ארוך וכואב...

אופשיר

New member
ארוך וכואב...

המון זמן לא כתבתי פה. אבל הפעם - אפילו הקדמה זו היא חלק מהמכלול שהוביל אותי הנה - עם דמעות בעיניים וכאב לב עצום. לא כתבתי - כי הרגשתי שייכת ולא שייכת. בעיקר - לא. אפשר לומר, שבמידה מסויימת חייתי בהכחשה... "אומנם היא עם תסמונת אספרגר, אבל היא לקחה מזה רק את הדברים הטובים...". הוכחות לכך היו למכביר - גם חברים קרובים והמחנכת החדשה - לא ממש מאמינים לי שזו ילדה עם לקות כלשהי... כשהתחילה שנת הלימודים הנוכחית, בכתה רגילה, בחטיבת ביניים ענקית - הודיעה לי הבת שהיא כבר לא צריכה ללכת לפסיכולוגית! "את לא רואה שאני מאושרת?" שאלה... למרות שרציתי לעטוף אותה ולהגן - היא סרבה מתחילת שנת הלימודים שאביא אותה לבית-הספר. רצתה להגיע בהסעה "כמו כולם". אז שאני לא אהיה מאושרת?... חודש עבר, ולא הבחנתי איך פתאום נעלמו, התאדו להן החברות הותיקות והחדשות. הבחנתי בכל זאת בעיסוק האובססיבי של למידת הנושאים הקרובים ללבה. כאן התחיל להבהב אצלי תמרור האזהרה. חקרתי ושאלתי כל יום "איך היה", והיא בכשרון משחק סיפרה רק קוריוזים. אצלה - הכל בסדר. אה... כן, בהסעות יש באלאגן, אז היא מעדיפה לנסוע איתי. סודר. פתאום התחילו להופיע כאבי ראש - והיא נעדרה מבית-הספר כל שני וחמישי (אבל לא בימים עקביים, כפי שזה נשמע...) ועדיין לא ידעתי מה פשר הכאבים. ביום שני האחרון שאלתי - מה חזק יותר? כאבי הראש או קושי שיש לך בבית הספר? אין תשובה. ואני הוספתי - כי אם אדע שרע לך בבית הספר - אעביר אותך למסגרת של חינוך מיוחד. בו ברגע אורו עיניה... היא חשבה, שזה דוקא רעיון מצוין, כי שם המורים בודאי יודעים איך להתייחס, וכך גם התלמידים. פתאום היא החלה להעלות סיפורי התעללות קשים. לא האמנתי למשמע אוזני. כשסיפרתי על-כך לחבר המשותף לנו, (שהוא "המתווך" בינינו בעיתות מצוקה) הבנתי שיש עוד הרבה מעבר לכך. למחרת היתה אצלנו החונכת. כשהיא הלכה אמרה לי הבת מספר פעמים - "סיפרתי לה הכל!". רק בדיעבד הבנתי שזה היה מעין קוד - תשאלי אותה... היא יודעת. פתאום נודע לי, שבראש המתעללים - חברותיה הטובות מהשנים שעברו! וכן, יש גם בן אחד שכל יום מרביץ לה על ראשה; "בהתחלה זה כאב לי. אבל התרגלתי". ילד אחר, אחרי ששילמה עבורו בהסעה בכרטיסיה שלה, ניגש בכיתה אל הקלמר שלה, הוציא מתוכו את הכרטיסיה וליכלך אותה! ועוד... ועוד... אבל הס מלהזכיר שמות! כן. היא עדיין חוששת ש"יטפלו" בהם. בבית-הספר, אחרי שהפסקתי לשלוח אותה לשם, כעסו וגם "הסבירו לי", שזה הכל מהתפיסה החברתית הלקויה שלה... "היא תופסת את ההמולה והשימוש בידיים כאילו הם מכוונים כלפיה"... הצלחתי להבהיר להם - הלקות שלה היא לא באבחנה בין מה שמכוון כלפיה לבין מה שמכוון אל הכלל - הקושי שלה הוא בהתמודדות עם כל הלעג והרוע שמכוונים כלפיה! הבטחתי לבתי שאוציא אותה מהמקום שבו רע לה כל-כך... אבל אין מסגרת חלופית! לא לפני החטיבה העליונה. בבית-הספר רוצים להכין את הילדים בכיתה לקראת חזרתה, אבל היא עצמה לא מוכנה שיסבירו להם על השוני שלה. הציעה, שאני אעשה "משהו כיפי לילדים", כדי שהם יאהבו אותה... אבל מה, אם לא יבינו עדיין שהיא שונה? שצריך לנהוג איתה אחרת? המון שאלות, והמון המון כאב. אז הנה... אני כאן... שייכת, וזקוקה לעצות.
 
