אופשיר יקרה
לבי איתך. יש לי המון מה לומר על הנושא, ומרבית חברי הפורום כבר זכו (או נאלצו) להכיר את עמדתי. כפי שאני רואה זאת, ההחלטה שלך בסופו של יום צריכה להיות אחת מהשתיים: או להילחם על מקומה של בתך במסגרת שאולי לא מתאימה לה, או למצוא לה מסגרת שתתאים לה יותר. כל אחת מהבחירות משמעותה ויתור על משהו. אם תחליטי להילחם - בילדים האחרים, במערכת החינוך ובכל שאר טחנות הרוח בדרך - אולי תנצחי במלחמה, אבל את עלולה להפסיד בקרבות רבים בדרך. בין היתר את עלולה להפסיד את בתך... אם תחליטי "לוותר", להוציא את בתך מביה"ס ולהעביר אותה למקום בו יוכלו להכיל ולקבל אותה - אין ספק שתנצחי במערכה המיידית על שלוות נפשה, אבל יהיו כאלה שיראו בכך "תבוסה" במלחמה: המלחמה הנצחית שלנו למען מתן הלגיטימציה לילדינו - השילוב הקדוש. אני כותבת לך את הדברים מתוך קושי עצום ומכיוון שהנושא מעסיק אותי בימים אלו ללא הפסק. השנה, לאחר שנים של התחבטויות וספקות, הגענו גם אנחנו לצומת הדרכים ממנה חייבת להתקבל ההחלטה. האם להשאיר את ירדן בבי"ס רגיל (אמנם בכיתה קטנה), שבו הוא יהיה תמיד חריג, יזכה ללעג - במקרה הטוב, ולהתעללויות - במקרה הרע, או להעביר אותו לבי"ס לחינוך מיוחד (המיועד ללקויי למידה, ולאו דווקא ללקויי תקשורת) ולהעניק לו את ההזדמנות להיות שווה בין שווים, להחזיר לו את האושר ואת הבטחון העצמי - שאבדו לו במרוצת השנים. וזאת במחיר עצום: במחיר של ירידה ברמה הלימודית, צמצום האינטראקציה עם החברה "הרגילה", זיהוי נצחי עם החריגות שלו, ומעין "הודאה בתבוסה". אנחנו חייבים לקבל את ההחלטה לפני המעבר לחטיבה, כי זהו קו פרשת המים לילדינו - כפי שלמדת על בשרך. הורים שילדיהם קטנים - ולא חוו זאת על בשרם כשהם עצמם היו בגיל זה - לא יוכלו להבין את עוצמת הסבל שנגרם לילד בגיל זה - כשהוא מוצא את עצמו קורבן להתעללות עקב חריגותו. לאכזריות אליה מסוגלים להגיע ילדים בתחילת גיל ההתבגרות אין אח ורע בשום סיטואציה אחרת בחיים. זהו ג'ונגל מהאכזריים ביותר שקיימים ורק החזקים שורדים. "התמזל מזלי" ואני הייתי שם. משני עברי המתרס... במשך שנים הייתי העולה החדשה המכוערת, הממושקפת והמשופמת שהגיעה משיכון העולים. סבלתי מהתעללות איומה ונאלצתי להגן על עצמי במחיר של צלקות פיזיות ונפשיות. בתיכון עברתי מהפך כולל (אורנה דץ היתה גאה בי), מצאתי את מקומי בכיתה, וגם אני - בעוונותיי - לקחתי חלק בנורמת ההתעללות בחלשים ובחריגים ממני. (בין היתר ניהלנו מסע התעללות יצירתי במיוחד כנגד יוני "האוטיסט", שהיום הוא דוקטור לאסטרופיזיקה באוניברסיטה העברית, נשוי ואב, ואיש מצחיק וחברותי.) מהבחינה הזאת, ירדן הוא הקארמה שלי. התיקון. הסיפור שלי מחזיר אותך, אופשיר, ואותי - לנקודת המוצא. האם עלינו לתת לילדינו לחוות את הצד הרע של החיים על סף ההתבגרות, או שבאפשרותנו להגן עליהם ולהעניק להם חיים טובים יותר. אני מאחלת לך שתקבלי את החחלטה הנכונה. אני חושבת שכבר החלטתי.
