ארוך וכואב...
המון זמן לא כתבתי פה. אבל הפעם - אפילו הקדמה זו היא חלק מהמכלול שהוביל אותי הנה - עם דמעות בעיניים וכאב לב עצום. לא כתבתי - כי הרגשתי שייכת ולא שייכת. בעיקר - לא. אפשר לומר, שבמידה מסויימת חייתי בהכחשה... "אומנם היא עם תסמונת אספרגר, אבל היא לקחה מזה רק את הדברים הטובים...". הוכחות לכך היו למכביר - גם חברים קרובים והמחנכת החדשה - לא ממש מאמינים לי שזו ילדה עם לקות כלשהי... כשהתחילה שנת הלימודים הנוכחית, בכתה רגילה, בחטיבת ביניים ענקית - הודיעה לי הבת שהיא כבר לא צריכה ללכת לפסיכולוגית! "את לא רואה שאני מאושרת?" שאלה... למרות שרציתי לעטוף אותה ולהגן - היא סרבה מתחילת שנת הלימודים שאביא אותה לבית-הספר. רצתה להגיע בהסעה "כמו כולם". אז שאני לא אהיה מאושרת?... חודש עבר, ולא הבחנתי איך פתאום נעלמו, התאדו להן החברות הותיקות והחדשות. הבחנתי בכל זאת בעיסוק האובססיבי של למידת הנושאים הקרובים ללבה. כאן התחיל להבהב אצלי תמרור האזהרה. חקרתי ושאלתי כל יום "איך היה", והיא בכשרון משחק סיפרה רק קוריוזים. אצלה - הכל בסדר. אה... כן, בהסעות יש באלאגן, אז היא מעדיפה לנסוע איתי. סודר. פתאום התחילו להופיע כאבי ראש - והיא נעדרה מבית-הספר כל שני וחמישי (אבל לא בימים עקביים, כפי שזה נשמע...) ועדיין לא ידעתי מה פשר הכאבים. ביום שני האחרון שאלתי - מה חזק יותר? כאבי הראש או קושי שיש לך בבית הספר? אין תשובה. ואני הוספתי - כי אם אדע שרע לך בבית הספר - אעביר אותך למסגרת של חינוך מיוחד. בו ברגע אורו עיניה... היא חשבה, שזה דוקא רעיון מצוין, כי שם המורים בודאי יודעים איך להתייחס, וכך גם התלמידים. פתאום היא החלה להעלות סיפורי התעללות קשים. לא האמנתי למשמע אוזני. כשסיפרתי על-כך לחבר המשותף לנו, (שהוא "המתווך" בינינו בעיתות מצוקה) הבנתי שיש עוד הרבה מעבר לכך. למחרת היתה אצלנו החונכת. כשהיא הלכה אמרה לי הבת מספר פעמים - "סיפרתי לה הכל!". רק בדיעבד הבנתי שזה היה מעין קוד - תשאלי אותה... היא יודעת. פתאום נודע לי, שבראש המתעללים - חברותיה הטובות מהשנים שעברו! וכן, יש גם בן אחד שכל יום מרביץ לה על ראשה; "בהתחלה זה כאב לי. אבל התרגלתי". ילד אחר, אחרי ששילמה עבורו בהסעה בכרטיסיה שלה, ניגש בכיתה אל הקלמר שלה, הוציא מתוכו את הכרטיסיה וליכלך אותה! ועוד... ועוד... אבל הס מלהזכיר שמות! כן. היא עדיין חוששת ש"יטפלו" בהם. בבית-הספר, אחרי שהפסקתי לשלוח אותה לשם, כעסו וגם "הסבירו לי", שזה הכל מהתפיסה החברתית הלקויה שלה... "היא תופסת את ההמולה והשימוש בידיים כאילו הם מכוונים כלפיה"... הצלחתי להבהיר להם - הלקות שלה היא לא באבחנה בין מה שמכוון כלפיה לבין מה שמכוון אל הכלל - הקושי שלה הוא בהתמודדות עם כל הלעג והרוע שמכוונים כלפיה! הבטחתי לבתי שאוציא אותה מהמקום שבו רע לה כל-כך... אבל אין מסגרת חלופית! לא לפני החטיבה העליונה. בבית-הספר רוצים להכין את הילדים בכיתה לקראת חזרתה, אבל היא עצמה לא מוכנה שיסבירו להם על השוני שלה. הציעה, שאני אעשה "משהו כיפי לילדים", כדי שהם יאהבו אותה... אבל מה, אם לא יבינו עדיין שהיא שונה? שצריך לנהוג איתה אחרת? המון שאלות, והמון המון כאב. אז הנה... אני כאן... שייכת, וזקוקה לעצות.
