אני.

[astralprojection]

המשך....

בחצי שנה האחרונה של כיתה ט' פלוס החופש הגדול היחסים עם אבא מעט השתפרו. גם מה שאחי כבר עזב את הבית של אבינו. היה לי שם פרטיות, שקט. פעם-פעמיים בשבוע הייתי נוסע לישון אצלו. גילו קצת אחרי סוף הלימודים, משהו שבאמת לא שמתי לב אליו, שאני זקוק למשקפיים. סבבה. להרבה אנשים יש משקפיים. לא נורא. אז בוקר. אימא מסיעה אותי לאבא לבלות אצלו יום פלוס לילה. קבעה איתי שב-10 בבוקר אני מתקשר אליה והיא תבוא לאסוף אותי, הולכים לקנות משקפיים. אני שומע קניות ישר עולה לי חיוך. נושא המשקפיים הזה לא עוזב אותי. אני זוכר שדווקא התרגשתי מזה. לא יודע למה, אבל התרגשתי. יום ראשון. אני נוסע לאבא. נפרד מאימא. נישוקים חיבוקים. חודש-חודשיים בלבד, לא יותר, הבנתי שאני אוהב בנים. אף אחד לא ידע. אבל לא הייתה לי כוונה להסתיר את זה מאימא. רציתי לספר לה. התכוונו להיפגש יום למחרת, ללכת לעשות משקפיים, אחרי זה קצת ללכת לעשות קניות יחד. לשבת אולי בבית קפה. יום כיף ביחד. וכבר התחלתי לתכנן איך אני מספר לה את זה. את הסוד הגדול. הדבר שבאמת רק לה יכולתי לספר. אחותי, לצערי הרב, הומופובית גדולה. לא יכולתי בכלל לראות את עצמי מספר לה. בכל אופן... יום ראשון בערב. 8 ביולי 2001. סביבות 11 בלילה. אימא מתקשרת להגיד לילה טוב. שיחה שזרמה לשיחה של כשעה נדמה לי. זה היה מזמן לא זוכר בבירור. אמרה לי להתקשר אליה מחר בשעה 10 בבוקר. הגיע יום שני. קמתי מוקדם. יום יפה. הגיעה השעה 10. אני מרים טלפון – אימא לא עונה. מנסה שוב ושוב ושוב ושוב ושוב לא מפסיק ואימא לא עונה. שולח SMSים – אין תשובה. וגם אם היא הייתה בישיבות של העבודה אם שלחתי SMS סימן שזה דחוף היא מקסימום הייתה מחזירה ואומרת שהיא עסוקה ותתקשר אליה כשתסיים. באותו יום לא הייתה תשובה. אמרתי לאבא, אמר שכנראה היא לא ליד הטלפון, אולי שכחה. דבר שממש לא מתאים לה. הזמן עבר ועבר. הגעה השעה 4 אחה"צ. אמרתי לו שעכשיו נוסעים לאימא, כולה רבע שעה נסיעה. נסענו. הוא היה למטה בזמן שאני עליתי למעלה. אני עולה. הדלת נעולה. לוקח את המפתח ופותח את הדלת. רק שהדלת הייתה נעולה מבפנים. לא הבנתי כלום. לא נכנסתי לפאניקה. המוח שלי נחסם באותו רגע. ירדתי למטה לאבא וסיפרתי לו את זה והוא פשוט נהייה לבן. לא הבנתי למה. ישר תפס אותי בכוח ולקח אותי הביתה. התקשרתי לאחותי וסיפרתי לה מה קרה. ישר הגיעה מתל אביב לכפר סבא, ומי שמכיר אותה יודע שבשבילה לעשות את הנסיעה הזו זה הרבה. בכל אופן. השעה 9 בערב. אני בחדר שלי רואה טלוויזיה. משהו נראה לי מוזר אבל לא נפל האסימון, לא מבין את ממש עדיין. אבא היה מחוץ לבית. החזיר ואותי והלך, לא יודע לאן. חזר הביתה. נכנס אליי לחדר והתיישב על המיטה, רצה לדבר איתי. דבר שבחיים לא עשה קודם. פתאום הוא פרץ בבכי ואני בחיים שלי לא ראיתי אותו בוכה חוץ מפעם הזו. ואמר בלי לנסות לסובב אותי הלך ישר ולעניין ובישר את הבשורה שאימא שלי נפטרה. המוח שלי התרוקן. פשוט לא חשבתי על כלום. התחלתי לבכות וברחתי מהבית, אפילו לא הספיקו לתפוס אותי. בהתחלה התחבאתי במדרגות למטה של המקלט וחשבו שיצאתי החוצה ואני שומע אנשים רצים צועקים "רון! רון!". ביליתי שם כשעתיים. לאחר מכן יצאתי והתחלתי ללכת לכיוון הבית של אימא בכפר סבא. הגעתי לשם