astralprojection
New member
המשך....
בחצי שנה האחרונה של כיתה ט' פלוס החופש הגדול היחסים עם אבא מעט השתפרו. גם מה שאחי כבר עזב את הבית של אבינו. היה לי שם פרטיות, שקט. פעם-פעמיים בשבוע הייתי נוסע לישון אצלו. גילו קצת אחרי סוף הלימודים, משהו שבאמת לא שמתי לב אליו, שאני זקוק למשקפיים. סבבה. להרבה אנשים יש משקפיים. לא נורא. אז בוקר. אימא מסיעה אותי לאבא לבלות אצלו יום פלוס לילה. קבעה איתי שב-10 בבוקר אני מתקשר אליה והיא תבוא לאסוף אותי, הולכים לקנות משקפיים. אני שומע קניות ישר עולה לי חיוך. נושא המשקפיים הזה לא עוזב אותי. אני זוכר שדווקא התרגשתי מזה. לא יודע למה, אבל התרגשתי. יום ראשון. אני נוסע לאבא. נפרד מאימא. נישוקים חיבוקים. חודש-חודשיים בלבד, לא יותר, הבנתי שאני אוהב בנים. אף אחד לא ידע. אבל לא הייתה לי כוונה להסתיר את זה מאימא. רציתי לספר לה. התכוונו להיפגש יום למחרת, ללכת לעשות משקפיים, אחרי זה קצת ללכת לעשות קניות יחד. לשבת אולי בבית קפה. יום כיף ביחד. וכבר התחלתי לתכנן איך אני מספר לה את זה. את הסוד הגדול. הדבר שבאמת רק לה יכולתי לספר. אחותי, לצערי הרב, הומופובית גדולה. לא יכולתי בכלל לראות את עצמי מספר לה. בכל אופן... יום ראשון בערב. 8 ביולי 2001. סביבות 11 בלילה. אימא מתקשרת להגיד לילה טוב. שיחה שזרמה לשיחה של כשעה נדמה לי. זה היה מזמן לא זוכר בבירור. אמרה לי להתקשר אליה מחר בשעה 10 בבוקר. הגיע יום שני. קמתי מוקדם. יום יפה. הגיעה השעה 10. אני מרים טלפון – אימא לא עונה. מנסה שוב ושוב ושוב ושוב ושוב לא מפסיק ואימא לא עונה. שולח SMSים – אין תשובה. וגם אם היא הייתה בישיבות של העבודה אם שלחתי SMS סימן שזה דחוף היא מקסימום הייתה מחזירה ואומרת שהיא עסוקה ותתקשר אליה כשתסיים. באותו יום לא הייתה תשובה. אמרתי לאבא, אמר שכנראה היא לא ליד הטלפון, אולי שכחה. דבר שממש לא מתאים לה. הזמן עבר ועבר. הגעה השעה 4 אחה"צ. אמרתי לו שעכשיו נוסעים לאימא, כולה רבע שעה נסיעה. נסענו. הוא היה למטה בזמן שאני עליתי למעלה. אני עולה. הדלת נעולה. לוקח את המפתח ופותח את הדלת. רק שהדלת הייתה נעולה מבפנים. לא הבנתי כלום. לא נכנסתי לפאניקה. המוח שלי נחסם באותו רגע. ירדתי למטה לאבא וסיפרתי לו את זה והוא פשוט נהייה לבן. לא הבנתי למה. ישר תפס אותי בכוח ולקח אותי הביתה. התקשרתי לאחותי וסיפרתי לה מה קרה. ישר הגיעה מתל אביב לכפר סבא, ומי שמכיר אותה יודע שבשבילה לעשות את הנסיעה הזו זה הרבה. בכל אופן. השעה 9 בערב. אני בחדר שלי רואה טלוויזיה. משהו נראה לי מוזר אבל לא נפל האסימון, לא מבין את ממש עדיין. אבא היה מחוץ לבית. החזיר ואותי והלך, לא יודע לאן. חזר הביתה. נכנס אליי לחדר והתיישב על המיטה, רצה לדבר איתי. דבר שבחיים לא עשה קודם. פתאום הוא פרץ בבכי ואני בחיים שלי לא ראיתי אותו בוכה חוץ מפעם הזו. ואמר בלי לנסות לסובב אותי הלך ישר ולעניין ובישר את הבשורה שאימא שלי נפטרה. המוח שלי התרוקן. פשוט לא חשבתי על כלום. התחלתי לבכות וברחתי מהבית, אפילו לא הספיקו לתפוס אותי. בהתחלה התחבאתי במדרגות למטה של המקלט וחשבו שיצאתי החוצה ואני שומע אנשים רצים צועקים "רון! רון!". ביליתי שם כשעתיים. לאחר מכן יצאתי והתחלתי ללכת לכיוון הבית של אימא בכפר סבא. הגעתי