לבי איתך. יש לי המון מה לומר על הנושא, ומרבית חברי הפורום כבר זכו (או נאלצו) להכיר את עמדתי. כפי שאני רואה זאת, ההחלטה שלך בסופו של יום צריכה להיות אחת מהשתיים: או להילחם על מקומה של בתך במסגרת שאולי לא מתאימה לה, או למצוא לה מסגרת שתתאים לה יותר. כל אחת מהבחירות משמעותה ויתור על משהו. אם תחליטי להילחם - בילדים האחרים, במערכת החינוך ובכל שאר טחנות הרוח בדרך - אולי תנצחי במלחמה, אבל את עלולה להפסיד בקרבות רבים בדרך. בין היתר את עלולה להפסיד את בתך... אם תחליטי "לוותר", להוציא את בתך מביה"ס ולהעביר אותה למקום בו יוכלו להכיל ולקבל אותה - אין ספק שתנצחי במערכה המיידית על שלוות נפשה, אבל יהיו כאלה שיראו בכך "תבוסה" במלחמה: המלחמה הנצחית שלנו למען מתן הלגיטימציה לילדינו - השילוב הקדוש. אני כותבת לך את הדברים מתוך קושי עצום ומכיוון שהנושא מעסיק אותי בימים אלו ללא הפסק. השנה, לאחר שנים של התחבטויות וספקות, הגענו גם אנחנו לצומת הדרכים ממנה חייבת להתקבל ההחלטה. האם להשאיר את ירדן בבי"ס רגיל (אמנם בכיתה קטנה), שבו הוא יהיה תמיד חריג, יזכה ללעג - במקרה הטוב, ולהתעללויות - במקרה הרע, או להעביר אותו לבי"ס לחינוך מיוחד (המיועד ללקויי למידה, ולאו דווקא ללקויי תקשורת) ולהעניק לו את ההזדמנות להיות שווה בין שווים, להחזיר לו את האושר ואת הבטחון העצמי - שאבדו לו במרוצת השנים. וזאת במחיר עצום: במחיר של ירידה ברמה הלימודית, צמצום האינטראקציה עם החברה "הרגילה", זיהוי נצחי עם החריגות שלו, ומעין "הודאה בתבוסה". אנחנו חייבים לקבל את ההחלטה לפני המעבר לחטיבה, כי זהו קו פרשת המים לילדינו - כפי שלמדת על בשרך. הורים שילדיהם קטנים - ולא חוו זאת על בשרם כשהם עצמם היו בגיל זה - לא יוכלו להבין את עוצמת הסבל שנגרם לילד בגיל זה - כשהוא מוצא את עצמו קורבן להתעללות עקב חריגותו. לאכזריות אליה מסוגלים להגיע ילדים בתחילת גיל ההתבגרות אין אח ורע בשום סיטואציה אחרת בחיים. זהו ג'ונגל מהאכזריים ביותר שקיימים ורק החזקים שורדים. "התמזל מזלי" ואני הייתי שם. משני עברי המתרס... במשך שנים הייתי העולה החדשה המכוערת, הממושקפת והמשופמת שהגיעה משיכון העולים. סבלתי מהתעללות איומה ונאלצתי להגן על עצמי במחיר של צלקות פיזיות ונפשיות. בתיכון עברתי מהפך כולל (אורנה דץ היתה גאה בי), מצאתי את מקומי בכיתה, וגם אני - בעוונותיי - לקחתי חלק בנורמת ההתעללות בחלשים ובחריגים ממני. (בין היתר ניהלנו מסע התעללות יצירתי במיוחד כנגד יוני "האוטיסט", שהיום הוא דוקטור לאסטרופיזיקה באוניברסיטה העברית, נשוי ואב, ואיש מצחיק וחברותי.) מהבחינה הזאת, ירדן הוא הקארמה שלי. התיקון. הסיפור שלי מחזיר אותך, אופשיר, ואותי - לנקודת המוצא. האם עלינו לתת לילדינו לחוות את הצד הרע של החיים על סף ההתבגרות, או שבאפשרותנו להגן עליהם ולהעניק להם חיים טובים יותר. אני מאחלת לך שתקבלי את החחלטה הנכונה. אני חושבת שכבר החלטתי.