והתיישבתי על איזה ספסל למטה. חשבתי. עוד לא לגמרי הפנמתי את העובדה שאין לי אימא. אנשים עוברים ורואים ילד בן 15 בוכה. כמה עצרו ושאלו אותי מה קורה. לא עניתי להם. איזה בחור אחד הזמין משטרה ובאו אליי שאלו מי אני מאיפה אני ולא עניתי להם. לאחר מכן לקחו את הטלפון והתקשרו למספר האחרון שחייגתי אליו, שהיה של חבר שלי. דיברו אותי והוא הביא להם את המספר של אחותי. כחצי שעה לאחר מכן אבא בא ולקח אותי חזרה להוד השרון, לבית שלו. נכנסתי לחדר ונעלתי את עצמי. לא דיברתי עם אף אחד. גרתי בקומה שנייה. באיזשהו שלב, באמצע הלילה, רציתי סתם לנשום אויר. יצאתי למרפסת שלי. אחותי שמעה את הדלת של המרפסת שלי נפתחת ויצאה למרפסת של הסלון. ראתה אותי. הייתה בטוחה שאני רוצה להתאבד. המחשב הזו עברה לי בראש. ברצינות. באמת שרציתי לעשות את זה, רק לא היה לי האומץ. פרצו אליי לחדר ותפסו אותי. ראו שסתם עמדתי שם ולא התנגדתי להם. הבינו שלא ניסיתי כלום. עדיין לא דיברתי. עזבו אותי לבד ונשארתי בחדר. שמעתי את אחותי מדברת עם אבא ואומרת לו שזה לא טוב לו שהוא כאן. הוא לא אוהב את הבית הזה ולא טוב לו לראות אותך. הוא הבין ואחותי נסעה איתי לסבתא.לא הפסקתי לבכות. לא דיברתי. הרגשתי כל כך חלש. הגיע סוף העולם ואני נשארתי לבד. יום למחרת הייתה ההזכרה. הדבר הראשון שניחם אותי מאז מות אימי היה שבית הקברות הגיע למצב שהוא היה כל כך שכשאני ואחי ואחותי יצאנו ראינו אנשים שעמדו בחוץ שלא יכלו להיכנס כי המקום היה מלא. הבנתי כמה אהבו את אימא. היא הייתה חשובה לכל כך הרבה אנשים. חברה טובה שלה שלא הייתה בארץ באותו זמן, בישרו לה את זה יום למחרת והיא פשוט התעלפה. אומנם לא דבר טוב, אבל זה עזר לי איפה שהוא. ישבנו שבעה אצל סבתא. אני כל הזמן רק חשבתי על אחי. מה איכפת לו. הוא גם ככה לא סבל אותה. לפחות דבר אחד טוב יצא. הקשר ביני לבין אחי היה "היי" ו"ביי". אחי ואחותי לא ראו אחד את השני כמה שנים. בעקבות המוות (הפתאומי חשוב לציין) חזרנו להיות בקשר, טוב, כמו שלא היינו מעולם. עדיין לא דיברתי. לא הוצאתי הגה. כל השבעה נסגרתי באיזה חדר לבד. לא ראיתי איש. לא רציתי לשמוע אף אחד. לא עבר יום מאז שאני לא חושב עליה. לא עובר לילה שאני לא חולם עליה ואני עדיין, כמעט 6 שנים אחרי, לא ממש הפנמתי לחלוטין את העובדה שהיא נפטרה. זה עדיין נראה לי הזוי. סבתא נהייתה לי כמו אימא. אני משתדל שלא לדבר על אימא לידה כי היא ישר פורצת בבכי. גם היום. ליד סבא אסור לדבר על אבא. הוא פשוט שונא אותו. ואני לא מאשים אותו. אני מבין אותו ומצדיק אותו. מה שהוא עבר בגלל אבא, ואני לא מדבר רק על המוות של אימא, זה פשוט זוועת עולם. סבא ניצול שואה. איבד את כל משפחתו. ומה שהוא עבר שם זה כלום לעומת מה שאבא העביר אותו, מבחינתו כמובן. ואין פה שום ויכוח. אני מבין אותו במיליון אחוז. אבא מסוכסך עם כל העולם. לא בקשר עם אחיו, בקשר רופף עם אימא שלו, שלא לדבר על הקשר שבקושי גם ככה היה לו באותו זמן עם הילדים שלו. אבא בתקופה שהיו גרושים לפני המוות לא הפסיק ללכלך על אימא. הסיבה העיקרית למה לא רציתי לראות אותו. כל הזמן אמר שיראה לי כל מיני דברים עליה כשאני אגדל ואני בדיוק מי זו אימא שלי. אני יודע יותר טוב ממנו מי זו אימא שלי. על אבא שלי כל יום גיליתי משהו חדש.

