אני לא מרגישה טוב
בן הזוג שלי נחבל ויש לו נקע.
ליוויתי אותו יום וחצי וטיפלתי במה שהיה צריך וזה כולל הליכה למיון באמצע הלילה, חזרה כי זה עלול להוות עילה כספית- אם אין שבר של כמה מאות שקלים, הליכה בבוקר לאחיות, נסיעה למיון משם שוב, סבב בדיקות , סביבות בסה"כ 3 שעות המתנה וחזרה שוב לבית
והכל היה לי הרבה יותר מדי , הרבה יותר מדי צבעים (אני זוכרת במדויק בגדים שלבשה בחורה ערביה ואיך הם צרמו זה לזה) , הרבה יותר מדי דיבורים שלו ובסוף הייתי חייבת לנוח והוא אמר לי שזה רעיון רע לישון בערב ואני שונאת שאומרים לי מה לעשות.
ופוף . התמוטטתי. עכשיו אני אחרי הרבה שעות של שינה ולא מתחשק לי לצאת מהבית. אני מקווה שאחזור לעצמי אבל פשוט צעקתי עליו כשניסה להעיר אותי (שאלתי אותו לפני אם הוא רוצה שאכין משהו לאכול או לשתות ואמרתי לו שאני חייבת לנוח- ככה שלמרות ההתפוצצויות שלי הוא כבר נמצא במצב שהוא רק צריך לנוח וזה יעבור. המרכז שבו הוא היה צריך אותי עבר).
ממש כל נגיעה שלו חטפתי עליו עצבים - אמרתי תוריד ממני את הידיים . הוא ניסה לשאול ולקשקש לי על זה שאני לא יכולה לסובב את הגב ולהפסיק תקשורת , אבל אני פשוט הרגשתי כל כך עייפה מהכל שלא יכולתי - הגוף שלי נסגר.
הרגשתי שהנגיעות בי מטריפות בי והוא לא מבין וממשיך לנסות להעיר אותי ואני מרגישה שזה חותך אותי.
והצעקות שלי זה לא כי אני אדם רע או לא מתחשב, אני לא תמיד יכולה לענות לו ברציפות וקוהרנטיות שהשיחות הישנות של "למה את לא עונה לי לעניין" מעייפות אותי ואני בכלל לא מוכנה להתמודד עם זה (היינו נפרדים תקופה בגלל זה)
והכי אני לא מבינה, אתה רואה שכשאתה נוגע בי זה גורם לי לצעוק (וזה לא בכוונה) ואני חייבת לבד, לנוח- למה אתה ממשיך???
מה לא ברור במה שביקשתי.
כל ההתעסקות הזו ועוד בלי הקונצרטה כשאני עם פחות בילבול מכל מה שמסביב זה היה פאקינג - לא בשבילי. גם ההתעסקות עם שיחות עם המון אנשים ובגלל שהוא לא עובד עכשיו ולקח חופש אז שיחות איתו מובילות אותי לתסכולים כי הרגשות שלי משתנים כל כך מהר ואני בוכה וכל הדברים האלה מרגיזים (עצבים, לא רוגז שהוא פרי תוצר של כעס) , מעייפים ומתישים אותי.
אורות, צבעים , שיחות , ניסיון להסביר את עצמי במילים, כל הזמן נורמלי- עצוב - נורמלי - עצוב.
אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאוף
בן הזוג שלי נחבל ויש לו נקע.
ליוויתי אותו יום וחצי וטיפלתי במה שהיה צריך וזה כולל הליכה למיון באמצע הלילה, חזרה כי זה עלול להוות עילה כספית- אם אין שבר של כמה מאות שקלים, הליכה בבוקר לאחיות, נסיעה למיון משם שוב, סבב בדיקות , סביבות בסה"כ 3 שעות המתנה וחזרה שוב לבית
והכל היה לי הרבה יותר מדי , הרבה יותר מדי צבעים (אני זוכרת במדויק בגדים שלבשה בחורה ערביה ואיך הם צרמו זה לזה) , הרבה יותר מדי דיבורים שלו ובסוף הייתי חייבת לנוח והוא אמר לי שזה רעיון רע לישון בערב ואני שונאת שאומרים לי מה לעשות.
ופוף . התמוטטתי. עכשיו אני אחרי הרבה שעות של שינה ולא מתחשק לי לצאת מהבית. אני מקווה שאחזור לעצמי אבל פשוט צעקתי עליו כשניסה להעיר אותי (שאלתי אותו לפני אם הוא רוצה שאכין משהו לאכול או לשתות ואמרתי לו שאני חייבת לנוח- ככה שלמרות ההתפוצצויות שלי הוא כבר נמצא במצב שהוא רק צריך לנוח וזה יעבור. המרכז שבו הוא היה צריך אותי עבר).
ממש כל נגיעה שלו חטפתי עליו עצבים - אמרתי תוריד ממני את הידיים . הוא ניסה לשאול ולקשקש לי על זה שאני לא יכולה לסובב את הגב ולהפסיק תקשורת , אבל אני פשוט הרגשתי כל כך עייפה מהכל שלא יכולתי - הגוף שלי נסגר.
הרגשתי שהנגיעות בי מטריפות בי והוא לא מבין וממשיך לנסות להעיר אותי ואני מרגישה שזה חותך אותי.
והצעקות שלי זה לא כי אני אדם רע או לא מתחשב, אני לא תמיד יכולה לענות לו ברציפות וקוהרנטיות שהשיחות הישנות של "למה את לא עונה לי לעניין" מעייפות אותי ואני בכלל לא מוכנה להתמודד עם זה (היינו נפרדים תקופה בגלל זה)
והכי אני לא מבינה, אתה רואה שכשאתה נוגע בי זה גורם לי לצעוק (וזה לא בכוונה) ואני חייבת לבד, לנוח- למה אתה ממשיך???
מה לא ברור במה שביקשתי.
כל ההתעסקות הזו ועוד בלי הקונצרטה כשאני עם פחות בילבול מכל מה שמסביב זה היה פאקינג - לא בשבילי. גם ההתעסקות עם שיחות עם המון אנשים ובגלל שהוא לא עובד עכשיו ולקח חופש אז שיחות איתו מובילות אותי לתסכולים כי הרגשות שלי משתנים כל כך מהר ואני בוכה וכל הדברים האלה מרגיזים (עצבים, לא רוגז שהוא פרי תוצר של כעס) , מעייפים ומתישים אותי.
אורות, צבעים , שיחות , ניסיון להסביר את עצמי במילים, כל הזמן נורמלי- עצוב - נורמלי - עצוב.
אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאוף
