astralprojection
New member
המשך
היום בו אבא שלי סוף סוף יצא מהאדישות שלו, היה כשאחי שבר כל שיאים. יום שאני לא אשכח. שעות הערב, ההורים כרגיל רבים ביניהם, לא משהו רציני, כבר התרגלנו, ולפתע דפיקה בדלת. הדלת נפתחת ומשם יצאו שני שוטרים. אני עדיין זוכר איך הם נראו. אחרי שהם הסבירו לנו הבנו שאחי הזמין משטרה שיעצרו את אימא שלי. למה? אלוהים גדול. אולי הוא יודע. לי באמת שאין מושג. אחרי כשעתיים שהם בילו אצלנו הלכו. כמובן אימא שלי עם הלב שלה לא אמרה מילה לאחי. אבא? זה קצת נענע אותו, לא מספיק. אבל בהחלט עבר איזה שינוי. מספר חודשים לאחר מכן אבא העיף את אחי מהבית. רק לפני שנה בערך גיליתי למה, אחותי סוף סוף נזכרה לספר לי. התברר שהוא היה מכה את אימא שלי על בסיס קבוע. באמת שלא ידעתי מזה, עד היום אני לא מבין איך הצליחו להסתיר את זה ממני. קיצר... הוא היה מכה ומכה ומכה אותה עד שאבא פעם אחת תפס אותו על חם ופשוט סילק אותו מהבית וזה היה בזמן שהוא עדיין שירת בצבא. אז סיימתי בית ספר יסודי. ההורים הודיעו לי שאני הולך ללמוד בבית ספר בתל אביב לילדים עם בעיות התנהגות. שאלתי איך אני יגיע ויחזור כל יום והם אמרו, בלי לחשוב בכלל, במונית ספיישל. איזה יופי שיש כסף. ייפי! אז הלכתי עם ההורים לפגישה עם המנהלת של הבית ספר, שם נודע לי, בחוסר הטאקט הכי גדול שאני יכול לתאר לעצמי, שההורים מתגרשים. פשוט ישבנו שם ודיברנו עם המנהלת עד שאבא בא ביציאה של "אנחנו בתהליך גירושין". לא יכולת לחכות עם זה קצת? לא יכולת לרגע לבקש ממני לצאת החוצה? בכל אופן זה היה מתבקש. רק טוב זה עשה לכולם. בכל אופן... אחד התנאים לקבלה שלי לבית הספר היה שאני אתחיל לקחת ריטאלין. לא שזה עזר. במיוחד כי לא ממש לקחתי.... עדיין לא התחלתי ללמוד שם. החופש הגדול. אהבתו הגדולה של כל ילד ונער. ההורים בתהליך גירושין. אימא החליטה שהיא רוצה לעזוב את הבית, רוצה לחזור לגור בכפר סבא, איפה שגרה כשעלתה לארץ מרוסיה. אני כמובן הולך בעקבותיה. נכנסה לתמונה עובדת סוציאלית, אבא ניסה להוציא את אימא כלא שפויה ואני אפילו זוכר שאמר לעובדת סוציאלית מולי "איך זה שהאישה עוזבת את הבית? היא לא שפויה!". בלי בושה. הבן שלך לידך וככה אתה מדבר?! שנאתי אותו. שנאתי אותו ואת אחי על כל מה שהם עשו לי ולאימא שלי כל השנים האלה. בתקופה הזו בערך אחותי חזרה ארצה, בעקבות כל זה, והתערבה. אני כולה בן 12, מה כבר יכול לעשות? היא 13 שנה מעליי ונכנסה חזק לתמונה. בסופו של דבר גרתי עם אימא בכפר סבא. התחלתי בית ספר. בהתחלה היה לי מוזר. כל הילדים מסביבי היו מוזרים כאלה. התחלתי באמת לחשוב שאני מפגר ששלחו אותו לבית ספר לילדים מפגרים. אפילו פעם הלכתי לאימא ושאלתי אותה בדיוק את זה. היא גיחכה והסבירה שזה לא בית ספר לילדים מפגרים, זה רק בית ספר לילדים עם בעיות התנהגות כאלו ואחרות. לאחר תקופה של כחצי שנה בבית הספר המורה הלך לדבר עם אימא ואמר לה שהוא חושב שיש דיסלקציה. אימא ישר שלחה אותי לעשות אבחונים, שם התבררו שני דברים. שיש לי אייקיו 169, דבר שככל הנראה עושה אותי גאון (חשוב לציין שאני ממש לא מסכים עם זה) ושיש לי, אם זה אומר לכם משהו, ADHD שזה הפרעת קשב וריכוז שמלווה בהיפראקטיביות. תמיד ידעו שאני היפראקטיבי, אבל לא היו שום מסמכים שאישרו את זה. בכל אופן זה פתר כמה בעיות. הסיבה שלא הצלחתי בלימודים זה כי לא הסבירו לי כמו שצריך. הייתי צריך רק לקחת את החומר ולעבור עליו לבד – הדרך היחידה שאני מסוגל ללמוד. גם גילו שיש לי בעיה מול קהל, אפילו קהל מצומצם של בן אדם אחד. כל פעם שניסו לדבר איתי לא ממש הקשבתי, לא יודע למה. לעומת זאת כשדיברו איתי אחד על אחד, בלי אנשים מסביב, הדברים חדרו עמוק. האלימות פסקה לחלוטין. כמו קסם. התעודה שלי כולה הייתה מאיות. כבר בכיתה ח' רצו להגיש אותי לבגרות, אך אני סירבתי. בכל אופן. ההורים גרושים. אני גר עם אימא. החיים יפים. לאחותי יש דירה משלה בתל אביב, יצא לי לראות אותה המון. מאחי כמעט ולא שמעתי. אבא נכנס לתמונה. דורש ביקורים. אני לא רציתי לראות בכלל את הפרצוף שלו והעובדת סוציאלית קבעה שאני אלך רק אם אני רוצה. בסופו של דבר מה שקרה זה שאימא לחצה עליי מאוד חזק ללכת לבקר אותו, דבר שלא רציתי. הייתי רואה אותו פעם בשבוע, במקרה הטוב. הרבה פעמים אימא הייתה מורידה אותי בבית והייתי מתחבא איפה שהוא עד שהיא תבוא לאסוף אותי, רק כדי לא לראות אותו. בשלב מסוים זה כבר לא עבד. היא הייתה מלווה אותי עד לדלת. אבל אני מבין אותה. אני לא כועס עליה. היא רצתה שתהיה לי דמות אבהית בחיים, לרוע מזלי נפלה עליי כזו דמות. אז מלאו לי 13. הגיע הזמן לבר מצווה. אבא רצה לחגוג, אבל לא הסכים שאימא תהיה נוכחת. אני בכלל רציתי לעשות חגיגה עם כל המשפחה והחברים (ואגב חשוב לציין שבאמת היו לי הרבה חברים, עשיתי שינוי מדהים!). היה לי אבל חשוב שאבא שלי ואחי לא יגיעו. לא סבלתי את שניהם. אימא לא הסכימה ואמרה שזה חשוב. בסופו של דבר עשו לי שתי מסיבות. מסיבה ראשונה הייתה עם אבא, אחים, ומשפחה מצד האבא בלבד (כל הצד של אימא שנאו את אבא, ואני לא יכול להאשים אותם). הייתה איזה מסעדה שהיינו בה עוד הרבה לפני שההורים התגרשו, משהו של ערבים בצפון. אני אמרתי להם באותו רגע חד וחלק שלמקום כזה אני לא חוזר. בגלל האוכל... האווירה... לא בשבילי. כנראה שאבא זכר את זה כי בדיוק לשם הלכנו. הבלגתי. המסיבה נגמרה והגיע הזמן למסיבה של אימא. השכרנו מועדון. היה כיף. היא תכננה הכול ועשתה בדיוק איך שאני רציתי שזה יהיה. היא גם הזמינה את אבא, אבל הוא לא ממש רצה לראות אותה. יותר טוב שלא בא. אחי אני לא הסכמתי בשום פנים ואופן שיהיה. ידעתי שאבא לא יבוא אז לא דאגתי, לגבי אחי הייתי מודאג. רק פדיחות היה עושה לי שם, בטוח. הבהרתי לאימא שאם הוא יופיע אני באותו רגע אלך. היא הסבירה לו את זה והוא לא היה נוכח. וטוב שכך. באמת היה כיף. נהניתי מכל רגע. נחזור לבית ספר. העניינים התגלגלו. הציונים רק הלכו ונהיו יותר טוב. התברר שמתמטיקה זה הצד החזק שלי והצמידו לי מורה, בתשלום מאימא כמובן, לשיעורי מתמטיקה פרטיים. התקדמתי הרבה מעבר לגילי. בכיתה ח' כבר למדתי מספרים של 5 יח"ל. ואהבתי את זה. לפני