 

[astralprojection]

אני.

וול.... אחרי איזה מקרה מסויים שאותו לא אזכיר החלטתי לכתוב את (כל) זה. כל חיי הסתרתי את מי שאני. חייתי בשקרים. דיי! נמאס! הגיע הזמן לצאת מהארון הפנימי הזה! עם עצמי אני אפילו לא כנה. אז תהיו מוכנים כי זה הולך להיות ארוך.... סורי. נולדתי בביה"ח מאיר בכפר-סבא. גרתי בהוד השרון. זוג הורים, אחות בכורה ואח גדול. החיים לא היו יפים כמו שזה נשמע. עוד מאז שאני יכול לזכור את עצמי, אחותי רק רצתה לברוח מהבית. המורדת. מכירים? שעושה הפוך ממה שציפו ממנה לעשות. אבל מה? אני לא יכול להאשים אותה. מבין אותה לחלוטין. אח שלנו מאז ומעולם רק התעלל בשנינו. ההורים לא מפסיקים לריב ביניהם, אומנם מנסים שלא להראות, אבל באמת, בינינו, איך אפשר להסתיר? הקשר שלי עם אחותי תמיד היה טוב ויציב, הרבה מעבר של אחים אחרים. הרבה חברים שלי קינאו בי בקשר שלי איתה. אני רק יכול להגיד שהלוואי שלי היה איך היחסי אנוש שיש להם במשפחה שלהם. עם אח שלי? סיפור אחר לגמרי. בכל הזדמנות היה מרביץ לי, היה מתעלל בי. לא פעם הזמינו משטרה הביתה בגלל מה שהשכנים שמעו. מעולם לא הסתדרנו. אותו הדבר קרה בינו לבין אחותי. מסיפורים ששמעתי, זה לא היה כזה שונה עוד לפני שנולדתי. עוד כשאחי היה קטן וחמוד בכל הזדמנות נהנה להכות אחרים. לי ולאימא שלי היה קשר.... קשר בין אם לבת. את זה הבנתי רק לפני שנים אחדות, אבל ניגע בזה אחר כך. לי ולאבא שלי... וול.... קשר.... איך לתאר את זה.... לא משהו. רבים כל הזמן, לא ממש מסתדרים אחד עם השני. התביישתי בו. התביישתי להיראות לידו, ללכת איתו למקומות. כל חוסר השקט הזה בבית בטח שהוביל לבעיות בחיים האחרים שלי, מעבר לאלה בין בני המשפחה. עוד בגן הייתי נורא אלים. הלכתי מכות המון פעמים. ולא, לא כמו שאתם חושבים, זה היה קורה מספר פעמים - ביום! עם השנים זה רק הלך והחמיר. בבית ספר יסודי הייתי הילד הזה שכולם היו מתרחקים ממנו, מעבר לכך, זה שההורים של כולם אמרו לילדים שלהם להתרחק ממנו. היו לי מעט מעוד חברים, ועם הזמן זה הלך ופחת. לפחות פעמיים בשבוע היה מגיע הורה כלשהו אליי הביתה או לפחות מרים טלפון על המעשים שלי. השיא היה כשקיבלתי סיבוב על איזה מורה ופשוט הרמתי עליה כיסא. עד כמה שאולי זה לא נתפס, ושמעתי את זה מספר פעמים, הייתי ילד השמנת האולטימטיבי. תמיד היה לי כל מה שרציתי. לא היה חסר לי כלום. הבית ספר היה בערך 10 דקות מהבית וכל יום מגיע וחוזר מבית ספר במונית ספיישל, לא כי רציתי, אימא דאגה. כל הילדים תמיד קינאו בי. כסף תמיד היה בארנק. הייתה לנו... איך קוראים לזה... מנקה\טבחית בבית שעשתה פשוט הכול. כנראה משם הגיע הפינוק. העניינים התגלגלו עד שיום אחד חזרתי מבית הספר וגיליתי שאבא עבר לחדר אחר, הוא ואימא כבר לא ישנים ביחד. ילד שפוי היה שואל מה קרה. אני כנראה לא שפוי כי זה לא כל כך עניין אותי. להפך, דיי אהבתי את הרעיון. הייתי לעיתים קרובות חולק מיטה עם אימא. היינו רואים כל לילה "פנינה שחורה" ועוד כל מיני טלנובלות שאני לא ממש זוכר את שמן. כנראה שם התחיל תסביך האימא שלי, אותו אסביר בהמשך. העניינים התגלגלו עד שיום אחד, זה היה בכיתה ה' נדמה לי, רצו להעיף אותי מבית הספר. כמובן שאבא'לה הלך לעירייה ושם להם על השולחן צ'ק שמן במיוחד וזה כבר פתר את כל הבעיות. בכל אופן, העניינים רק החמירו. המצב בבית לא היה טוב. כשהייתי בכיתה ג' בערך אחותי סוף סוף עשתה את זה: עזבה את הארץ ונסעה להודו. אני לא ממש זוכר איך המשפחה הגיבה לזה, אני רק זוכר שזה היה בהפתעה מוחלטת. משם ואילך המצב ביני לבין אחי היו זוועתיים – לא היה לי את אחותי שהגנה עליי. היו לי סימנים כחולים בכל הגוף מהמכות שלו ואת הכעס הוצאתי בבית ספר. לאימא היה איכפת, לצערי לא הייתה בבית כמעט, הייתה חוזרת כל יום מהעבודה מאוחר. מה שיכלה לעשות עשתה. אבל עדיין, גם הוא הבן שלה. מה היא, תרביץ לו? תנעל אותו בחדר? לא היה אצלנו המושג "אתה בעונש לך לחדר" או "אין מחשב היום". אבא.... אדיש.

 

[astralprojection]

עוד המשך....