../images/Emo24.gif ילדים יכולים להיות מאוד

רעים. לדעתי, לחשוב על העברת כיתה לפני העברת בית ספר , אם אפשר. גם אני בילדותי, כילדה מופנמת ורגישה יתר על המידה, סבלתי מהתעללות קשה מאוד של תלמידים בכיתה. הועברתי לכיתה אחרת והדברים השתנו לטובה. כולי תקוה שתצליחי לעשות את הטוב ביותר עבורה. גם אם זה אומר להילחם באטימות וטפשות מסביב. עם המון אהבה, דניאלה
 

אופשיר

New member
תודה...

כשעלה עניין ההתעללות, היא מייד אמרה (עוד בטרם הצעתי) - "ואל תציעי לי לעבור לכיתה אחרת"... הערב דליתי ממנה פרט נוסף - רוב המתעללים הם בנים, ולא מהכתה שלה...
 

daphna26

New member
../images/Emo24.gifעצוב וכואב../images/Emo201.gif

המעברים האלה קשים מאד.קשה לקבל את הרוע שמפגינה החברה כלפיה, כמו גם לקרוא על אופי המגננה אליה נכנסת המערכת כשזה קורה, תופסת לה איזו מנטרה של "תפיסה חברתית לקויה"... צריך לעזור לה להתמודד בדרך שלה, ואם היא מעדיפה לחזור מבלי להבליט את נושא שונותה - אני מניחה שצריך לאפשר לה זאת, אחרי הכל היא זאת שנמצאת איתם במשך היום, והיא זאת שבעצם צריכה להתמודד בשטח.
 

אופשיר

New member
כל-כך נכון...

עדיין לא ברור לי, איך אפשר לצפות שהילדים ישנו את התנהגותם מבלי שיבינו, שאסור להם לשים אותה ללעג... גם אם ישימו עליה "שומרי ראש" - זה לא יתכן בלי הכנה והבנה שלהם לצורך הזה שלה. ובכל זאת... היא לא מסכימה לחשיפה. גם אם לא יסבירו על אוטיזם (כבר מזמן סיפרה לי בסוד, שהילדים משתמשים במילה "אוטיסט" כקללה).
 
מה אפשר לומר..

כאמא לילד עם אספרגר שלומד בחינוך המיוחד, ומשולב פעמיים בשבוע בחינוך הרגיל אני יכולה להבין. נכון שיש את הלקות של הילד, נכון שהוא לא מבין נכון מצבים ולא מנתח אותם ולא יודע איך להגיב.. אבל הוא מוקף בילדים כ"כ רעים, שרק מחכים לרגע שהוא ירד למטה כדי ללעוג לו, ולהציק לו. והוא כבר בעצמו אומר לי שהוא מעדיף את החינוך המיוחד, על פני החינוך הרגיל... אני לא יודעת מה לומר לך, אני חושבת שיש מקום להתייעץ עם איש מקצוע ולערב את הילדה..ולעשות יחד איתה החלטות ויחד איתה תוכנית לגיבוש ההחלטות ובכל מקרה חשוב שיהיה מקום שתוכל לדבר בו ולהתמודד בו. אני לא יודעת בת כמה הילדה בדיוק, למרות שהיא בחטיבה ואולי היא תחוש בושה, אני מאוד מאוד מאוד ממליצה להביא חונכת לילדה- אפילו לכייף של אחר הצהריים, בילוי משותף שיעזור לה להתפרק קצת.. החונכת של הבן שלי עושה איתו עבודה מדהימה, היא אשת הסוד שלו ומעבר לתוכנית העבודה שלנו הוא מדבר איתה, משתף אותה בקשיים שלו ממש- ויש לו הרבה. כך זאת ההמלצה שלי בהצלחה.
 