המון זמן לא כתבתי פה. אבל הפעם - אפילו הקדמה זו היא חלק מהמכלול שהוביל אותי הנה - עם דמעות בעיניים וכאב לב עצום. לא כתבתי - כי הרגשתי שייכת ולא שייכת. בעיקר - לא. אפשר לומר, שבמידה מסויימת חייתי בהכחשה... "אומנם היא עם תסמונת אספרגר, אבל היא לקחה מזה רק את הדברים הטובים...". הוכחות לכך היו למכביר - גם חברים קרובים והמחנכת החדשה - לא ממש מאמינים לי שזו ילדה עם לקות כלשהי... כשהתחילה שנת הלימודים הנוכחית, בכתה רגילה, בחטיבת ביניים ענקית - הודיעה לי הבת שהיא כבר לא צריכה ללכת לפסיכולוגית! "את לא רואה שאני מאושרת?" שאלה... למרות שרציתי לעטוף אותה ולהגן - היא סרבה מתחילת שנת הלימודים שאביא אותה לבית-הספר. רצתה להגיע בהסעה "כמו כולם". אז שאני לא אהיה מאושרת?... חודש עבר, ולא הבחנתי איך פתאום נעלמו, התאדו להן החברות הותיקות והחדשות. הבחנתי בכל זאת בעיסוק האובססיבי של למידת הנושאים הקרובים ללבה. כאן התחיל להבהב אצלי תמרור האזהרה. חקרתי ושאלתי כל יום "איך היה", והיא בכשרון משחק סיפרה רק קוריוזים. אצלה - הכל בסדר. אה... כן, בהסעות יש באלאגן, אז היא מעדיפה לנסוע איתי. סודר. פתאום התחילו להופיע כאבי ראש - והיא נעדרה מבית-הספר כל שני וחמישי (אבל לא בימים עקביים, כפי שזה נשמע...) ועדיין לא ידעתי מה פשר הכאבים. ביום שני האחרון שאלתי - מה חזק יותר? כאבי הראש או קושי שיש לך בבית הספר? אין תשובה. ואני הוספתי - כי אם אדע שרע לך בבית הספר - אעביר אותך למסגרת של חינוך מיוחד. בו ברגע אורו עיניה... היא חשבה, שזה דוקא רעיון מצוין, כי שם המורים בודאי יודעים איך להתייחס, וכך גם התלמידים. פתאום היא החלה להעלות סיפורי התעללות קשים. לא האמנתי למשמע אוזני. כשסיפרתי על-כך לחבר המשותף לנו, (שהוא "המתווך" בינינו בעיתות מצוקה) הבנתי שיש עוד הרבה מעבר לכך. למחרת היתה אצלנו החונכת. כשהיא הלכה אמרה לי הבת מספר פעמים - "סיפרתי לה הכל!". רק בדיעבד הבנתי שזה היה מעין קוד - תשאלי אותה... היא יודעת. פתאום נודע לי, שבראש המתעללים - חברותיה הטובות מהשנים שעברו! וכן, יש גם בן אחד שכל יום מרביץ לה על ראשה; "בהתחלה זה כאב לי. אבל התרגלתי". ילד אחר, אחרי ששילמה עבורו בהסעה בכרטיסיה שלה, ניגש בכיתה אל הקלמר שלה, הוציא מתוכו את הכרטיסיה וליכלך אותה! ועוד... ועוד... אבל הס מלהזכיר שמות! כן. היא עדיין חוששת ש"יטפלו" בהם. בבית-הספר, אחרי שהפסקתי לשלוח אותה לשם, כעסו וגם "הסבירו לי", שזה הכל מהתפיסה החברתית הלקויה שלה... "היא תופסת את ההמולה והשימוש בידיים כאילו הם מכוונים כלפיה"... הצלחתי להבהיר להם - הלקות שלה היא לא באבחנה בין מה שמכוון כלפיה לבין מה שמכוון אל הכלל - הקושי שלה הוא בהתמודדות עם כל הלעג והרוע שמכוונים כלפיה! הבטחתי לבתי שאוציא אותה מהמקום שבו רע לה כל-כך... אבל אין מסגרת חלופית! לא לפני החטיבה העליונה. בבית-הספר רוצים להכין את הילדים בכיתה לקראת חזרתה, אבל היא עצמה לא מוכנה שיסבירו להם על השוני שלה. הציעה, שאני אעשה "משהו כיפי לילדים", כדי שהם יאהבו אותה... אבל מה, אם לא יבינו עדיין שהיא שונה? שצריך לנהוג איתה אחרת? המון שאלות, והמון המון כאב. אז הנה... אני כאן... שייכת, וזקוקה לעצות.