אז עבר חודש מהמוות. עדיין לא הוצאתי הגה. אבא רשם אותי לתיכון בפ"ת, לא רחוק מהבית, שם היה אדריכלות, כמו שרציתי. התחילו הלימודים ועדיין לא דיברתי. רק לאחר תקופה זמן מה התחלתי להוציא מילה פה ושם. שלא נדבר על חיוך. זו הייתה שנה מרה. עברה כמעט שנה מהמוות עד שסוף סוף יכולתי להעלות חיוך על פניי. וניסיתי, זה פשוט לא הלך. התרגלתי לרעיון אחרי תקופה. חייתי עם זה. לא אהבתי את זה, וכמו שאמרתי לא לגמרי הפנמתי את זה, אבל אין ברירה, חייבים להמשיך. אז בבית ספר החדש. כיתה י'. החצי השנה הראשונה הייתה לי מאוד קשה, פשוט לא תפקדתי. אחר כך לאט לאט חזרתי לעצמי. הציונים היו טובים. הכול היה טוב ויפה. סיימתי י'. עברתי לי"א. השנה התחילה דיי לקויה. הריבים עם אבא חזרו. ובגדול. ההבדל העיקרי, שידעתי להתעלם. הבעיה הייתה שאגרתי המון. אבל המון. לא דיברתי, לא סיפרתי לאף אחד. פשוט שמרתי את זה לעצמי, ולהבדיל מהיסודי, לא הוצאתי את זה על אף אחד. בערך באמצע כיתה י"א היה פיצוץ בבית. פשוט נשבר לי. ארזתי תיק ונסעתי לאחותי. הודעתי לה שאני עובר לגור איתה. היא כמובן לא שאלה שאלות, לא אמרה שום דבר. לקחה אותי כמו שאני. הבינה למה. ניסתה לדבר עם אבא. הוא רצה שאני יחזור. אבל מה לעשות? אני מזל אריה. אנחנו עקשנים. ברגע שמחליטים משהו שום דבר לא ישנה את דעתנו. עזבתי את הבית ולא חזרתי. גרתי בתקופה הזו רוב הזמן אצל הסבתא, בגלל הבית ספר. סבתא גרה בכפר סבא, ככה שלא הייתה לי בעיה להגיע ממנה לבית ספר. כבר לא היה הפינוק של הכסף. הייתי צריך לדאוג לעצמי. התחלתי לעבוד והרווחתי כסף. לבית ספר לא ממש הגעתי, במקום הלכתי לעבודה. עד שהמנהלת קרה לי לשיח ופרקתי הכול הצלה. היא הבינה. היה לי סיכום איתה שאני ניגש אקסטרני. הוכחתי לה שאני מסוגל. המורים דאגו לאסוף לי את החומר ואני הגעתי רק למבחנים. הציונים היו מעולים. החיים היו יפים. אבל הייתי ממורמר. לא הייתה לי הפרטיות שלי. לא היה לי את המקום הזה שאני יכול להביא אליו חברים מתי שבא לי. היה לי הרבה כסף שירשתי מאימא. ניצלתי את זה. השכרתי דירה בפ"ת עם שותף. היה כיף. הכול זרם. החיים נראו טובים לשם שינוי. סיימתי י"א והתחלתי י"ב. שנה יפה. לא הגעתי לבית ספר, דאגו להביא לי את כל החומר הלימודי, הייתי לחלוטין ברשות עצמי, עבדתי, הייתי עצמאי. ואהבתי את