n o g a h

New member
אופשיר היקרה

מאוד מאוד כאב לי לקרוא מה עובר על ביתך המקסימה, מה גם שהשנה התחילה באופן כל כך מבטיח. כפי שאת יודעת, גם ביתי היתה עד אמצע כתה ו' ללא מתאמת שילוב, פשוט משום שטרם אובחנה ולא ידענו מהן הדרכים שיכולות לעזור לה. לאחר האבחון, ולאחר שהחלטנו שמשלבות יעזרו לה להשתלב בביה"ס, התהליך לא היה פשוט כלל מבחינתה, ובתחילה היא סירבה לכך בתוקף. היה צורך בעבודת שכנוע והסבר עד כמה הדברים הם לטובתה. היום, היא מודעת מאוד עד כמה המשלבות עוזרות לה. למרות שהיא עצמה מעוניינת היום שהילדים בכתתה ידעו על כך שיש לה אספרגר, הדבר טרם נעשה מסיבות שונות, אך המשלבות הוצגו השנה כמי שעוזרות לה בקשיים החברתיים שלה. הילדים לא עושים מכך עניין גדול, ונהנים בעצמם מהמצאותן של המשלבות. ומצבה החברתי של ביתי מאוד השתפר לעומת מה שהיה. ביתי מגיעה לבית הספר בשימחה וברצון גדולים בהרבה מאשר היה בעבר הלא רחוק. ומובן שהיא מוגנת מהתעללות. אפשר לומר שזו אולי חממה ובחיים צריך לדעת להתמודד, אך תוך כדי התהליך היא לומדת אט אט להתמודד, כשהמטרה היא להגיע עד כמה שתוכל לעצמאות. ותוך כדי התהליך גם הילדים וצוות בית הספר לומדים לקבל אותה ולהכיר את הצדדים היפים שבה. הסרוב הנוכחי של ביתך הוא מובן, החשש שלה ברור וטיבעי, אך ניתן להסביר לה את החשיבות של ההסבר ליתר הילדים, וכן את היתרונות של הסיוע. כמובן שאנו נשמח גם לעזור בכך אם תירצו. מקווה שביתך המקסימה והמוכשרת תעבור את התקופה הקשה הזאת במהרה וימצא פיתרון למצב. שלך נגה
 
