממי שלא מכבדים) היראה אליה אני מתכוונת, אליה עוד אנשים התייחסו בשירשור הזה, היא כלפי מישהו שרואה יותר ממך= משהו גדול ממך. באופן טבעי, בני-אדם נוהגים להתיירא כאשר הם נתקלים ב"דברים גדולים מהם", בין אם הם מורים (טובים) לאמנויות לחימה, שרכשו הבנה מהותית מסויימת, או כוחות טבע. (כמובן שלא מדובר באותו סדר גודל של יראה...) לגבי ה"סתם" להעריך ולכבד- לא לסוג הכבוד הזה התייחסתי, אותו כיניתי "חיצוני". (=כבוד מינימלי, אותו רוכשים לכל אדם, באשר הוא אדם)

 

[orii]

פחד בכל הקשר חיובי - מגונה

בעיני. כתבת: בני-אדם נוהגים להתיירא כאשר הם נתקלים ב"דברים גדולים מהם" זה כל כך נכון לצערי, באופן סטטיסטי וכל כך לא נכון, באופן ערכי. זה נורא בעיני להתירא מאנשים שאמורים להראות לך את הדרך. המורה שלי הוא בן אדם הוא לא יותר גדול ממני או יותר קטן ממני. אני לא מפחד ממנו בשום צורה שהיא. אני מאוד מכבד ומעריך וסומך עליו. איפה היראה צריכה היות??? הפחד לא אמור להיות מטאי צ'י כתיבת כלים להתמודדות עם העולם - כוחות הטבע או אנשים.

 

[gafni]

פחד לאכזב אותו אולי ?

פחד שלא תעמוד בצפיות שלו ממך ,בצפיות שלך ממך ? לא פחד של - אם אני לא טוב אני אחטוף מכות.

 

[orii]

לא.

ציפיות זה הכי נחמד לכריות. חוץ מלכריות זה בלתי נמנע גם לנו בני התמותה. בלתי נמנע, אבל ראוי לתגובה הולמת. גם התלמיד וגם המורה אמורים להתגבר על הציפיות ולהתמודד עם המציאות. לא אמור להיות פחד מאכזבה ואם יש יש להדבירו.

 

[gafni]

וכשאשתך עוזבת אחרי 40 שנות נישואין

עם גבר צעיר ועשיר ומשאירה לך 13 זאטוטים אתה אמור להגיב בשיויון נפש ולאחל לה כל טוב ,אבל אתה לא. אני טוען שבבסיס "יראת הכבוד" עומד הפחד לאכזב. אני לא טוען שזה טוב ,אלא שזה קיים. מאופן כתיבתך בפורום אני יודע שהמורה שלך חשוב לך ,איך תגיב אם תדע שהוא מאוכזב מקצב התקדמותך ?

 

[orii]

הפחד לאכזב

אם אשאר לבד עם 13 ילדים אני ללא ספק אהיה במצוקה, אבל אני לא מבין איפה הפחד לאכזב נמצא? לא אמרתי שפחד לא קיים, גם הפחד לאכזב כמובן קיים. הקונץ הגדול שאומנות לחימה אמורה ללמד זה איך להתמודד איתו. לדעת לא להיכנע לפחד בעימות ולדעת לא לייחס חשיבות לפחד לאכזב. אני גם חושב שכן יהיה לי איכפת אם המורה שלי יגיד לי שאני מאכזב אותו. לזה יש שני פנים: החיובי שאני אולי יוכל להבין מה מונע ממני להתקדם, השלילי אותה אכזבה תלוית ציפיות בלתי מציאותיות והטעות של לתת לאנשים אחרים לשפוט אותך. מה שחשוב הוא להבין את הביקורת ולהשתמש בה.

 

[Yin]

גפני, מה לדעתך יהי ההבדל

בתגובות בין זה שנשאר + 13 ללא עזרה, ופוחד, לבין זה שנשאר + 13 ולא פוחד? ועוד שאלה דומה הפעם על ההבדל בין זה שתגובתו לאכזבה כוללת גם פחד מהמורה לבין זה שלא? עדי

 

[gafni]

במקרה זה קרה לי

טוב זה לא. אבל היה נזיר יפאני אחד ממש קדוש שחי במנזר קטן וגם היה מורה זן. יום אחד ביתו של בעל האחוזה האזורי נכנסה להריון וילדה תינוק מחוץ לנישואין. אביה דרש לדעת מי האב ,בצר לה אמרה שהנזיר. האב הזועם נטל את התינוק ומסר אותו בכעס לנזיר . אחרי מספר שנים התודתה הבת על שיקרה ,נכלם חזר האב לנזיר וביקש את סליחתו. למה לא סיפרת לי שאינך אביו שאל ,לא היה לו אב אחר ומשום כך הייתי אביו השיב הנזיר. מי שמסוגל להגיב כך יגדל את ילדיו באהבה ,מי שלא יראה בהם השתקפויות של הפשע שאישתו ביצעה בו ויגיב בהתאם ,במקרה הטוב בחוסר כוח ומתוך אילוץ.

