ארוך וכואב...

[rutimay]

אופשיר יקרה

לבי איתך. יש לי המון מה לומר על הנושא, ומרבית חברי הפורום כבר זכו (או נאלצו) להכיר את עמדתי. כפי שאני רואה זאת, ההחלטה שלך בסופו של יום צריכה להיות אחת מהשתיים: או להילחם על מקומה של בתך במסגרת שאולי לא מתאימה לה, או למצוא לה מסגרת שתתאים לה יותר. כל אחת מהבחירות משמעותה ויתור על משהו. אם תחליטי להילחם - בילדים האחרים, במערכת החינוך ובכל שאר טחנות הרוח בדרך - אולי תנצחי במלחמה, אבל את עלולה להפסיד בקרבות רבים בדרך. בין היתר את עלולה להפסיד את בתך... אם תחליטי "לוותר", להוציא את בתך מביה"ס ולהעביר אותה למקום בו יוכלו להכיל ולקבל אותה - אין ספק שתנצחי במערכה המיידית על שלוות נפשה, אבל יהיו כאלה שיראו בכך "תבוסה" במלחמה: המלחמה הנצחית שלנו למען מתן הלגיטימציה לילדינו - השילוב הקדוש. אני כותבת לך את הדברים מתוך קושי עצום ומכיוון שהנושא מעסיק אותי בימים אלו ללא הפסק. השנה, לאחר שנים של התחבטויות וספקות, הגענו גם אנחנו לצומת הדרכים ממנה חייבת להתקבל ההחלטה. האם להשאיר את ירדן בבי"ס רגיל (אמנם בכיתה קטנה), שבו הוא יהיה תמיד חריג, יזכה ללעג - במקרה הטוב, ולהתעללויות - במקרה הרע, או להעביר אותו לבי"ס לחינוך מיוחד (המיועד ללקויי למידה, ולאו דווקא ללקויי תקשורת) ולהעניק לו את ההזדמנות להיות שווה בין שווים, להחזיר לו את האושר ואת הבטחון העצמי - שאבדו לו במרוצת השנים. וזאת במחיר עצום: במחיר של ירידה ברמה הלימודית, צמצום האינטראקציה עם החברה "הרגילה", זיהוי נצחי עם החריגות שלו, ומעין "הודאה בתבוסה". אנחנו חייבים לקבל את ההחלטה לפני המעבר לחטיבה, כי זהו קו פרשת המים לילדינו - כפי שלמדת על בשרך. הורים שילדיהם קטנים - ולא חוו זאת על בשרם כשהם עצמם היו בגיל זה - לא יוכלו להבין את עוצמת הסבל שנגרם לילד בגיל זה - כשהוא מוצא את עצמו קורבן להתעללות עקב חריגותו. לאכזריות אליה מסוגלים להגיע ילדים בתחילת גיל ההתבגרות אין אח ורע בשום סיטואציה אחרת בחיים. זהו ג'ונגל מהאכזריים ביותר שקיימים ורק החזקים שורדים. "התמזל מזלי" ואני הייתי שם. משני עברי המתרס... במשך שנים הייתי העולה החדשה המכוערת, הממושקפת והמשופמת שהגיעה משיכון העולים. סבלתי מהתעללות איומה ונאלצתי להגן על עצמי במחיר של צלקות פיזיות ונפשיות. בתיכון עברתי מהפך כולל (אורנה דץ היתה גאה בי), מצאתי את מקומי בכיתה, וגם אני - בעוונותיי - לקחתי חלק בנורמת ההתעללות בחלשים ובחריגים ממני. (בין היתר ניהלנו מסע התעללות יצירתי במיוחד כנגד יוני "האוטיסט", שהיום הוא דוקטור לאסטרופיזיקה באוניברסיטה העברית, נשוי ואב, ואיש מצחיק וחברותי.) מהבחינה הזאת, ירדן הוא הקארמה שלי. התיקון. הסיפור שלי מחזיר אותך, אופשיר, ואותי - לנקודת המוצא. האם עלינו לתת לילדינו לחוות את הצד הרע של החיים על סף ההתבגרות, או שבאפשרותנו להגן עליהם ולהעניק להם חיים טובים יותר. אני מאחלת לך שתקבלי את החחלטה הנכונה. אני חושבת שכבר החלטתי.