זה חמור, אפילו מסוכן, אני רואה

את מה שקורה כמעין מצב-חירום. בעיני, לא מדובר כאן בתקופה קצת קשה שתעבור עם תמיכה. הילדה עוברת התעללות פיזית (מכות על הראש), התעללות ריגשית, מוכנה להסתיר את האמת ונראה שהולכת ומפתחת הסתגלות למצב של קורבן. אולי אפילו חושבת שכך מגיע לה. אני כותבת מילים מאוד קשות: המרחק בין מה שקורה כרגע לבין התעללות מינית, אולי נסיון אובדני מצידה - איננו כה גדול. אני חושבת שהפיתרון צריך לבוא קודם כל מתוך עולם המבוגרים. היא חייבת להגיע לכיתה של מחנכת שתדאג לה בכל רגע ורגע של היום. אין כיתות שבהן רוכזו כל הילדים הרעים, יש רק כיתות שבהן המחנכת היא גרועה (גרועה בשבילה, לפחות), ובכיתות של מחנכות כאלה כל עבודה עם הילדים ושילוב של חונכת יהיו לריק. בכיתה של מחנכת טובה אין צורך "לשבור את הראש" מה בדיוק להסביר לילדים. המחנכת יודעת כיצד להגיב באופן חינוכי ואנושי על כל מצב שמתרחש בכיתה. היא רואה בכל סיטואציה הזדמנות לחנך לערכים ואף פעם לא מאשימה ילדים בכישלונה. אני בהחלט מכירה מחנכות כאלה. סיפרתי לך כבר על מחנכת בבית-הספר שלנו, שבעצמה אמא לנערה עם תסמונת דאון. הילדה (שקיבלה אבחנה של פיגור בינוני, ובצדק) עברה את כל שנותיה עד היום (היא בת 19) בחינוך הרגיל , מוקפת חברות ומאושרת. אמא שלה דאגה שלא תהיה אפילו רגע אחד עם מחנכת שלא רואה את השילוב שלה בתור הדבר הכי חשוב בעולם. עם כל הרצון להתחשב בבקשות של הילדה ולכבד את רצונה (אם אפשר לקרוא למערכת הלחצים שהיא נתונה בהם "רצון חופשי") היא צריכה להרגיש שהמבוגרים שסביבה - ואמא בראשם- יקבלו החלטות נכונות עבורה ויוציאו אותה מהמצב האיום בו היא נתונה. וזה לא יקרה בגלל שהילדים יסכימו ברוב טובם להיות יותר נחמדים, אלא בגלל שינוי יסודי שהולך להתרחש בנסיבות חייה וינוהל ע"י מי שאחראי לבטחונה. לדעתי, את פשוט חייבת למצוא כיתה עם מחנכת מעולה ( לקבל ייעוץ מאפ"י, הורים בפורום, המפקח על החינוך המיוחד) . אני כותבת את מה שהייתי עושה בעצמי אילו היה מדובר בבת שלי- ובלי שום קשר לאבחנה שלה. אם צריך להשתמש באיומים, בעורך דין, בהקצנת התמונה (כדי לקבל ממשרד החינוך אפשרות לעבור באמצע השנה ולמקום שאת בוחרת) - לא הייתי בוחלת בשום אמצעי. אני יודעת שכתבתי בסגנון קצת קיצוני , אבל הבת שלך נמצאת בגיל מאוד בעייתי ואם אני זוכרת נכון את ההיסטוריה שלה, היא כבר סוחבת על גבה התנסות לא קצרה של חוויות קשות שבהחלט יכולות להחוות כטראומה מתמשכת. ייתכן שאחת-עשרה שנות עבודתי במסגרות של בריאות הנפש הפכו אותי ליותר "לחוצה" ממצבי התעללות מתמשכים, אבל ככה אני רואה את הדברים. את צריכה ויכולה לעזור לה, תגייסי את כל הכוחות והאמונה שלך בעצמך. את האמא, ואת יודעת הכי טוב מה נכון לעשות. בהצלחה, ענת.
 

אופשיר

New member
איך מודים על סטירה שהגיע בזמן...

וואו... ענת... לטלטלה הזו חיכיתי. לא מצאתי את העוז לחשוב כך, למרות שבתוך-תוכי - הבנתי. הבנתי, שבתי לא אשמה. שמה שצריך לעשות, זה עבודה חינוכית עם כל ילדי בית-הספר. בלי קשר לתסמונת זו או אחרת. לא לקבל את ההתנהגויות המופרעות שלהם כדבר שמובן מאליו ו"שייך לגיל". לנצל כל הזדמנות לחנך. הבנתי גם שהיא במצוקה איומה, אבל פחדתי לעשות מעשה לא נכון. פחדתי, שאם לא נתמודד עם המצב כאן - זה עלול לחזור בכל מקום אחר. אבל את צודקת - לא כל מחנכת תתן יד שמצב כזה יקרה בכתה שלה. עדיין, באופן ריאלי קיימות שתי עובדות, שמקשות על העניין; האחת - המחנכת מלמדת בכיתה רק שלוש שעות שבועיות. והאחרת, חמורה לא פחות - בתי נמנעת מלשתף אותי/ אותנו במצוקות אליהן היא נקלעת.
 