 

[gafni]

לגביי המורה - אני טוען שזה קיים

בין אם נרצה או לא ,אחרת יחסיי תלמיד מורה לא מתקימים. קרא מה דוד כפרי כתב על המורה שלו ,איך הוא בברור מתיחס למעשי המורה כאל שלילת התרוצים על ידי דוגמא אישית כלומר "אני חייב לעמוד בצפיות המורה". וזה לא עקב פחד מענישה אלא נובע ממערכת יחסים טיבעית של מורה ותלמיד ,המורה שם את הרף ואם התלמיד אינו רוצה להגיע אזי לא מתקיימת למידה. אותו רצון ללמוד ולעמוד בצפיות קשור לפחד מכשלון לפחות אצל רובנו ,המעטים שמסוגלים ללמוד ללא מניע זה הם כבר מסטרים בעיני והם יכולים ללמוד לבד.

 

[orii]

יש כאן בעיה הנדסית

המורה שלי מראה לי את הדרך כל התקדמות היא שלי. הוא מטווה כיוון ולא מציב סף, שמתחתיו אני לא עומד בציפיות. כמה שאשקיע ככה בדיוק אקבל. לפעמים אני משקיע יותר לפעמים פחות. אני לא עושה את זה בשביל המורה שלי אלא רק בשביל עצמי. אני שומר על מינימום אימון יומי (ועושה לעצמי קנסות וריבית על חיסור). אני יודע שהמורה שלי ישמח עם אתאמן פי 2 או פי 4 יותר, (יש אצלנו תלמיד שמתאמן פי 3 יותר ממני) אבל הוא מבין שחייבים להשקיע בעוד כמה דברים בחיים... סה"כ אני חושב שהוא מכבד את ההשקעה שלי. אם יש/תהיה לו ביקורת אנסה להתיחס אליה אבל תמיד זה יהיה בעיקר העסק שלי עם עצמי. גפני, הלימוד בבתי הספר שלנו לא רק שונה לחתולין בתוכן אלה גם במסגרת ובאווירה בה הדברים נעשים. אין כמובן שאלה של נכון או לא אלא של התאמה...

 

[gafni]

למען הסר ספק - גם אצלנו זה כך

אני מתייחס לעולם הפנימי של התלמיד הסביר בעיני כלומר שלי. אין לחץ במסגרת שאני מתאמן בה ,אני רשאי לא להתאמן כלל ואיש לא יאמר לי דבר. אבל ה"מסורת" בבית הספר כלומר סיפורים על דרכי לימודו של וונג שו גין וכו מבהירים היטב (לי) את רוח הדברים. והמבט שאני מדמה שאני רואה בעיני המדריך שלי מספיק כדי להמריץ אותי. חוצמיזה שיעור שלא שיפרתי בו משהו "משמעותי" הוא שעורה בעיני. לגביי נכון ולא נכון - יש עבודה בהתאם לעקרונות ,כל אחד מיישם את העקרונות במידה שהוא מסוגל אבל בהחלט יש נכון או לא (אצלנו).

 

[Yin]

פוקה בור הכלב

אין כזה דבר "כבוד מינימלי, אותו רוכשים לכל אדם, באשר הוא אדם". אין כזה דבר יראה זה לא פחד. אין סדרי גודל שונים של יראה, זה בינארי, או שיש או שאין. יש את הדעה המקובלת שיש צורך במושגים שלך. נכון יש צורך! לאנשים מסוימים שכך אמרו לנו במשך שנים רבות במערכות השונות (חינוך, צבא, עבודה ולצערי, לפעמים גם, במשפחה). עדי

 

[ערן גילה]

לא קשור לנושא, אבל בכל זאת חשוב...

נראה לי שצריך להעמיד דברים על דיוקם : זן הוא קיצור ל"זן-בודהיזם". מסורת הזן שונה מרגע היוולדה ממסורת הזרמים האחרים של הבודהיזם (ויש כאלה יותר מידי, מי שרוצה לנסות להבין שיהנה, ושיסביר לי אח"כ...