זה. הפינוק שלי עדיין משפיע עליי. כל מי שמכיר אותי, אפילו קצת, יודע שאני מפונק. אבל אני עצמאי. אני יכול להסתדר לבד. אני לקראת סוף שנת הלימודים האחרונה, השנה ה-12 לה כל כך ציפיתי. הגיע זמן הבגרויות. בגרות ועוד בגרות ועוד בגרות. עברה עליי יחסית שנה קשה. למה ג למבחנים לא הגעתי, רק בעיות הבאתי לעצמי. לקראת סוף השנה שוב המנהלת לקחת אותי לשיחה אצלה ואמרה שהיא מוכנה להגיש אותי לבגרויות לפי הציון שאני אקבל במתכונת (במבחן המסכם לקראת הבגרות). וככה היה. הוצאתי ציונים טובים. הייתי נורא מרוצה מעצמי. גם נורא פחדתי שאני לא אצא עם בגרות מלאה. סיימתי עם המבחנים. הכול עבר בשלום. הוצאתי ציונים טובים, ממוצע בגרות 98 (עם תוספות), 36 או 37 (לא זוכר :-\) יחידות בגרות. בגרות טובה. הייתה לי שנה וחצי מטורפת, מאז שעזבתי את הבית. החלטתי לנצל את הכסף של אימא, ליהנות קצת. מגיע לי. בהחלטה של מהיום למחר הודעתי לאחותי ולסבתא שאני נוסע לאמריקה לכמה חודשים טובים, לטייל, לראות עולם. אחותי לא לקחה את זה טוב. סבתא שלי רצתה לרצוח אותי. אותי זה לא עניין החלטתי משהו ואני יעשה את זה. בהתחלה הם חשבו שזה סתם חלום עד שיום אחד באתי לאחותי עם כרטיס טיסה ביד לעוד שבוע. היא הבינה שאני נוסע והייתה גאה בי שסידרתי את כל העניינים לבד. נסעתי בהתחלה לבד (שבועיים ראשונים) ולאחר מכן חבר הצטרף אליי. התחלנו בניו יורק וירדנו מדינה מדינה עד לפלורידה. שם הוא חזר לארץ, התגייס. לי היו עוד כמה חודשים עד לגיוס, המשכתי לטייל. עברתי ממקום למקום, בלי תכנונים, בלי כלום. החלטתי מהיום למחר לאן אני נוסע. ביליתי בכל אמריקה. הגעתי עד ללוס אנג'לס, התחנה הסופית, ומשם חזרתי לניו יורק לעוד חודש. טיול מדהים. אומנם פזיז, אומנם בזבזתי כל שקל שהיה לי על התחת, אבל זה ניקה לי את הראש. אני לא יודע אם הייתי מחזיק מעמד בצבא אם לא הייתי עושה את זה. בסופו של דבר, 1 לפברואר 2005 חזרתי לארץ. 4 וחצי חודש אחרי (בערך). קבלת פנים גדולה, ביקרתי משפחה, חברים. אבא כבר מזמן לא בתמונה. התחלתי להתכונן לגיוס, שבוע אחרי, 8 לפברואר. ג'ובניק זה הכי אחי! לא התרגשתי. לא ממש רציתי בזה. רציתי את החופש שלי. לא ידעתי בדיוק למה אני נכנס, רק ידעתי שחופש לא יהיה. ולא טעיתי. הטירונות עברה בסדר. היה כיף. השירות שלי..... נגיד שלא