 

[yonitbrk]

רותיל'ה

מאותה נקודת מבט, ובלי סוף התלבטויות בנושא, אוכל רק לאמר לך שלא הייתי רואה את מה שהצגת כהודאה בתבוסה. לא הייתה כאן איזו שהיא תחרות, או מלחמה, בה הפסדתם. ההיפך הוא הנכון. הרווחתם. הייתם, ניסיתם. חשבתם שיהיה לילד טוב, אבל לא, כנראה שלא. אין כאן תבוסה, יש כאן רווח עצום של הבנה והכלה. דברים שרבים מאיתנו עוד לא הגיעו אליהם, ואולי גם לא יגיעו. המחשבה שלך על טובת הילד קודמת לכל. והכי חשוב שיהיה לו טוב, ושיהיה מאושר. גם הוא וגם אתם. אוכל לאמר רק שגם אנחנו מתחבטים עם ההתלבטויות האלו בנוגע לעומר, אך בשלב זה, לפחות כמו שהוא מספר, וכפי שזה נראה, טוב לו. ולהיפך החלום שלו וציטוט מדבריו "להפוך לילד רגיל, בלי בעיות תקשורת". הוא רוצה להיות חלק מהחברה הרגילה, וחלק מהכיתה הגדולה. מקווה שיצליח, למרות שהדרך לשם עדיין ארוכה, אם בכלל. אז זהו. גם לך וגם לאופשיר המון חיבוקים וחיזוקים. ומקווה בשבילכם שתמצאו את דרך הישר עבור ילדיכם.

 

[mayarel]

ניצחון ותבוסה לא מתאימים כאן לדעתי

כשילד לא מתאים למקום מסויים או שהמקום כל כך גרוע שהוא לא מתאים לאף ילד (כמו במקרה הזה) אין שום ניצחון או תבוסה יש בחירה ויש פתרונות ולא התחפרות. אני לא מסכימה שחינוך מיוחד למינהו הוא תבוסה, הנצחת חריגות והפרדה מהחברה. באותה מידה ילד יכול ללכת ללמוד ריקוד בבית ספר מרוחק או מקצוע אחר שאין בסביבה שלו. השאר גלום בו ובמשפחה שלו. למה לצאת מנקודת הנחה שבחינוך המיוחד הילד יגיע להישגים נמוכים יותר? גם כאן שוב לבית חשיבות עצומה כמו גם למעורבות במסגרת החינוכית על מנת שיוכל להגשים את מירב היכולות. ככל שלהורים יהיה יותר אומץ להבין את הצרכים האמיתים של הילדים שלהם יהיו יותר מסגרות מתאימות. האמת אני לא יודעת למי מתאימות הכיתות של 42 ילדים בגיל העשרה. בכנות! אין בחירה בין לא להיאבק לבין להאבק. לא משנה היכן תהיה הילדה או הילד צריך לדעת מה קורה, להמשיך להיות זמינים על כל דבר שלא יגיע. בחטיבת הביינים עברתי ניתוח בגב שבגללו אסור היה לי לסחוב ספרים. היתה לי מורה לאנגלית מדהימה שסחבה עבורי את המילון במיוחד ולעומתה דווקה המחנכת שלי שהיתה מורה לתנ"ך הוציאה אותי מהכיתה בגלל שלא הבאתי ספר. אז לא צריך להיות אוטיסט כדי לסבול מהשפלות חברתיות וכמו בכל מקום תמיד יהיו אנשים שיפלו אוטיסטים או שייהיו מוכנים "לסבול" אותם רק כשהם לא מתנהגים כאוטיסטים (מנורמלים כמו שאמא אחת פה קראה לזה). תמיד צריך להילחם בעבור הילדים שלך לא משנה באיזו מערכת חינוך הם.