), אבל מקורה בבודהה עצמו והיא מהווה. לאב הקדמון הראשון של הזן (בשונה מהפטריארכים)נחשב מאקשייפ, שנבחר על ידי הבודהה להעביר גישה של תרגול בודהיסטי לא-שכלתני. בודהידהארמה היה חניך של מסורת זו, של דהאינה-בודהיזם (או בודהיזם-של-מדיטציה). הצ'אן-בודהיזם אימץ באמת, ככל הנראה, מחשבה טאואיסטית לתוכו בתהליך התהוותו, אבל הוא לא נולד מהמפגש בינהם. זה מה שסיפרה לי סבתא בביתה על השטיח.

 

[דרור דרור]

לתת כבוד, לא לדרוש כבוד

אין סתירה בין המאמר לבין הדאואיזם, לדעתי. הדאואיזם מדבר על לא לדרוש כבוד. המאמר (בודהיזם) מדבר על מתן כבוד מתוך בחירה מודעת, ככלי, או כתנאי הכרחי ללמידה. בקשר ליהדות, אהבתי מאוד את שכתב שמעון. כתוספת, השאלה היא איך מגיעים לאהבת חינם/אהבת השם/יראת שמיים, ולדעתי, הדרך היא ע"י למידה, שמחייבת מתן כבוד. (כי זו הדרך היחידה ללמוד). אני חושב שכבוד ואהבה קשורים חזק זה בזה. אני לא יכול לחשוב על מישהו שאני אוהב אבל לא מכבד ולהיפך. אורי כתב פה לא מזמן, שמתן כבוד חשוב כדי להביע הערכה ותודה כלפי אדם מסויים, וכדי להפטר מעודפי אגו. בדיון לגבי משמעות הקידה והטקס.

 

[Sensei]

DROR DROR

You asked how can we achieve Ahavat Chinum. Our Rabbis explain that after Yom Kippur we are commanded to go into a Succah.Why? Because we are to be punished -Exile. Why do we deserve to be Exiled? After all Yom Kippor cleans us of all our Sins. The answer is that we are not cleansed of the Sin of "Sinat Chinum". FREE HATE exists as a reality-it is a part of our existance. We have the Instinct of Survival.I hate for no reason because the other exists,and his existance threatens my existance.HE drinks my water ,eats my food,takes my woman and my territory etc etc. Yom Kippor can not wipe this Sin away because it is a sin which is due to the fact of our very existance. When we go into a Succah we are reminded that we own nothing and that everything is just temporary,life is temporary. Meditating on this fact puts us in the right direction. We also invite guests into the Succah everyday to show that what is ours is theirs.However man can not live this way 24 hours a day seven days a week etc etc.We regress eventually into our egocentric selves. however we light a small candle in our hearts during the Succah holiday when we eat and sleep outside in Exile. We are not on vacation in a tent on a beach. WE are in Exile in the desert of our souls trying to purify our thoughts and put things back into prespective. WE ARE HERE TEMPORARY AND NOTHING BELONGS TO US AND WHEN WE LEAVE WE TAKE NOTHING WITH US .ONLY THE GOOD OR BAD WE DO IN THIS LIFE LIVES ON,FOREVER.This can lead us to Ahavat Chinam,however it is a long journey.About Yirat Hashem and Ahavat Hashem, I have already mentioned a few ideas to Chaatikah and Isaacl in this Shirshur. Thanks Shimon​

 

[דרור דרור]

מעניין, תודה.

 

[chataka]

אני לא יודעת

מהי תמצית הנשמה אני עדיין מנסה לעכל את דבריו של שמעון. לגבי יראה, אהבה וכו- נראה לי שהמושגים האלו מקבלים משמעות שונה בהתאם לסוג ההבנה והחוויה. היום, אני לא רואה ביראה פחד חוסם ומזיק. קצת יותר קרוב לתחושות שמעלות המושג awe. פליאה, הלם, אינסטינקט הסטת המבט. אני גם לא חושבת שכל פחד הוא בהכרח חוסם ומזיק.. ו-רע? זה כבר שיפוט. הניו אייג' מצהיר בצורה מובהקת שפחד הוא ההפך מאהבה, והוא המעכב והאשלייה ו"מקור הרע". ברוב המקרים זה גם נכון, אבל לא תמיד. ההבדל, לדעתי, הוא באיזון ובריאות. זה גם מוזכר במשפט קטנטן במאמר ההוא- יש יראה בריאה. התחושה שלי למקרא דבריך, היא שאתה מתייחס לפן האישי גם בכבוד וגם ביראה, וכך הם נהפכו אצלך לפחד וגאווה. זוהי אפשרות אחת של ביטוי למושגים\מצבים האלו, אבל יש גם ביטוי לא-אישי שלהם. שאינו קשור לאישיות, לאגו, לרכוש המנטלי\רגשי. שאינו רכושני. בכל אופן, עד לא מזמן ראיתי את הדברים בדומה לגישה שאתה מציג והיום לא. אני בטח לא יכולה לומר שבפחד אין שום דבר חיובי, ובטח ובטח אני לא חושבת שאפשר לומר שזוהי הגישה הטאואיסטית. האי צ'ינג (קדם-טאו) מלא וגדוש באמירות והתייחסויות ליראה כרגש דתי, ולזהירות כהתנהגות נכונה, לתפקיד המחנך והמעדן של פחד. יש גם סימנייה שמתייחסת באופן ספציפי ליראה, 51

