בוקר טוב, אני אנסה לפרט
אז ככה, קודם כל קמתי היום עם מצב רוח טיפה יותר טוב, זה כבר משהו. ועכשיו לסיפור, הוא קצת ארוך ונפתל אז סבלנות... גדלתי בבית דתי אבל בחרתי לחיות אחרת, זה היה קשה אבל עבר די מזמן מה שכן, תמיד הייתי צריכה להאבק על מי שאני ועל מה שאני רוצה, אם זה התיכון שאני רציתי ואם זה להתגייס לצבא, אם זה להתלבש איך שאני רוצה ואם זה לצאת עם מי שאני רוצה, אבל עברנו את זה, זה רק סיפור רקע הסוד הגדול התגלה אחרי הצבא, למרות שלדעתי כולם ידעו גם קודם. אחרי שעברנו את זה (המון מריבות, כמעט גירוש מהמשפחה וכו'), אני בכל זאת בקשר טוב עם המשפחה, גם אם שונה מכ-ו-ל-ם. השתחררתי, עבדתי קצת, טיילתי קצת, עשיתי תואר ראשון באונ' (מדעי החב' והרוח, שום דבר מעשי), עד כאן, היה טוב, הייתי בת אדם שמחה, עליזה, חברותית, אבן שואבת לחברה, כתף תומכת, מצליחה ומוצלחת, מוקפת אנשים ותקווה. מאז שסיימתי את התואר (לפני 6 שנים), אני לא מוצאת את עצמי, אבל מצאתי בן זוג (יותר נכון מצא אותי...), מקסים ואוהב ובמשך שלוש שנים, למרות שמבחינה תעסוקתית לא מצאתי כיוון החיים המשיכו להיות יפים, עם אהבה וחברים ותחביבים ושמחת חיים, גם הבן זוג שלי הוא אדם אופטימי, חברותי, שנינו יחד היינו אבן שואבת לחברים שבאו אלינו כל הזמן, הבית שלנו היה כמו רכבת, כל ערב היו מופיעים אצלנו חברים לא.ערב לא מתוכננת, היה כיף, עבדתי במקום שהעריכו אותי, למדתי דברים שאהבתי והעתיד היה נראה שמח. לפני שלוש שנים וארבעה חודשים התחתנו, ומאז אני מרגישה שהכל התדרדר. נסענו לטייל בחו"ל, ואני שזו הפעם השלישית שלי בטיול תרמילאים, לא תפקדתי, נדבקתי לבן זוג שלי באיזה פחד לא מוסבר ולא הייתי מסוגלת לעשות כלום לבד. חזרנו לארץ אחרי 3 חודשים, בעיקר בגללי. עברנו לגור בת"א (ירושלמים...) וזה היה קשה. האנשים הפחידו אותי, לא הכרתי כלום, לא מצאתי עבודה נורמלית, התפשרתי על עבודות (עובדת כללית בסופר, מוכרת בחנות סיטונאית), למדתי משהו שהיה אחד החלומות שלי, אבל המקום לא היה מוצלח. ואז אוטובוס דרס את בן זוגי, שהושבת לשלושה חודשים. בתוך כל זה ניסינו להכנס להריון, לא הצלחנו. התחלנו בירורים אצל רופא מומחה שגילה בעיה די קשה. התחלנו טיפולים. היה רע. רופא אנטיפת, תחושות קשות. התפטרתי והחלטנו להיות עצמאיים, שוב הייתה אופטימיות מהבחינה הזאת, אבל לא היו לי חברים בעיר, כולם נשארו בי-ם, או מקסימום עברו למודיעין. במשך 9 חודשים נדדנו עם דוכן התכשיטים שלי וניסינו להתפרנס, לקחנו הלוואות בעיקר מההורים אבל גם מהבנק, אחרי 9 חודשים, הרמנו ידיים, נכנסו לחובות של עשרות אלפי שקלים. ועדיין לא היינו בהריון. מסביבי חברות ומשפחה ילדו ואצלנו כלום. בן זוגי תוך יומיים קיבל הצעת עבודה והתחיל לעבוד, לי לקח חודש וחשבתי שמצאתי אחלה עבודה. עשינו הפסקה בטיפולים. אחרי כמה חודשים, החלפנו רופא שישר העביר אותנו לתותחים הכבדים, טיפולי IVF, מה