לשם והתיישבתי על איזה ספסל למטה. חשבתי. עוד לא לגמרי הפנמתי את העובדה שאין לי אימא. אנשים עוברים ורואים ילד בן 15 בוכה. כמה עצרו ושאלו אותי מה קורה. לא עניתי להם. איזה בחור אחד הזמין משטרה ובאו אליי שאלו מי אני מאיפה אני ולא עניתי להם. לאחר מכן לקחו את הטלפון והתקשרו למספר האחרון שחייגתי אליו, שהיה של חבר שלי. דיברו אותי והוא הביא להם את המספר של אחותי. כחצי שעה לאחר מכן אבא בא ולקח אותי חזרה להוד השרון, לבית שלו. נכנסתי לחדר ונעלתי את עצמי. לא דיברתי עם אף אחד. גרתי בקומה שנייה. באיזשהו שלב, באמצע הלילה, רציתי סתם לנשום אויר. יצאתי למרפסת שלי. אחותי שמעה את הדלת של המרפסת שלי נפתחת ויצאה למרפסת של הסלון. ראתה אותי. הייתה בטוחה שאני רוצה להתאבד. המחשב הזו עברה לי בראש. ברצינות. באמת שרציתי לעשות את זה, רק לא היה לי האומץ. פרצו אליי לחדר ותפסו אותי. ראו שסתם עמדתי שם ולא התנגדתי להם. הבינו שלא ניסיתי כלום. עדיין לא דיברתי. עזבו אותי לבד ונשארתי בחדר. שמעתי את אחותי מדברת עם אבא ואומרת לו שזה לא טוב לו שהוא כאן. הוא לא אוהב את הבית הזה ולא טוב לו לראות אותך. הוא הבין ואחותי נסעה איתי לסבתא.לא הפסקתי לבכות. לא דיברתי. הרגשתי כל כך חלש. הגיע סוף העולם ואני נשארתי לבד. יום למחרת הייתה ההזכרה. הדבר הראשון שניחם אותי מאז מות אימי היה שבית הקברות הגיע למצב שהוא היה כל כך שכשאני ואחי ואחותי יצאנו ראינו אנשים שעמדו בחוץ שלא יכלו להיכנס כי המקום היה מלא. הבנתי כמה אהבו את אימא. היא הייתה חשובה לכל כך הרבה אנשים. חברה טובה שלה שלא הייתה בארץ באותו זמן, בישרו לה את זה יום למחרת והיא פשוט התעלפה. אומנם לא דבר טוב, אבל זה עזר לי איפה שהוא. ישבנו שבעה אצל סבתא. אני כל הזמן רק חשבתי על אחי. מה איכפת לו. הוא גם ככה לא סבל אותה. לפחות דבר אחד טוב יצא. הקשר ביני לבין אחי היה "היי" ו"ביי". אחי ואחותי לא ראו אחד את השני כמה שנים. בעקבות המוות (הפתאומי חשוב לציין) חזרנו להיות בקשר, טוב, כמו שלא היינו מעולם. עדיין לא דיברתי. לא הוצאתי הגה. כל השבעה נסגרתי באיזה חדר לבד. לא ראיתי איש. לא רציתי לשמוע אף אחד. לא עבר יום מאז שאני לא חושב עליה. לא עובר לילה שאני לא חולם עליה ואני עדיין, כמעט 6 שנים אחרי, לא ממש הפנמתי לחלוטין את העובדה שהיא נפטרה. זה עדיין נראה לי הזוי. סבתא נהייתה לי כמו אימא. אני משתדל שלא לדבר על אימא לידה כי היא ישר פורצת בבכי. גם היום. ליד סבא אסור לדבר על אבא. הוא פשוט שונא אותו. ואני לא מאשים אותו. אני מבין אותו ומצדיק אותו. מה שהוא עבר בגלל אבא, ואני לא מדבר רק על המוות של אימא, זה פשוט זוועת עולם. סבא ניצול שואה. איבד את כל משפחתו. ומה שהוא עבר שם זה כלום לעומת מה שאבא העביר אותו, מבחינתו כמובן. ואין פה שום ויכוח. אני מבין אותו במיליון אחוז. אבא מסוכסך עם כל העולם. לא בקשר עם אחיו, בקשר רופף עם אימא שלו, שלא לדבר על הקשר שבקושי גם ככה היה לו באותו זמן עם הילדים שלו. אבא בתקופה שהיו גרושים לפני המוות לא הפסיק ללכלך על אימא. הסיבה העיקרית למה לא רציתי לראות אותו. כל הזמן אמר שיראה לי כל מיני דברים עליה כשאני אגדל ואני בדיוק מי זו אימא שלי. אני יודע יותר טוב ממנו מי זו אימא שלי. על אבא שלי כל יום גיליתי משהו חדש.