. אני קצת מתקשה לומר "טאואיזם" על אסופה כלכך מגוונת של כתות וזרמים פילוסופיים, דתיים-אליליים ושמאניסטים. אני מתחברת ומתכוונת יותר לאופי השמאניסטי- מיסטי, ועל פי הבנתי ניתן למצוא שם הרבה מאוד ביטויים של יראה, כבוד וטקסיות, ורגשות-יחס דתי, עם הבדל אחד משמעותי. הטאואיזם השמאניסטי מכוון אל מקור הקיים ואל הטבע, והרחק מתרבות ויחסי אנוש. המציאות המתוארת של הsage היא של פרישות. הכבוד מכוון ישירות אל הטאו הגדול, אל כוחות העל-טבעי, ואל כוחות הטבע. הוא אינו מכוון אל בני אדם, מכיוון שהם אינם מעניינו של הטאואיסט השמאני, הוא צופה בהם אך אינו משתתף בהלכות חייהם. לפחות- זוהי עמדתו הפנימית, כך הוא משמר את ידיעת הנכון\לא נכון, עפ"י מוסר הבריאה ולא ע"פ מוסר האנושות. לטאואיזם יש הבחנה מאוד ברורה לגבי נכון ולא נכון, רק שהיא אינה קשור לתפיסות המוסר האנושי, היחסי של טוב ורע.

 

[chataka]

תוספת קטנה

תפיסת הכבוד בטאואיזם, כפי שאני מבינה אותה, מכלילה ומפשיטה וטוטאלית. אין בה היררכיה מעמדית כי הsage אינו לוקח חלק פעיל בהיררכיה כזו. הטאואיסט אינו רוכש כבוד לנסיכים יותר משהוא רוכש כבוד לפיסת דשא, אבל הכבוד שהוא רוכש לשניהם הוא מוחלט ומלא וזהה לכבוד שהוא רוכש לעצמו וזה מכיוון שהם כולם קיימים וכולם מתקיימים מאותו המקור. כך הוא לומד על הכל מהכל. זה לא מעיד על שיויוניות והיררכיה שטוחה, אלא על קישוריות והיררכית רשת (של מרכזים ולווינים). התייחסות חיצונית אל המקור- רגשות אל- התייחסות אל- היא צורת ביטוי מלאכותית מכיוון שהsage הוא אחד עם המקור. וכאן מצאתי את הסברו של שמעון מאוד מאיר ומבהיר, על ההבדל בין "תחושה אל" ל"ביטוי של". ויש לי שאלה. רצונו של אדם- כבודו ?

 

[Yin]

לא, לפחות לפי הבנתי.

אין תפיסת כבוד בטאואיזם כי אין תפיסה של חוסר כבוד. החכם הוא אחד שיודע שהוא אחד עם המקור, אחד שחווה את הידע הזה. כל השאר עדיין לא. אני לא מחזיק יותר מידי ממשפטים ופתגמים כמו "רצונו של אדם-כבודו", אנשים אוהבים לומר כל מיני דברים, למה להיות כבול לדעות של אחרים? עדי

 

[Sensei]

Hello Chatakah

The Maharal from Prag wrote that Yirat Hashem is at a much greater level then Ahavat Hashem.Why? He also wrote pertaining to Personal Relationships ,that the Parent child relationship is based on Yirah and the Husband wife relationship based on LOVE. Why? Shouldn't the parent child relationship be based also on love? HE explains : Love is only possible between two people that are Equal.Man and wife are Equals.In such a relationship there is room for hate and love.However no such relationship can exist between parent and child due to the fact that child is dependent upon the parent and his life is in his hands during the early years of development. Therefore it is understood why the Maharal says that the fear of G-d is at a greater level.It is a relationship where we cancel ourselves out and become dependent upon our Father in Heaven.It is a much more purer "love" ,as is the LOVE between parent and child.The PURE love a child has for his parents(YIRAH) ,a LOVE which can only exist between parent and child since this love is based on a LIFE -DEATH relationship on a subconcious level. The LOVE between two Equals is not pure,it is much more superficial and less Catastrophic.After all they are EQUALS.