כן לא יכולתי בכלל לראות מספרים ופתאום אני לומד ל-5 יח"ל. לא האמנתי על עצמי. כמו שאמרתי קודם, המורה רצה להגיש אותי כבר לבגרות בסוף כיתה ח'. מה שקרה בסופו של דבר שאני לא רציתי לגשת לבגרות כי רציתי להיות חלק מהכיתה. לא רציתי להתבודד. לא אהבתי את זה. הם קיבלו והבינו והניחו לזה בצד. סוף כיתה ח', שיחה עם המנהלת. שם היא אמרה שלדעתה הגיעה הזמן בשבילי לעבור לבית ספר רגיל. אחרי שיחות ארוכות בנושא, העדפתי להישאר עוד שנה, כדי לא לעבור לבית ספר חדש ושנה לאחר מכן (תיכון) לעוד בית ספר חדש. נשארתי עוד שנה. כיתה ט'. הכול טוב ויפה. הגיע אמצע השנה. הכרתי בכיתה ח' מקצוע חדש, בו אני מקווה לעסוק בעתיד. אדריכלות. גם במקצוע הזה התקדמתי הרבה מעבר לכולם. בגלל שהיינו כיתה מצומצמת בשיעור, כי אף אחד לא ממש אהב אותו, אז חילקו אותנו לקבוצות מאוד קטנות, כאשר אני בקבוצה אישית משלי. בסוף כיתה ט' גם ניגשתי לבגרות במקצוע. סיימתי את חטיבת הביניים והגיע הזמן למצוא בית ספר תיכון. חיפשתי אדריכלות. זה נחרט אצלי בראש. רק זה. לא שום דבר אחר. בהתחלה פניתי יחד עם אימא לבית ספר אורט שפירא בכפר סבא. אני מגיע, מראה את התעודה, חוץ מספורט הכול היה 100. היו מרוצים. שאלו אותי איזה מגמה אני רוצה ללמוד, אמרתי להם אדריכלות. אמרו לי שאדריכלות זה רק מב"ר. לא ידעתי מה זה בדיוק, רק שזה לאנשים שמתקשים בלימודים. כאשר אני, אם אני לומד נכון, אין לי את זה. ויתרתי על הרעיון והמשכתי הלאה. אימא המשיכה לחפש לי תיכון אחר ואני... חופש גדול עושה חיים.
היום בו אבא שלי סוף סוף יצא מהאדישות שלו, היה כשאחי שבר כל שיאים. יום שאני לא אשכח. שעות הערב, ההורים כרגיל רבים ביניהם, לא משהו רציני, כבר התרגלנו, ולפתע דפיקה בדלת. הדלת נפתחת ומשם יצאו שני שוטרים. אני עדיין זוכר איך הם נראו. אחרי שהם הסבירו לנו הבנו שאחי הזמין משטרה שיעצרו את אימא שלי. למה? אלוהים גדול. אולי הוא יודע. לי באמת שאין מושג. אחרי כשעתיים שהם בילו אצלנו הלכו. כמובן אימא שלי עם הלב שלה לא אמרה מילה לאחי. אבא? זה קצת נענע אותו, לא מספיק. אבל בהחלט עבר איזה שינוי. מספר חודשים לאחר מכן אבא העיף את אחי מהבית. רק לפני שנה בערך גיליתי למה, אחותי סוף סוף נזכרה לספר לי. התברר שהוא היה מכה את אימא שלי על בסיס קבוע. באמת שלא ידעתי מזה, עד היום אני לא מבין איך הצליחו להסתיר את זה ממני. קיצר... הוא היה מכה ומכה ומכה אותה עד שאבא פעם אחת תפס אותו על חם ופשוט סילק אותו מהבית וזה היה בזמן שהוא עדיין שירת בצבא. אז סיימתי בית ספר יסודי. ההורים הודיעו לי שאני הולך ללמוד בבית ספר בתל אביב לילדים עם בעיות התנהגות. שאלתי איך אני יגיע ויחזור כל יום והם אמרו, בלי לחשוב בכלל, במונית ספיישל. איזה יופי שיש כסף. ייפי! אז הלכתי עם ההורים לפגישה עם המנהלת של הבית ספר, שם נודע לי, בחוסר הטאקט הכי גדול שאני יכול לתאר לעצמי, שההורים מתגרשים. פשוט ישבנו שם ודיברנו עם המנהלת עד שאבא בא ביציאה של "אנחנו בתהליך גירושין". לא יכולת לחכות עם זה קצת? לא יכולת לרגע לבקש ממני לצאת