מיציתי את עצמי עד הסוף, אבל היה לי שירות שאני באמת בלב שקט יכול להגיד שתרמתי המון. אבל באמת המון. עברתי כמה תפקידי, בכל אחד תרומה אחרת. בסך הכול אני מרוצה. אז איפה נכנס אבא בכל התמונה הזו? זהו. שהוא לא ממש. הייתי מוכר כחייל בודד. גרתי תקופה בבית החייל לאחר מכן השכרתי דירה ואז אחרי קצת בלאגן הכירו בדירה שלי כדירת אל"ח (אגודה למען החייל. דירה על חשבון צה"ל). הדברים הסתדרו לטובה. אחי מתחתן! איזה יופי. באמת שהייתי שמח בשבילו. את אבא ראיתי אחרי תקופה ארוכה שלא שמעתי ממנו בכלל ובטח שהוא לא ממני. אני לא מתגעגע אליו. אני לא רוצה לחזור לריבים האלה. רק צרות הביא לי. אחותי כמוני. אותו הדבר. גם לא בקשר איתו. לאחי בזמנו היה קשר לקוי ביותר איתו. אבל לא משנה... אז אחי מתחתן. הייתה אחלה חתונה. נהניתי. 4 חודש אחרי. ראש השנה. אני אחי ואחותי אצל סבתא. הכול היה סבבה עד שהגיע הזמן לעזוב. שם ראינו את אותו בן אדם שהכרנו בילדותנו. הקשר איתו גם בזמן הזה היה לקוי.... כאילו, היינו בקשר אבל לא היינו מתראים כל הזמן. אולי זה מה ששמר על הקשר. הראש השנה פשוט הבנו שהוא לעולם לא ישתנה. הוא תמיד יישאר אותו הדבר. באותו רגע, בלי תיאום מראש, פשוט שנינו אמרנו לו ביי היה נעים להכיר. לא ראינו אותו מאז. אחותי מדברת איתו פעם בכמה חודשים באי מיילים בלבד בגלל הדירה שירשנו מאימא שלנו, משותפת לשלושתנו. אחותי מטפלת בכל התחום שלי. אז מה? העניינים התגלגלו. ביום הולדת ה-20 שלי סיפרתי לאחותי שאני הומו. היא קיבלה את זה נורא קשה בהתחלה, אבל כמה שעות אחרי התקשרה אליי ואמרה לי שאני אחייה ושהיא תקבל אותי בכל מצב לא משנה מה. זה היה היום הולדת הראשון מאז המוות שבאיזשהו מובן חגגתי. המוות של אימא אירע שלושה שבועות לפני ומאז לא חגגתי ואין לי שום כוונה להתחיל. זה היה מתנה קטנה שהבאתי לעצמי... אחרי שהיא התקשרה ואמרה מה שהיא אמרה, הרגשתי כאילו הייתה פה התערבות מצד אימא. באמת. הייתי בטוח שהיא הולכת לנתק איתי קשר. אבל לא יכולתי יותר. הייתי חייב לספר לה. זה גם היה בתקופת המלחמה, היה עליי לחץ אטומי. הייתי חייב לעשות משהו. וזה בהחלט עזר. היא יודעת. היא מקבלת. אני משתדל שלא להעלות את הנושא מולה, לא משהו שהיא אוהבת לשמוע, אבל מידי פעם זורק לה איזה משפט כשהיא מעצבנת אותי. זה משתיק אותה.