אני עדיין עומדת על דעתי: הילדה

נמנעה מלשתף אותך זמן ארוך (או ששיתפה בדרכים עקלקלות וכהורים אנחנו אלופים בלהימנע מלראות אמת כל-כך כואבת) אבל עכשיו את כבר יודעת. כמו חווה שאכלה מעץ הדעת - כבר אי-אפשר לחזור אחורה למצב של חוסר ידיעה. את יודעת שביתך עוברת כרגע מסע ייסורים, ויותר מזה, את יודעת שגם כשייראה שהיא בסדר, יש סבירות גבוהה שזה לא ממש כך. מישהי כתבה לך כאן שלא מזמן דיברתן והכל היה בסדר בבית-הספר. ובכן, לצערי, לא הכל היה בסדר, אבל לילדה עוד היו מספיק אנרגיות להסתיר בלי לשלם מחיר גבוה מידי. איך הבת שלך אמורה להבין שצריך לספר, אם לא ייקרה עכשיו מהפך קיצוני לטובה בחייה??? האם העובדה שיילכו וישוחחו עם כמה נערים\נערות (שמי יודע איזה סיפור של התעללות ריגשית הם סוחבים על גבם מהבית או מהעבר שלהם) ויספרו להם שהקורבן שלהם הוא הרבה יותר חלש ממה שחשבו, ושהחולשה הזו היא משהו שיש להתבייש בו (כי עובדה שעברה חצי שנה שהנערה בכיתה ועד עכשיו שמרו בסוד את ה"כותרת" שלה) - האם זה אמור ללמד את הבת שלך שכולם היו כאן לא בסדר, שצריך לספר כי מייד דברים משתנים, שכשהיא מספרת אמא שלה הופכת את העולם בשבילה? אני גם לא מקבלת את העובדה שהמחנכת נמצאת שם רק 3 שעות כתירוץ לזה שהיא לא יכולה לנסות להשפיע על מה שקורה בכיתה בכל דקה ודקה. גם ראש העיר ג'וליאני לא היה בכל מקום בניו-יורק בכל דקה ודקה, ובכל זאת הוא קבע מדיניות שגרמה לעיר לההפך למקום בטוח ללא השוואה למה שהייתה (עם כל הבעייתיות שבמדיניות הזאת. אפשר להתווכח על האמצעים שנקט, אבל בכל זאת הוא החליט שהאזרחים התמימים יפסיקו לפחד והעבריינים יתחילו לרעוד...) וזה נכון לגבי כל מנהיגות שיש לה מטרה ברורה למנוע מצב או לשנות מצב כלשהו. אני כמובן לא רומזת לכיוונים אלימים או לפגיעה בפוגעים, כאן מדובר בחינוך וביכולת לגייס את הטוב שבכל אדם, אני רק מתייחסת לחובה שאין לפקפק בה: המחנכת היא אכן כשמה, מחנכת ומנהיגה של הכיתה בכל רגע ורגע. מחנכות בתיכון נמצאות בכיתה שלהן כך וכך שעות, ובכל זאת אנחנו מצפים מהן למנוע כל מצב לא תקין ומסוכן כמו שקורה עם ביתך. מחנכת יכולה לגייס את כל המורים למבצע הצלה, לקבל דיווח על המתרחש בכיתה בכל שיעור מהמורה ומהבת וממשקיף\ה אמינים, למנות לילדה שומר-ראש, לבקש ממך להביא חונכת (ואם זה נדרש, המחנכת היא שצריכה להציע זאת, ולא את כאמצעי להגן על הבת שלך מחידלון האישים של המחנכת) ועוד המון דברים. וכמובן לחנך, לחנך לחנך. ואני חוזרת שוב - אני לא מתכוונת שהמחנכת הנוכחית צריכה לעשות זאת. היא לא צריכה לעשות כלום, חוץ מלצאת מהחיים של הילדה. מתחילים מאופי וגישה נכונים של מחנכת, רק אחר-כך הפיתרונות הטכניים. אחרת, כמו שכבר כתבה כאן מישהי- זה עובד לזמן קצר וחוזר בחזרה להתחלה. מי אמר שלהחליף מקום זה לא להתמודד? הילדה צריכה לדעת שממקום רע ומאנשים רעים צריך להתרחק. היא בעצמה אמרה לך "המכות בראש כאבו, אבל התרגלתי". לכאב לא מתרגלים, צריך לנקוט פעולה אקטיבית שתגרום לכאב להיפסק. כל דבר שתחליטי ושתעשי יכול להעביר מסר של בילבול וחולשה, ויכול באותה מידה גם להעביר מסר בדיוק הפוך - של שליטה וכוח וצדק. זה רק תלוי בך איזה REFRAMING תתני למה שתעשי. את המודל שלה, ואת המודל הכי טוב שהיא יכולה לקוות לו. תיפעלי עכשיו, באומץ ובהחלטיות. כולנו איתך! ענת. ושוב אני מתנצלת על הטון החריף, זה לא נעשה במטרה להחליש אותך אלא להפך.
 