החוצה? בכל אופן זה היה מתבקש. רק טוב זה עשה לכולם. בכל אופן... אחד התנאים לקבלה שלי לבית הספר היה שאני אתחיל לקחת ריטאלין. לא שזה עזר. במיוחד כי לא ממש לקחתי.... עדיין לא התחלתי ללמוד שם. החופש הגדול. אהבתו הגדולה של כל ילד ונער. ההורים בתהליך גירושין. אימא החליטה שהיא רוצה לעזוב את הבית, רוצה לחזור לגור בכפר סבא, איפה שגרה כשעלתה לארץ מרוסיה. אני כמובן הולך בעקבותיה. נכנסה לתמונה עובדת סוציאלית, אבא ניסה להוציא את אימא כלא שפויה ואני אפילו זוכר שאמר לעובדת סוציאלית מולי "איך זה שהאישה עוזבת את הבית? היא לא שפויה!". בלי בושה. הבן שלך לידך וככה אתה מדבר?! שנאתי אותו. שנאתי אותו ואת אחי על כל מה שהם עשו לי ולאימא שלי כל השנים האלה. בתקופה הזו בערך אחותי חזרה ארצה, בעקבות כל זה, והתערבה. אני כולה בן 12, מה כבר יכול לעשות? היא 13 שנה מעליי ונכנסה חזק לתמונה. בסופו של דבר גרתי עם אימא בכפר סבא. התחלתי בית ספר. בהתחלה היה לי מוזר. כל הילדים מסביבי היו מוזרים כאלה. התחלתי באמת לחשוב שאני מפגר ששלחו אותו לבית ספר לילדים מפגרים. אפילו פעם הלכתי לאימא ושאלתי אותה בדיוק את זה. היא גיחכה והסבירה שזה לא בית ספר לילדים מפגרים, זה רק בית ספר לילדים עם בעיות התנהגות כאלו ואחרות. לאחר תקופה של כחצי שנה בבית הספר המורה הלך לדבר עם אימא ואמר לה שהוא חושב שיש דיסלקציה. אימא ישר שלחה אותי לעשות אבחונים, שם התבררו שני דברים. שיש לי אייקיו 169, דבר שככל הנראה עושה אותי גאון (חשוב לציין שאני ממש לא מסכים עם זה) ושיש לי, אם זה אומר לכם משהו, ADHD שזה הפרעת קשב וריכוז שמלווה בהיפראקטיביות. תמיד ידעו שאני היפראקטיבי, אבל לא היו שום מסמכים שאישרו את זה. בכל אופן זה פתר כמה בעיות. הסיבה שלא הצלחתי בלימודים זה כי לא הסבירו לי כמו שצריך. הייתי צריך רק לקחת את החומר ולעבור עליו לבד – הדרך היחידה שאני מסוגל ללמוד. גם גילו שיש לי בעיה מול קהל, אפילו קהל מצומצם של בן אדם אחד. כל פעם שניסו לדבר איתי לא ממש הקשבתי, לא יודע למה. לעומת זאת כשדיברו איתי אחד על אחד, בלי אנשים מסביב, הדברים חדרו עמוק. האלימות פסקה לחלוטין. כמו קסם. התעודה שלי כולה הייתה מאיות. כבר בכיתה ח' רצו להגיש אותי לבגרות, אך אני סירבתי. בכל אופן. ההורים גרושים. אני גר עם אימא. החיים יפים. לאחותי יש דירה משלה בתל אביב, יצא לי לראות אותה המון. מאחי כמעט ולא שמעתי. אבא נכנס לתמונה. דורש ביקורים. אני לא רציתי לראות בכלל את הפרצוף שלו והעובדת סוציאלית קבעה שאני אלך רק אם אני רוצה. בסופו של דבר מה שקרה זה שאימא לחצה עליי מאוד חזק ללכת לבקר אותו, דבר שלא רציתי. הייתי רואה אותו פעם בשבוע, במקרה הטוב. הרבה פעמים אימא הייתה מורידה אותי בבית והייתי מתחבא איפה שהוא עד שהיא תבוא לאסוף אותי, רק כדי לא לראות אותו. בשלב מסוים זה כבר לא עבד. היא הייתה מלווה אותי עד לדלת. אבל אני מבין אותה. אני לא כועס עליה. היא רצתה שתהיה לי דמות אבהית בחיים, לרוע מזלי נפלה עליי כזו דמות. אז מלאו לי 13. הגיע הזמן לבר מצווה. אבא רצה לחגוג, אבל לא הסכים שאימא תהיה נוכחת. אני בכלל רציתי לעשות חגיגה עם כל המשפחה והחברים (ואגב חשוב לציין שבאמת היו לי הרבה חברים, עשיתי שינוי מדהים!). היה לי אבל חשוב שאבא שלי ואחי לא יגיעו. לא סבלתי את שניהם. אימא לא הסכימה ואמרה שזה חשוב. בסופו של דבר עשו לי שתי מסיבות. מסיבה ראשונה הייתה עם אבא, אחים, ומשפחה מצד האבא בלבד (כל הצד של אימא שנאו את אבא, ואני לא יכול להאשים אותם). הייתה איזה מסעדה שהיינו בה עוד הרבה לפני שההורים התגרשו, משהו של ערבים בצפון. אני אמרתי להם באותו רגע חד וחלק שלמקום כזה אני לא חוזר. בגלל האוכל... האווירה... לא בשבילי. כנראה שאבא זכר את זה כי בדיוק לשם הלכנו. הבלגתי. המסיבה נגמרה והגיע הזמן למסיבה של אימא. השכרנו מועדון. היה כיף. היא תכננה הכול ועשתה בדיוק איך שאני רציתי שזה יהיה. היא גם הזמינה את אבא, אבל הוא לא ממש רצה לראות אותה. יותר טוב שלא בא. אחי אני לא הסכמתי בשום פנים ואופן שיהיה. ידעתי שאבא לא יבוא אז לא דאגתי, לגבי אחי הייתי מודאג. רק פדיחות היה עושה לי שם, בטוח. הבהרתי לאימא שאם הוא יופיע אני באותו רגע אלך. היא הסבירה לו את זה והוא לא היה נוכח. וטוב שכך. באמת היה כיף. נהניתי מכל רגע. נחזור לבית ספר. העניינים התגלגלו. הציונים רק הלכו ונהיו יותר טוב. התברר שמתמטיקה זה הצד החזק שלי והצמידו לי מורה, בתשלום מאימא כמובן, לשיעורי מתמטיקה פרטיים. התקדמתי הרבה מעבר לגילי. בכיתה ח' כבר למדתי מספרים של 5 יח"ל. ואהבתי את זה. לפני כן לא יכולתי בכלל לראות מספרים ופתאום אני לומד ל-5 יח"ל. לא האמנתי על עצמי. כמו שאמרתי קודם, המורה רצה להגיש אותי כבר לבגרות בסוף כיתה ח'. מה שקרה בסופו של דבר שאני לא רציתי לגשת לבגרות כי רציתי להיות חלק מהכיתה. לא רציתי להתבודד. לא אהבתי את זה. הם קיבלו והבינו והניחו לזה בצד. סוף כיתה ח', שיחה עם המנהלת. שם היא אמרה שלדעתה הגיעה הזמן בשבילי לעבור לבית ספר רגיל. אחרי שיחות ארוכות בנושא, העדפתי להישאר עוד שנה, כדי לא לעבור לבית ספר חדש ושנה לאחר מכן (תיכון) לעוד בית ספר חדש. נשארתי עוד שנה. כיתה ט'. הכול טוב ויפה. הגיע אמצע השנה. הכרתי בכיתה ח' מקצוע חדש, בו אני מקווה לעסוק בעתיד. אדריכלות. גם במקצוע הזה התקדמתי הרבה מעבר לכולם. בגלל שהיינו כיתה מצומצמת בשיעור, כי אף אחד לא ממש אהב אותו, אז חילקו אותנו לקבוצות מאוד קטנות, כאשר אני בקבוצה אישית משלי. בסוף כיתה ט' גם ניגשתי לבגרות במקצוע. סיימתי את חטיבת הביניים והגיע הזמן למצוא בית ספר תיכון. חיפשתי אדריכלות. זה נחרט אצלי בראש. רק זה. לא שום דבר אחר. בהתחלה פניתי יחד עם אימא לבית ספר אורט שפירא בכפר סבא. אני מגיע, מראה את התעודה, חוץ מספורט הכול היה 100. היו מרוצים. שאלו אותי איזה מגמה אני רוצה ללמוד, אמרתי להם אדריכלות. אמרו לי שאדריכלות זה רק מב"ר. לא ידעתי מה זה בדיוק, רק שזה לאנשים שמתקשים בלימודים. כאשר אני, אם אני לומד נכון, אין לי את זה. ויתרתי על הרעיון והמשכתי הלאה. אימא המשיכה לחפש לי תיכון אחר ואני... חופש גדול עושה חיים.