 

[doroniz]

מילים כדורבנות

כרגיל, ההתנסחויות שלך מדהימות בחדות ובדיוק שלהן. עם זאת אני חייב להצטרף למגיבים בנושא התבוסה: בתור מי שניסו את מודל השילוב ללא הצלחה, אני לא רואה את החזרה של עומר לבי"ס מיוחד כהודאה בכשלון או כתבוסה (במרכאות או בלעדיהן). אם מישהו נכשל זו המערכת של השכילה להבין ששילוב הוא לא רק נחלת האספרגרים והאוטיסטים על הקצה. ההוכחה הניצחת היתה היום הראשון של עומר בבית הספר החדש-ישן שלו: הוא נכנס למיתחם הכיתתי כאילו מעולם לא עזב. הוא נהנה להתפרקד בחדר ההתרגעות בין המזרונים והשמיכות, הוא בחן את פינת היצירה, את חדר המפגשים וכך סרק כל פינה לוודא שהכל במקומו. ההתאקלמות שלו היתה מהירה ומאז ברור לנו שזה מקומו. לצערנו, לאחרונה עומר עובר תקופה קשה שכוללת בעיות התנהגותיות קשות (פרצי אלימות, חזרתיות, אובססיביות ועוד). לשמחתנו, עומר מוקף בצוות ובמשפחה שמנסים בכל כוחם להכיל אותו ולסייע לו לצאת מהמשבר אליו נקלע. אחת מאותם תומכים ותומכות היא פותחת שרשור זה - לא יאמן עד כמה חיינו סובבים במעגלים. אז הנה לכם עוד סיבה למה הסיפור ממנו התחיל השרשור הזה כל-כך נוגע בי באופן אישי. דורון.

 

[אמא של אופירוש]

רותי יקרה

את מקפיצה אותי כמה שנים קדימה. אנחנו כן ננסה את "השילוב הקדוש", אבל נהיה מספיק כנים וחזקים כדי להחליט אם הוא באמת "קדוש" בשביל הבן שלנו. זו לא תבוסה יקירתי, זו תבונה. ואם יהיה צורך, מבטיחה לעצמי ובעיקר לבני, שאהיה מסוגלת להיות נבונה מספיק בשביל לקבל החלטות כאלה. אין לי תשובות בשבילך , רק הבנה והזדהות

 

[n o g a h]