אופשיר

New member
אין מקום להתנצלות

האמת, ענת, לא ציפיתי לכאלה תובנות, שהגיעו בעקבות השיתוף בפורום. פתאום אני הולכת שוב עם גב זקוף; נכונה לקרב על חייה של בתי. כן, כך אני רואה את זה. אני מקבלת לחלוטין את הגישה שלך, אבל העובדה שכואבת לי כל-כך, היא שאין אלטרנטיבה מבחינת בית-ספר. היא לא מתאימה לכיתה של חינוך מיוחד (למרות שבתובנות שלה היא מעדיפה מורים של חינוך מיוחד). היא מתאימה בהחלט למסגרת חינוך רגילה. האמת - אני משוכנעת שאם בית-הספר יבין, במי כאן האשמה ואיך צריך לתקן את המעוות (זאת אומרת - למגר את האלימות) - כולם יצאו מורווחים מכך. לא רק בתי.
 
זה לא עניין של אשמה.

אם המורה או המסגרת הבית-סיפרית לא קיבלו הנחיה או חסרי נסיון בתחום, אולי גם הם/היא (המורה) לא ממש מבינים מה קורה. יש מסגרת תומכת בביה"ס? יש מורות משלבות? צריך משהו מקצועי בתחום שינחה את המורה. יש מורות שזה בא לך באופן טבעי, שרואות את החשיבות הגדולה בשילוב הילדים ויש להן אינטואיציה איך וכיצד לנהוג. ויש כאלה - שלא. ומה שצריך במקרים כאלו זה: א. שיחה פרטית עם המורה, תסבירי לה במה מדובר, מהי הלקות, תני דוגמאות לסיטואציות בהם הילדה עשויה להבין לא נכון את המתרחש. ב. ליווי מקצועי צמוד למורה, ליועצת, אפילו הרצאה לכל צוות ביה"ס! לדעתי -כנ"ל לגבי תלמידי הכתה. (בכתתי למד תלמיד עם פיגור, רק בכתה ו' הסבירו לנו, וגם אז מאד בקצרה אני חושבת שיש דברים שתלמידי הכתה צריכים לדעת.) הרי בי"ס מחנך לקראת חיים בוגרים בקהילה! אנו רוצים סביבנו אנשים בוגרים המקבלים גם את השונה בדרך מכבדת. יש היום כ"כ הרבה ילדים שפעם היו אומללים כי לא אובחנו כראוי וכיום עם המודעות - מאובחנים ומגיע להם לקבל את התנאים ללמידה במקום נעים מגן ומקבל!
 
../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif

אופשיר יקרה שלנו... אין לי הרבה מה להוסיף לאחר מה שענת כתבה, אני חושבת שמה שהיא כתבה מייצג בדיוק את מה שאני חושבת. גם לי בילדותי הציקו מאוד, יש לילדים איזו תכונה מעצבנת כזו לתפוס תמיד את החלש ולהתעלל בו, אותי העבירו כיתה, זה עזר בזמנו לתקופה מסויימת, די ארוכה. את חייבת להתגייס ולעזור לה, את חייבת לתת לה את הגב, להיות שם בשבילה. בהצלחה, מתגעגעים אליכן איילת
 
אופשיר יקרה יקרה ../images/Emo201.gif

אני מרגישה בדיוק בדיוק באותן מילים את מה שאמרה לך ענת שמר. קראתי את הפוסט שלך ונקרעתי. פשוט נקרעתי. היא ממש מסגלת התנהגות של קורבן. מהר להוציא אותה מהמסגרת הזו ולהעביר למסגרת תומכת. אפילו יום אחד לא להישאר שם. הלב נשבר לי מלקרוא את זה. אני כאן כדי לשמוע אותך גם כמו פעם, בטלפון. מחבקת אותך חיבוק אמיץ וחם. יש לך ילדה נהדרת. אני זוכרת את כל הסיפורים שלך עליה.
 