בחצי שנה האחרונה של כיתה ט' פלוס החופש הגדול היחסים עם אבא מעט השתפרו. גם מה שאחי כבר עזב את הבית של אבינו. היה לי שם פרטיות, שקט. פעם-פעמיים בשבוע הייתי נוסע לישון אצלו. גילו קצת אחרי סוף הלימודים, משהו שבאמת לא שמתי לב אליו, שאני זקוק למשקפיים. סבבה. להרבה אנשים יש משקפיים. לא נורא. אז בוקר. אימא מסיעה אותי לאבא לבלות אצלו יום פלוס לילה. קבעה איתי שב-10 בבוקר אני מתקשר אליה והיא תבוא לאסוף אותי, הולכים לקנות משקפיים. אני שומע קניות ישר עולה לי חיוך. נושא המשקפיים הזה לא עוזב אותי. אני זוכר שדווקא התרגשתי מזה. לא יודע למה, אבל התרגשתי. יום ראשון. אני נוסע לאבא. נפרד מאימא. נישוקים חיבוקים. חודש-חודשיים בלבד, לא יותר, הבנתי שאני אוהב בנים. אף אחד לא ידע. אבל לא הייתה לי כוונה להסתיר את זה מאימא. רציתי לספר לה. התכוונו להיפגש יום למחרת, ללכת לעשות משקפיים, אחרי זה קצת ללכת לעשות קניות יחד. לשבת אולי בבית קפה. יום כיף ביחד. וכבר התחלתי לתכנן איך אני מספר לה את זה. את הסוד הגדול. הדבר שבאמת רק לה יכולתי לספר. אחותי, לצערי הרב, הומופובית גדולה. לא יכולתי בכלל לראות את עצמי מספר לה. בכל אופן... יום ראשון בערב. 8 ביולי 2001. סביבות 11 בלילה. אימא מתקשרת להגיד לילה טוב. שיחה שזרמה לשיחה של כשעה נדמה לי. זה היה מזמן לא זוכר בבירור. אמרה לי להתקשר אליה מחר בשעה 10 בבוקר. הגיע יום שני. קמתי מוקדם. יום יפה. הגיעה השעה 10. אני מרים טלפון – אימא לא עונה. מנסה שוב ושוב ושוב ושוב ושוב לא מפסיק ואימא לא עונה. שולח SMSים – אין תשובה. וגם אם היא הייתה בישיבות של העבודה אם שלחתי SMS סימן שזה דחוף היא מקסימום הייתה מחזירה ואומרת שהיא עסוקה ותתקשר אליה כשתסיים. באותו יום לא הייתה תשובה. אמרתי לאבא, אמר שכנראה היא לא ליד הטלפון, אולי שכחה. דבר שממש לא מתאים לה. הזמן עבר ועבר. הגעה השעה 4 אחה"צ. אמרתי לו שעכשיו נוסעים לאימא, כולה רבע שעה נסיעה. נסענו. הוא היה למטה בזמן שאני עליתי למעלה. אני עולה. הדלת נעולה. לוקח את המפתח ופותח את הדלת. רק שהדלת הייתה נעולה מבפנים. לא הבנתי כלום. לא נכנסתי לפאניקה. המוח שלי נחסם באותו רגע. ירדתי למטה לאבא וסיפרתי לו את זה והוא פשוט נהייה לבן. לא הבנתי למה. ישר תפס אותי בכוח ולקח אותי הביתה. התקשרתי לאחותי וסיפרתי לה מה קרה. ישר הגיעה מתל אביב לכפר סבא, ומי שמכיר אותה יודע שבשבילה לעשות את הנסיעה הזו זה הרבה. בכל אופן. השעה 9 בערב. אני בחדר שלי רואה טלוויזיה. משהו נראה לי מוזר אבל לא נפל האסימון, לא מבין את ממש עדיין. אבא היה מחוץ לבית. החזיר ואותי והלך, לא יודע לאן. חזר הביתה. נכנס אליי לחדר והתיישב על המיטה, רצה לדבר איתי. דבר שבחיים לא עשה קודם. פתאום הוא פרץ בבכי ואני בחיים שלי לא ראיתי אותו בוכה חוץ מפעם הזו. ואמר בלי לנסות לסובב אותי הלך ישר ולעניין ובישר את הבשורה שאימא שלי נפטרה. המוח שלי התרוקן. פשוט לא חשבתי על כלום. התחלתי לבכות וברחתי מהבית, אפילו לא הספיקו לתפוס אותי. בהתחלה התחבאתי במדרגות למטה של המקלט וחשבו שיצאתי החוצה ואני שומע אנשים רצים צועקים "רון! רון!". ביליתי שם כשעתיים. לאחר מכן יצאתי והתחלתי ללכת לכיוון הבית של אימא בכפר סבא. הגעתי לשם והתיישבתי על איזה ספסל למטה. חשבתי. עוד לא לגמרי הפנמתי את העובדה שאין לי אימא. אנשים עוברים ורואים ילד בן 15 בוכה. כמה עצרו ושאלו אותי מה קורה. לא עניתי להם. איזה בחור אחד הזמין משטרה ובאו אליי שאלו מי אני מאיפה אני ולא עניתי להם. לאחר מכן לקחו את הטלפון והתקשרו למספר האחרון שחייגתי אליו, שהיה של חבר שלי. דיברו אותי והוא הביא להם את המספר של אחותי. כחצי שעה לאחר מכן אבא בא ולקח אותי חזרה להוד השרון, לבית שלו. נכנסתי לחדר ונעלתי את עצמי. לא דיברתי עם אף אחד. גרתי בקומה שנייה. באיזשהו שלב, באמצע הלילה, רציתי סתם לנשום אויר. יצאתי למרפסת שלי. אחותי שמעה את הדלת של המרפסת שלי נפתחת ויצאה למרפסת של הסלון. ראתה אותי. הייתה בטוחה שאני רוצה להתאבד. המחשב הזו עברה לי בראש. ברצינות. באמת שרציתי לעשות את זה, רק לא היה לי האומץ. פרצו אליי לחדר ותפסו אותי. ראו שסתם עמדתי שם ולא התנגדתי להם. הבינו שלא ניסיתי כלום. עדיין לא דיברתי. עזבו אותי לבד ונשארתי בחדר. שמעתי את אחותי מדברת עם אבא ואומרת לו שזה לא טוב לו שהוא כאן. הוא לא אוהב את הבית הזה ולא טוב לו לראות אותך. הוא הבין ואחותי נסעה איתי לסבתא.לא הפסקתי לבכות. לא דיברתי. הרגשתי כל כך חלש. הגיע סוף העולם ואני נשארתי לבד. יום למחרת הייתה ההזכרה. הדבר הראשון שניחם אותי מאז מות אימי היה שבית הקברות הגיע למצב שהוא היה כל כך שכשאני ואחי ואחותי יצאנו ראינו אנשים שעמדו בחוץ שלא יכלו להיכנס כי המקום היה מלא. הבנתי כמה אהבו את אימא. היא הייתה חשובה לכל כך הרבה אנשים. חברה טובה שלה שלא הייתה בארץ באותו זמן, בישרו לה את זה יום למחרת והיא פשוט התעלפה. אומנם לא דבר טוב, אבל זה עזר לי איפה שהוא. ישבנו שבעה אצל סבתא. אני כל הזמן רק חשבתי על אחי. מה איכפת לו. הוא גם ככה לא סבל אותה. לפחות דבר אחד טוב יצא. הקשר ביני לבין אחי היה "היי" ו"ביי". אחי ואחותי לא ראו אחד את השני כמה שנים. בעקבות המוות (הפתאומי חשוב לציין) חזרנו להיות בקשר, טוב, כמו שלא היינו מעולם. עדיין לא דיברתי. לא הוצאתי הגה. כל השבעה נסגרתי באיזה חדר לבד. לא ראיתי איש. לא רציתי לשמוע אף אחד. לא עבר יום מאז שאני לא חושב עליה. לא עובר לילה שאני לא חולם עליה ואני עדיין, כמעט 6 שנים אחרי, לא ממש הפנמתי לחלוטין את העובדה שהיא נפטרה. זה עדיין נראה לי הזוי. סבתא נהייתה לי כמו אימא. אני משתדל שלא לדבר על אימא לידה כי היא ישר פורצת בבכי. גם היום. ליד סבא אסור לדבר על אבא. הוא פשוט שונא אותו. ואני לא מאשים אותו. אני מבין אותו ומצדיק אותו. מה שהוא עבר בגלל אבא, ואני לא מדבר רק על המוות של אימא, זה פשוט זוועת עולם. סבא ניצול שואה. איבד את כל משפחתו. ומה שהוא עבר שם זה כלום לעומת מה שאבא העביר אותו, מבחינתו כמובן. ואין פה שום ויכוח. אני מבין אותו במיליון אחוז. אבא מסוכסך עם כל העולם. לא בקשר עם אחיו, בקשר רופף עם אימא שלו, שלא לדבר על הקשר שבקושי גם ככה היה לו באותו זמן עם הילדים שלו. אבא בתקופה שהיו גרושים לפני המוות לא הפסיק ללכלך על אימא. הסיבה העיקרית למה לא רציתי לראות אותו. כל הזמן אמר שיראה לי כל מיני דברים עליה כשאני אגדל ואני בדיוק מי זו אימא שלי. אני יודע יותר טוב ממנו מי זו אימא שלי. על אבא שלי כל יום גיליתי משהו חדש.