 

[astralprojection]

אחרון

כרגע אני מתגורר בדירת אל"ח, כמו שאמרתי. אחותי תמיד תהיה שם בשבילי. היא כל המשפחה מדרגה ראשונה שיש לי ואני לא צריך יותר מזה. טוב לי. עברתי בסיס לאחרונה, לבקשתי. סוף סוף הצבא מקשיב לי קצת. יש לי מפקד טוב. זה יותר חבר מאשר מפקד. הוא עוזר לי, הוא מתעניין במצבי. באמת שסוף סוף הכול פחות או יותר הסתדר. מסכן אני לא. היו לי חיים מאוד מעניינים. זה מי שאני. זה בנה אותי. אני מרוצה מעצמי. אני יודע שאני עוד אגיע רחוק. החיים יפים ויש עוד הרבה מהם. מצטער על החפירה. אני יודע שחזרתי על הרבה דברים פה יותר מפעם אחת... ואולי עשיתי לכם בלבלה. אבל החיים קצרים. צריך לחיות אותם ולא לחיות בשקר. אם למישהו יש בעיה עם איתי – בעיה שלו. קוראים לי רון, אני בסוף יולי אהיה בן 21. לא חוגג ימי הולדת. חייל ג'ובניק בצבא ההגנה לישראל. חייל בודד. מתגורר בדירת אל"ח בפ"ת. ממוקם. לא נייד (פרטים חשובים!). אוהב את עצמו (קצת יותר מידי האומנם). אוהב את החיים וחי אותם במלואם. זה מי שאני. זה מה שאני. וזה לא הולך להשתנות. היה נעים להכיר.