שילוב או ח"מ

לרותי, השאלה לגבי המסגרות היא קודם כל: מהי המסגרת המתאימה לילד. יש ילדים שמסגרת של ח"מ אינה מתאימה להם, או לפחות בארץ אין מסגרות ח"מ שעונות על הצרכים שלהם. הבעייה הגדולה היא שגם המסגרות הרגילות, למרבה הצער, לא בקלות מתאימות את עצמן לצרכים של הילד המשולב. גם ביתי התחילה השנה ללמוד בחטיבה, ומתוך החיפושים הנואשים למדי אחרי מסגרת שתתן מענה לצרכיה, קיויתי שיש מסגרת לחינוך מיוחד שתתאים לה, אך אין. אפשר לומר שמתוך אילוץ מסוים נאלצתי להשאיר אותה בחינוך הרגיל. למה אילוץ? לא משום שאינה מתאימה לחינוך רגיל, כמו שגם ביתה המדהימה של אופשיר מתאימה ביותר להיות משולבת בחינוך רגיל, אלא משום שהחינוך הרגיל לא שש כלל להתאים את עצמו לילד שזקוק להתייחסות קצת שונה. ביתי לומדת בבי"ס דמוקרטי (וממשיכה בו גם בחטיבה). כאשר אובחנה כילדה עם תסמונת אספרגר, לפני שנה וחצי, הייתי בטוחה שמרגע זה בית הספר יעשה כל מאמץ להתגייס לתת לה את הטיפול הנכון, קראתי בשקיקה את חוק החינוך המיוחד, ומיהרתי להפגש עם מנהלת המת"י בעירנו, וכולי הייתי ביטחון שמרגע זה כל מה שכתוב בחוק ייושם כלשונו, ביתי תקבל סייעת, הסייעת וצוות בית הספר יקבלו הדרכה מהמת"י,בית הספר יבנה תכנית עבודה אישית לביתי וכל קשייה יקבלו מענה מתאים ומהיר. עד מהרה למדתי על בשרי ועל בשרה של ביתי, שאפילו בבי"ס פרטי, בו כל כך מקבלים כל אחד כפי שהוא, ממש אין חשק לעשות יותר מאשר הכרחי, ואכן מקבלים כל אחד כפי שהוא, אך בזה זה נגמר. ואז, התחלתי ללמוד את נושא השילוב, צעד ועוד צעד, והיום אני יודעת ששילוב יכול להיות הדבר הנכון ביותר לילדים מסוימים, אך אין ברירה, במצב הנוכחי של המערכת, יש להשקיע בו עבודה יומיומית רבה ביותר, הן בקשר עם בית הספר והדרכתו, הן בקשר עם המשלבות, וכן זוהי הוצאה כספית שמאוד מאוד קשה לעמוד בה. כאשר השילוב נעשה נכון הילד לא אמור להיות חשוף ללעג והתעללות, כמו שכתבת, רותי, אלא לקבלה וראיית הצדדים החזקים שבו, כמו ההכרה שלכל אחד מאיתנו יש קשיים. הדבר האחרון שהייתי עושה במודע הוא לחשוף את ביתי לחווית התבגרות מהצד הרע של החיים, היא נמצאת במקום שבנסיבות הקיימות הוא הכי טוב עבורה. אך, כמו שכתבתי: השילוב דורש אין סוף עבודה, אנרגיה וכוחות. שלא כמו שדורון כתב, המערכת לא יודעת לשלב גם אספרגרים ואוטיסטים על הקצה. וזו החווייה הקשה שחוותה ביתה של אופשיר, שוב, לא בגלל שהיא לא מתאימה לבית הספר, אלא בגלל שביה"ס לא מתאים לה. אני יודעת ושומעת גם על בתי"ס שעושים דברים נפלאים בשילוב, כמו שאנו שומעים על בית הספר הנפלא והתומך של רון של גאמי, אך כמערכת המצב גרוע מאוד. וזה כואב ומקומם, ונראה שבכדי לצאת מהמצב הקשה הזה של ילדים משולבים רק פעולה מאוד משמעותית של הורים בנושא היתה אולי יכולה להביא לאיזה שינוי יותר משמעותי.

 

[אופשיר]

למרות הכל - עדיין בהתלבטות עצומה

רותי יקרה, ההתייחסות שלך, מעומק נסיונך ותחושותיך - ריגשה אותי. כמו בהרבה צמתים בחיים, הדילמה שלי כרגע היא לא בין שחור ללבן. לא בין שילוב או חינוך מיוחד. הדילמה היא בין ההישארות של הבת במסגרת הקיימת (כמובן רק במידה שהיא ואני נשתכנע שזהו צעד בטוח) לבין חיפוש מסגרת אופטימלית - בין אם היא בבית-ספר לחינוך מיוחד, ובין אם זה בית-ספר פרטי, אינטימי יותר, עם גישה חינוכית מתאימה. כשהבעיה הגדולה כל-כך בעיני היא שבאף אפשרות לא נקבל ערבונות... מידי כמה רגעים אני מבטיחה לעצמי - לשם היא לא תחזור לעולם. אבל - בבית להשאר... זו לא אופציה בריאה (לטווח ארוך). בית-ספר אחר, עם המלצות חמות לגביו... ומה יהיה בהסעות?... ומי ערב לכך, שהיא תמצא שם את השלוה, לה היא כל-כך זקוקה? עם כל התובנות, אליהן הגעתי בעזרת כל מי שהגיבו, אמרו, ייעצו - עדיין קשה לי להחליט מה כן (מה גם שאין הרבה אופציות). לכן מתקשה עדיין לומר בפה מלא - בית-הספר הנוכחי - לא. ברור, שלמצב הנוכחי לא אתן יד ורגל.

 

[shirkoosh1]

../images/Emo201.gif

ממה שכתבת כאן על התנהגות הילדים והצוות בבית הספר, לא נראה לי שהמקום יהיה טוב בשבילה. לדעתי, קודם תוציאי אותה משם, כואב הלב לשמוע על הסבל שהיא עוברת ועל אטימות הצוות ה"חינוכי", ואז תחפשי לה מקום אחר או פתרון אחר.