תקרא את זה בבקשה, אשמח אם תחווה דעה
זו עבודה ישנה שלי שלא התפרסמה, כי כל העולם כתב על זה ביקורת לפני שהספקתי. המלך הוא עירום /מאיר שלו.סתאאאם, אדר שלו ****************** להלן תרשים שיחה לה הייתי עדה לאחרונה בצ´אט לא-רישמי של טול. אורח 1: יש לי את Lateralus כבר חודשיים ,ואני חייב לשאול... כמה שירים טובים באממממתתתתתתתת יש באלבום? מנהל הצ´אט: 13!!! (שהוא, אגב, מניין השירים באלבום החדש הזה- א.ש.) אורח 2:אני ספרתי שלושה. אורח 3:אני ספרתי שניים. וכן הלאה. הביקורות הראשוניות לגבי אלבומם הרביעי של טול היו נלהבות וחיוביות.מה לא אמרו על 13 הרצועות האלו- שהם חדשניות, אפלוליות, ייחודיות, מורכבות, קשות לעיכול והבעייה היא בעצם אצלנו - אנחנו, או לפחות אני, כנראה קצת טמבלים מידי כדי לקלוט את הגאונות הזו. כמה חודשים אחרי ה-17 במאי(מועד שחרור האלבום), לו אבחן אותו מחדש, אעשה זאת במרירות רבה. עם כמה שקשה למצוא מילה רעה לומר על טול, Lateralus שובר ציפיות גם לאחר חודשיים של האזנה אינטנסיבית. אם תכננתם לבצע רכישה של אחד מאלבומי הלהקה, Aenima הוא עדיין הבחירה האולטימטיבית. מי שלא ירכוש,סימן שאיננו מכיר את הנפשות הפועלות, שאם כן מזמן היה עושה זאת. בעידן הלימפ ביזקיט,אליאן אנט פארם וכל לובשי הבאגיז למיניהם אותם אימצו האחים הגדולים באמ.טי.ווי כקורט קוביין של העשור הזה, טול בהחלט מילאו את משבצת המלך. להקה עם קהל מגוון,החל מחובבי גותיקה וכלה במאזיני רוק-אלטרנטיבי אניני טעם.נסו לסווג אותם מוזיקלית בלי לגמגם - פוסט גראנג´? הארד-רוק? מטאל אלטרנטיבי? בין שיתופי הפעולה של הלהקה אפשר למנות גם את הדפטונז, להקת פ´אנק-מטאל לכל דבר, וגם את הנרי רולינז אקס בלאק-פלאג, להקת הפאנק. מיינרד ג´יימס קינן(סולו) עצמו היה חובב מושבע של ג´וני מיטשל. אין תשובה חד-משמעית, אבל מי צריך הגדרות כששומעים את "Eulogy". בראש הלהקה ניצב המטורף התורן, ספק רוקר ספק הוגה דיעות.למזלו, קינן לא לוקח את עצמו ברצינות רבה מידי, לא מתראיין וכשכן עושה זאת יורה שטויות, לעיתים בקצב כזה שקשה לראות את האחיזה שלו במציאות. נסו לחשוב על שם של מוזיקאי אחד שכותב שיר על איבר המין שלו ,ועוד מעז לטעון לאורך של מייל אחד( "Maynard´s Dick", מתוך Salival ,אלבום של קטעים חיים שהוצא במהדורה מוגבלת) .האגדה מספרת שצורף לטול אחרי ששכנו, דני קארי( תופים), שמע אותו צורח על אישה זקנה ברחוב והתלהב מיכולתו הקולית. כך התגבשו יחד עם פול ד´אמור(באס) שהוחלף בג´סטין צ´נסלור ואדם ג´ונס(גיטרה) כדי להקים את הפלא הזה .בנוסף מחלטר קינן כסולן ב"איי פרפקט סירקל", פרויקט צד מלודי יותר שכולל בין היתר את בילי האוורדל,טכנאי הגיטרות של טרנט רזנור (ניין אינץ´ ניילס). כבר באלבומם הראשון מ-92, אי.פי של שישה שירים העונה לשם Opiate, ביססו טול את מעמדם כמתנגדי צנזורה, צביעות וכמטיפים אנטי-דתיים. למשל, שיר הנושא של האלבום הוא למעשה שיחה בין ילדה קטנה וכומר שמנצל אותה מינית, ומסתייע בטיעונים נוצריים לכאורה. טול המשיכו לצאת נגד פוליטיקאים ,אמריקניזציה (טוף, את זה גם הצ´ילי פפרס עשו.ביג דיל), ושאר ירקות. כמו כן,חלק מהשארם במוזיקה שלהם נובע מחוש הומור חולני במיוחד. מתוך אלבומם השלישי Aenima, "Die Eier Von Satan" מורכב רובו ככולו מנאום בגרמנית שנשמע אסוציאטיבית כאילו לקוח מעצרת נאצית, כולל שאגות קהל ברקע.