 

[white star]

../images/Emo54.gif ../images/Emo24.gif

אני שמח שמצאת לנכון לשתף אותנו בסיפור המאוד לא פשוט שלך

נ.ב - מב"ר (מפגרים בכיתה רגילה

) זאת המגמה שאני הייתי בתיכון

 

[GrimBoy]

"מפגרים בעלי רצון" יותר ריאלי ../images/Emo13.gif

וגם אני מברניק

 

[m o r r i s s e y]

../images/Emo88.gifלא זה ולא זה!

מסלול בגרות רגיל

 

[לחייך תמיד]

אני הייתי במב"ת

מפגרים בעלי תושיה חח

 

[GrimBoy]

אתה היית ב-מבפשא"ג

מפגרים בעלי פלייביק של אייל גולן חחחחחחח

 

[m o r r i s s e y]

../images/Emo88.gifלא לא לא לא לא - הוא היה בממבב"ש

מאותגרים מוזיקלית בחסות בועז שרעבי

 

[כiכב ijפל]

../images/Emo41.gif XD אפשר להמשיך ככה כל היום חחח

 

[לחייך תמיד]

חח כמעט נחנקתי עם האוכל יא מנאייק חחח

 

[white star]

../images/Emo54.gif לא לא לא - משבשבא"ג

מתחנגלים שאוהבים בועז שרעבי בפלייבג אייל גולן

 

[moshe34]

כל הכבוד על היוזמה

אתה יודע לכתוב מאוד יפה וכמובן זה שאתה ממשיך לחיות את החיים שלך ושמח בחלק שלך אז כמובן זה פרט חשוב מאוד, כל הכבוד שאף פעם לא נישברת ואף פעם לא תישבר. ברוך הבא...

 

[GrimBoy]

ברוכים הבאים לפורום.

עשית כניסה בהחלט מרשימה. (במובן שבדרך כלל אנשים באים, פותחים שירשור עם מעט פרטים וכו... אתה עשית את זה בדרך היותר מעניינת) אני מאחל לך המון המון בהצלחה בהמשך הדרך ובתקווה שניהיה עדים לסיפורים יותר חיוביים ומשמחים ממך... אני דיויד, אני בן 22 מנתניה...

 

[starfield]

הוא לא היה במפגש?

 

[white star]

../images/Emo54.gif כן

דייב חולה אז נסלח לו על זה

 

[resputin]

ברוך הבא רון, אני רביב,

חייל ג'ובניק בצה"ל, מפתח תקוה, שהתגייס אתך באותו היום.

 

[romulan commander]

רון ../images/Emo7.gif

זה היה סיפור מאווד נוגעע ללב ואני כ"כ הייתי שקוע בלקרוא עברת ממה שהרבה דברים בחייך ואני פשוט מופתע שאתה ממש הצלחת יפה אני מאחל לך שעכשיו תדע רק אושר וקבלה והרבה אהבה מכל הסובבים אותך . אני כ"כ גאה בך שבאת לכאן וחשפת את סיפוך בפנינו זה פשוט גרם לפתיחות מאווד יפה . היה כיף לראותך בארלוזרוב אני חושב זה היה לפני סמניר הסטודנאים שהייתי במהפך. הייתי מאווד רוצה לדבר איתך גם במסנג'ר יש לי הרבה דברים לספר לך ודרכים שיכול להיות שיעזרו לך יש דברים מעניינים ודברים שיוכלו לעזור לך עם הכאב והכל ואני לא מדבר איתך על פסיכולוג , זה משהו שאני גם מנסה להיות בו.

 

[GrimBoy]

|ממחטה|