לי עד

New member
אופשיר יקירתי../images/Emo39.gif

בפעם האחרונה שדיברנו הכל היה תקין ובסדר בביה"ס. עצוב היה לי לקרוא את הדברים. בתור אחת שמלמדת בחטיבת ביניים גדולה וגדושה בתלמידים, כיתות מלאות ב-40 ילדים, ומסדרונות אשר בהם קשה לעבור בהפסקה אני מבינה היטב את המצב. יש לא מעט ילדים רעים למדי שרק מחפשים את החלש כדי להתחיל להציק ולמרר את חייהם. לפני כמה שנים היה לי תלמיד בכיתה שחינכתי שאובחן עם PDD. הייתה לו קושי חברתי עצום. עד שלבסוף הוחלט לחשוף את "הסוד" ולשתף את הילדים בזה, וזאת במטרה להוריד כמה בנים שהתחילו להציק לו. זה עבד בדיוק לשבועיים ואח"כ הכל חזר למצב הקודם. הילד עבר למסגרת אחרת באמצע השנה. כך שלהציג את המצב זה לא הבכרח יפתור את הבעיה, במיוחד שמדובר בילדים מכיתה אחרת. שני רעיונות למצב: הראשון - לקחת את הבנים המציקים לשיחה צפופה מאוד ולהוריד אותם ממנה. וזה פתרון זמני בלבד. השני- האם אפשר למצוא תלמידה גדולה יותר מכיתה ט' למשל שתוכל לעזור קצת בהפסקות? זה יכול להקל קצת על המצב. תוכלי להעזר ביועצת ולמצוא אחת כזו. ולגבי החינוך המיוחד - מי כמוך יודעת מה דעתי בנושא. זו המסגרת שהחזירה לילד שלנו את האושר לחיים. שם הוא שווה בין כולם, שם מקבלים אותו עם כל הלקויות שלו בלי צורך להסביר ולהתנצל. כולי תקווה שדברים יסתדרו ואם לא-אז לחשוב על מעבר בית ספר. חיבוקים חמים, התגעגענו אלייך. סימה.
 
מאמא של סער

כואב הלב לשמוע דברים כאלה. ועוד יותר כואב הלב שמערכת החינוך מתנערת מאחריות ומאשימה את הבת שלך באי הבנה של הסיטואציות ומתכחשת לעובדה שמשתמשים כלפיה באלימות. וזה במקום לנסות לעזור לה ולשלב אותה כמו שצריך.. לדעתי את צריכה לשוחח עם הבת ולהסביר לה שבשלב זה אין אלטרנטיבה אחרת ושאת באמת מנסה לעזור לה ולאחר שהתייעצת עם כמה גורמים עדיף שהילדים שפגעו בה ינזפו ו"יהיו על הכוונת" על מנת שלא יפגעו בה שוב, וגם לספר להם על הבעיה שלה על מנת שיגלו כלפיה יותר רגישות. בהצלחה ושיהיה לה קל!
 
מאמא של סער-הסתבכתי בגלל בעיות המחש

עם המחשב זה כן קשור לשרשור הזה אך לא לשרשור שבה אחריו
 

mayarel

New member
../images/Emo24.gif פשוט כואב

המחשבה על המתוקה שלך סובלת שותקת ובסוף עוד מעיזים להאשים אותה בהתקפות עליה
כמה חוסר אונים גרמו לה להרגיש.. כלימדתי היתה לי תלמידה עם ליקוי שמיעה מאוד חמור שלא הסכימה להשים מכשיר שמיעה כדי שלא יצחקו עליה. אני הייתי מורת העזר שלה ולכן היא התוודתה בפני שילדים מציקים, מכים אותה וגונבים לה דברים. בהתחלה ניגשתי המומה אל המחנכת לידע אותה ומה הסתבר? היא לא רק שידעה אלא גם האשימה את הילדה על שהיא לא שומעת ולכן תוקפת סתם ילדים כי היא חושבת שלעגו לה. עניין אותי מאוד איך לכל הרוחות היא יכלה לא להבין סיטואציה של כיסא (!!!!) שהועף לעברה. גם אז המחנכת המשיכה ואמרה שזה היה לאחר התגרות. נו אז מה אפשר לעשות? יידעתי את ההורים והם בהתייעצות עם גורמים מטעמם העבירו אותה מסגרת ואכן שמעתי כמה זמן מאוחר יותר מהמשפחה שהרבה יותר טוב לה שם. האם האשה ההיא היא עדיין מחנכת? כן. האם הילד ההוא (שהיה המתעלל הראשי) טופל? לא. ענת צודקת מאוד ובאמת את צריכה להיות מאוד חזקה ומאוד עם היד על הדופק. כל שינוי לרעה לא משנה היכן צריך להיות משהו שמדברים ומבררים אותו.. וגם הצוות החינוכי חייב לדעת שאת חלק מאוד פעיל ונוכח בתמונה. הלוואי שהיה צדק. הלוואי שאפשר היה לסמוך על אחרים. האמת היא שלא. צריך לסמוך על עצמך. אני ממש מקווה שהקטנה מתאוששת ולומדת כמה חשוב לספר אם קורים לה דברים רעים. שהיא יודעת שהיא ממש לא אשמה ולא יכולה להיות אשמה באלימות שמופנת כנגדה אלא אם כן הייתה אלימה בעצמה. אני הייתי גם שוקלת מאוד ברצינות קורס הגנה עצמית או חוג קראטה ג'ודו או משהו בסגנון שחשוב לדעתי לכל אדם אבל במיוחד לילד שצריך לבנות מחדש את הביטחון העצמי שלו.
 

