אנסה לענות (אם כי יש דברים שאינני יכול לפרט בלי האישור שלה)
1. אנחנו שנינו די מבוגרים. בתקופה שאנחנו הכרנו, לא היו "קבוצות לאנשים על הקשת" ולא היתה מודעות לנושא האוטיזם.
אז מטבע הדברים, ההכירות שלנו היתה פרי המקרה (עד כמה שדברים כאלה יכולים להיות פרי המקרה
)
2. מה שתורם זה בעיקר שאנחנו מאוד דומים. כלומר, לא סתם זה ששנינו א"סים, אלא שנינו א"סים "באותו הכיוון": לשנינו יש מוח אנליטי, ושנינו אוהבים לעשות תכנונים ורשימות, ושנינו רגישים (לרוב) לאותם הדברים.
אז זה גם אומר שאנחנו יכולים לעשות דברים ביחד "באותו הראש" וגם אומר שאנחנו לרוב (לא תמיד) מצליחים לפענח זה את זה גם בלי הסברים.
3. דברים שמקשים:
(א) לפעמים אחד מאיתנו צריך ספייס והשני צריך צומי בדיוק באותו הרגע. אז אם כל ההבנה ההדדית, זאת לא סיטואציה פשוטה (בעיקר שלאף אחד מאיתנו אין שום מקור תמיכה חיצוני שבאמת מבין אותו).
(ב) מכיוון שב-99% מהזמן אנחנו *כן* מבינים אחד את השני, אז כשיש כבר אי-הבנה אז היא נוטה להיות די לא סימפטית. בעיקר ששני הצדדים משוכנעים שהם דווקא כן מבינים (כי בדרך-כלל זה נכון)...
4. אנחנו ביחד כבר כמעט 20 שנה. וילדים זה נושא רגיש שאני לא רוצה לדבר עליו
אבל דבר אחד אני כן אגיד לך בנושא הזה: אני חושב שיהיה לשנינו הרבה יותר קל לגדל ילד א"ס מאשר ילד נ"ט, כי הוא יהיה יותר דומה לנו. אני גם חושב, שלילד א"ס שגדל בסביבה שהיא לחלוטין מקבלת ותומכת, לא יהיו בעיות מיוחדות למצוא את מקומו בחברה.
אה כן, ואם היה לי ילד א"ס, אז לא היה סיכוי שהייתי שם אותו בבית ספר. רק חינוך ביתי (זו לא צריכה להיות בעיה, כי אני יודע ללמד מצויין).