שמכונה "הפריית מבחנה". זה כולל זריקות הורמונים לבטן כל יום, בדיקות דם ואולטרסאונד כל מס' ימים, התנפחות כתוצאה מההורמונים, מצבי רוח ותחושת איכסה כללית. עברנו את ההפריה הראשונה, לא הצליחה. במקביל בעבודה גיליתי שאני עובדת עם נחש ששיקר לי לגבי טיב העבודה וטיב היחסים בינינו (היינו אמורים להיות קולגות, הסתבר שהוא "הבוס" שלי), היו המון חיכוכים בעבודה, לצד רגעים טובים (עבדתי במכינה קדם צבאית כמנהלת, היה טוב עם החניכים), משום מה לראשונה בחיי לא השתלבתי חברתית עם שאר העובדים (המנהל החינוכי, שני המדריכים והיו"ר היו חברים טובים לפני שהגעתי ולא ממש נתנו לי להכנס). מיד אחרי שההפריה הראשונה נכשלה, התחלנו עוד סיבוב, זריקות, בדיקות, מצבי רוח, השמנה וכו'. התחלתי להתרחק מחברי ילדות, חלק כי הם לא הצליחו להבין ולהיות אמפטיים, וחלק כי פשוט לא היה לי פתאום על מה לדבר איתם. ההפריה השניה נכשלה ואני נפלתי מטה מטה. במהלך השנתיים של הטיפולים, היחסים ביני לבין בן זוגי התדרדרו, כל הבעת עצב או מרמור מצדי גררו תגובות כעס מצדו. פיטרו אותי מהעבודה, עקב בעיות כלכליות, אבל גם כי ה"בוס" ואני לא הסתדרנו (שובניסט, מתנשא, יהיר, גנב קרדיטים וכו). באותו שבוע פוטרתי, ההפריה נכשלה, בן זוגי היה במילואים וגנבו לנו את הרכב. די מהר לקחתי עבודה כמזכירה מחליפה כי חייבים כסף. הסתבר שהעבודה משעממת, אבל המקום אחלה, האנשים מדהימים וישר התחברתי עם כולם. החלטנו לקחת הפסקה מהטיפולים הקונבנציונלים ולפנות לרפואה אלטרנטיבית. מסתבר שהייתי לבד. בן זוגי, לא אמר כלום, אבל למעשה הוא רצה הפסקה מוחלטת. רבנו מריבות קשות ומכוערות. כמעט התגרשנו. אבל, סוף סוף התחילו לעלות הסיבות האמיתיות, תוך כדי המריבות, גילינו למה התרחקנו. דיברנו המון והתחלנו לתקן. אבל, לפעמים מתגנבות לי המחשבות, שאולי עשיתי טעות כשהתחתנתי בכלל ואיתו בפרט. שלא תבינו, אני אוהבת אותו, אבל יש בינינו כ"כ הרבה הבדלים והם נעשו מועצמים כתוצאה מכל התהליכים שעברו בשנים האחרונות. הוא התחיל לחזור לדת (גם הוא דתל"ש). החברים שלו גרים קרוב מאוד אלינו (באו בעקבותינו) והוא מבלה אצלהם הרבה בעשיית כלום, יושבים, מעשנים (אל תנזפו, זה לא מה שמטריד), משחקים בWII. מאז שדיברנו זה קצת השתנה לטובה, התחלנו לצאת שוב, אנחנו מדברים על נושא הילדים בצורה פתוחה, אנחנו שותפים לתחושות ול"צרה". אבל אני מיואשת. לא יודעת מה לעשות עם חיי ובכלל מה זה חשוב. לא מאמינה שיהיו לי ילדים. אין לי חברים משלי בסביבה. תמיד חשבתי שיצא ממני משהו, תמיד אמרו לי שאני אעשה משהו גדול עם החיים שלי. איפה אני ואיפה זה. עוד 3 שבועות יומולדת 32, בחלומות השחורים שלי לא הייתי מדמיינת שזה מה שיהיה: אשה מיואשת, "מבוגרת", עצובה, מפוחדת, בלי תקווה, בלי חשק לכלום. מצטערת שיצא ארוך, כל הכבוד למי שהצליח לקרוא הכל, אבל גם אם לא אני לחלוטין מבינה. תודה שנתתם לי לפרוק. אני