בתרגום, מתברר שזה מתכון לעוגיות חשיש, לא פחות ולא יותר. גם בהתעלמות מהטקסטים הפרובוקטיביים, טול באו עם עם צליל חדשני,סולן עם קול מרטיט ועד מהרה קיבלו תווית של איכות, שהייתה ללא ספק מוצדקת. בין Aenima ו- Opiate הוציאו אלבום שהיה בולט פחות, Undertow, אבל חולשתו נשכחה מהר, בו ברגע שיצא Aenima והרעיד את אמות הסיפים ואת העצבים של אמא שלי. כל זאת ועוד יצרו ציפייה אינסופית לקראת ,Lateralus. הכל לווה ברעש וצלצולים. מערך השיווק של טול לא טמן ידו לצלחת וכמה שבועות לפני יציאת האלבום טופטף מידע לגביו ברשת,כמו עטיפת האלבום , עשרות זיופי שירים ב"נאפסטר" המיתולוגית(בימי קיומה) ומילות השירים- כמובן, ללא השירים עצמם. כשכבר יצא האלבום כולנו היינו שפוטים של טול,בכיסם ממזמן. סך הכל, הקונספט היה לכאורה מוכר- שוב שירים של 9 דקות, שוב הקול משתק-החושים של קינן, שוב שמות שירים בלטינית שאף אחד לא באמת מבין. אבל טול פישלו - החיבורים בין הקטעים האיטיים והשקטים לבין המהירים והחזקים יותר רופפים. לעיתים קשה להבחין מתי נגמר שיר ומתחיל חדש. מי ציפה מאתאיסטים כטול לשיר שנקרא "Mantra"? שלא לציין את הטקסטים, אפופי אווירה רוחנית-דתית, כמו "This body makes me feel eternal. All this pain is an illusion" ("Parabol"). יושבת ומחכה שכל הספיריטואליזם יסחוף אותי גם, ומוצאת את עצמי חוזרת ל "Stinkfist" מאלבומם השלישי. פעם הם אמרו שהכל ריק מתוכן- אהבה ומערכות יחסים, פרוזאק,ל.רון האברד הסיינטולוג, קפה לאטה ולוס אנג´לס,סמים למיניהם , ואני הנהנתי בהסכמה. פתאום הם גילו את האור, ואיתם המבקרים למיניהם, המעריצים וסתם מאזיני-אורח, ורק אני לא. למאזיני רוק פרוגרסיבי או סתם דרים ת´יאטר אולי תהיה גישה שונה, כי זה הכיוון אליו חותר האלבום הזה מכל זווית אפשרית. יתכן שבגלל זה אימצו אותם "קינג קרימזון" לסיבוב ההופעות הנוכחי שלהם. גם הקליפים שהוציאו טול אף פעם לא היו אטרקטיביים לצפייה, אבל זה כלום לעומת "Schism", הסינגל הראשון מהאלבום. יותר דיסקומוניקטיבי מאשר מסתורי וארטיסטי. אם בכל זאת תצמידו לי אקדח לרקה (אפשר גם להצמיד לי לאוזן אלבום של דרים ת´יאטר מהפיסקה הקודמת.זה אותו אפקט בדיוק) אומר ש- "Disposition", בהחלט לא שיר טול קלאסי, כן נגע בעצב חשוף או שניים.אולי דווקא בזכות היותו מיבני יותר, לא חורג מהתבנית באופן מוגזם כשאר השירים. שניים-שלושה משפטים שחוזרים על עצמם זה מספיק בהחלט,גם בלי כל הבאסים. לא ש "Ticks And Litches" לא נפלא, אבל הוא נופל בהרבה מכל מה שהוציאו טול לפני כן.כנ"ל לגבי Lateralis. לא הרבה להקות גרמו לי להרגיש כל-כך רדודה. האמת היא שאני עדיין תוהה אם הדפקט הוא בי או באלבום הזה. "תחשבו בעצמכם", אמר פעם קינן כמסר למעריצים. אני אעשה כעצתו: אני חושבת בעצמי ש- Lateralus הוא מכה.אני מוכנה להבטיח שלא אתייצב בחנויות במועד השחרור של הטול החדש הבא ולא אפתח את העטיפה (מההיבטים החיוביים הבודדים ב Lateralus.פשוט יפהפיה) באצבעות רועדות. קיימת תיאוריית הקונספירציה המפחידה במקצת, שקובעת כי Lateralus אינו אלא מתיחה אחת גדולה של קינן, שמטרתה להראות כמה עלובים ותמימים אנחנו,כעדר כבשים תועות, ושנקנה כל מה שימכרו לנו. נשמע מוגזם? אולי, ואולי לא.