גאמי

New member
דמעות בעיניי

הי מתוקה אחת. לפני כמה ימים דיברנו ביננו ואני רוצה לכתוב לך כל כך הרבה ופשוט לא יודעת במה להתחיל. אז קודם כל אני רוצה להגיד לך אישה יקרה שנכנסתן שתיכן לליבי, גם את וגם בתך ה מ ד ה י מ ה!!!!!! וכשאני קוראת אותך אני קוראת קודם כל חברה שכל כך הייתי רוצה לתמוך ולעזור לה. רציתי גם להקדים ולומר לך שמדהימה אותי הדרך בה את משוחחת עם בתך, איזו שאלה קשה ומדהימה לבוא ולומר לבתך מה חזק יותר כאב הבטן או חוסר הרצון ללכת לבית הספר. יש לי משהו אישי לספר לך בדיוק על זה, אבל אומר לך אותו ביננו כשנדבר. מה שכן חשוב לי לומר לך שאני כן חושבת שעשית בשכל קודם כל להוציאה משם לעת עתה, אין סיבה שהילדה תעבור זאת יום יום, אינני בטוחה שצריך להעביר, חשוב להתחיל לעבוד על קידומה החברתי, וכן אני חושבת שהפעלה משותפת וכן יוזמות של שתיכן לדברים מפתים אחר הצהריים יכולים לסלול את הדרך, אך לא בכל מחיר במידה ודבר לא ישתנה משמע האחריות היא קודם כל על הצוות המקובע הזה ולכן אין טעם להשאירה שם וגם לא רצוי. האם יש עם מי לדבר שם? האם הם אנשים שהיית סומכת עליהם? כי גישה של כעס כלפי דברייך וכן הבנתם את המצב כניגזרת של ליקוי חברתי של בתך הוא בעייתי בעיני, שלא נאמר מכעיס אותי בטירוף. במקביל באמת שווה להתעניין במקומות חלופיים לאט לאט בלי לחץ בלי. את תמצאי בסוף את המקום הראוי לכן. כואב לי גם בגלל היותי חברתך (כך אני רואה אותך) וגם בגלל ההתמודדות הדומה של שתינו באשר לילדינו. הכאב שלי הוא על אופיר ועל רון ועל כל ילד שיאלץ לעבור דברים שכאלה. וכן לצערי ילדים לא פעם אכזריים, אך נוכחתי לדעת, על פי מה שאני רואה בבית הספר של רון (ואמן שזה ימשיך כך - אין ערובה בחיים האלה), שלא פעם אכזריות ממותנת ולעיתים מוכחדת כאשר נעשית עבודה חברתית קשה ואינטנסיבית על הילדים. לצערי אני קוראת את השורות והן נראות לי אינפורטמטיביות וקרות מדי ביחס למה שאני באמת חשה כאשר אני קוראת אותך, אבל אנחנו נדבר ואספר לך עוד כמה דברים מזווית קצת שונה. אוהבת מאוד גלית
 
למעלה