חייבת להגיד לך עוד משהו.
שכרתי יחידת דיור במושב קטן לפני כמה שנים.
קטן מדי.
בעל הבית היה "חכם". דאג שהבן שלו ואישתו וכל הילדים לא יהיו שם בכל הפעמים שבאתי לראות את הבית.
שלא לדבר על ביתו הבכורה, שהקימה שם קראוון יחד עם בעלה כמה חודשים אחרי שעברתי לשם.
רק הראה לי את הבית שלהם מבחוץ, אמר שהיחידות קרובות וצריך לשמור על השקט כדי לא להפריע לשכנים.
מכיוון שאני אדם שקט מאוד, לא היתה לי שום בעיה עם זה.
ולמה אני מספרת לך את כל זה?
אני המשכתי את חיי כרגיל. קריירה, לימודים, חברים, בילויים.
מחייכת ושמחה. משחקת עם הנכדים המתוקים של בעלי הדירה, ועושה בייביסיטר בהתנדבות כשמבקשים ממני.
אבל..... לא הבנתי כמה קנאה ושנאה היתה שם מתחת לפני השטח.
עד שזה התפוצץ.
מצד אחד - הם היו מבסוטים על הגג. סה"כ דיירת שקטה שמשלמת בזמן כמו שעון שוויצרי. עושה טובות ובייביסיטרים בכל הזדמנות.
הבן של בעל הבית ואישתו - לא סיימו תיכון. עובדים בעבודות שחורות. כשיש עבודה.
הבת שלו כן סיימה תיכון. בעלה לא. וגם הם עובדים מדי פעם.
הם פשוט תיעבו אותי. אבל לא רצו שאעזוב.
קינאו בי על כל מה שיש לי.
השתדלו לנצל אותי בכל הזדמנות (לתיקון המחשב, בייביסיטרים). הייתי ה"חנונית" השכונתית.
המריבה הגדולה שכמעט הגיעה לאלימות מצדם קרתה אחרי כמה שנים טובות כשהחלטתי לעבור דירה.
נשמע הזוי? אבל זו היתה הסיבה.
ואז הם פשוט התחילו לשפוך את הלכלוך.
לא תאמיני מה כאב להם כל השנים. דברים שבכלל לא התייחסתי אליהם, אבל הם ראו, זכרו ורשמו בפנקס.
כמו העובדה שאני עובדת עד מאוחר. (סליחה??? מה זה עניינכם?).
העובדה שאני "עירניקית". "הייטקיסטית".
כמו העובדה שזרקתי פעם סל כביסה מפלסטיק שנשבר לזבל. (האמא של המשפחה אשכרה הוציאה אותו מהזבל בזמנו, דפקה לי בדלת ונתנה לי נאום קטן על זה שחבל לבזבז).
אפילו את העובדה הזו הם טרחו לזרוק לי בפנים.
זה היה פשוט הזוי וחולני.
מאז.. למדתי.
המשפחה הזו לימדה אותי כמה זה חשוב לנעול את הדלת.
לשים גבולות. להזהר מאנשים.
כי באמת אין גבולות לרוע, לטפשות ולקטנוניות.
יש אנשים שמספיק שהם יראו אותך מחייכת, כדי שזה יגרום להם לטינה כלפיך.
שכרתי יחידת דיור במושב קטן לפני כמה שנים.
קטן מדי.
בעל הבית היה "חכם". דאג שהבן שלו ואישתו וכל הילדים לא יהיו שם בכל הפעמים שבאתי לראות את הבית.
שלא לדבר על ביתו הבכורה, שהקימה שם קראוון יחד עם בעלה כמה חודשים אחרי שעברתי לשם.
רק הראה לי את הבית שלהם מבחוץ, אמר שהיחידות קרובות וצריך לשמור על השקט כדי לא להפריע לשכנים.
מכיוון שאני אדם שקט מאוד, לא היתה לי שום בעיה עם זה.
ולמה אני מספרת לך את כל זה?
אני המשכתי את חיי כרגיל. קריירה, לימודים, חברים, בילויים.
מחייכת ושמחה. משחקת עם הנכדים המתוקים של בעלי הדירה, ועושה בייביסיטר בהתנדבות כשמבקשים ממני.
אבל..... לא הבנתי כמה קנאה ושנאה היתה שם מתחת לפני השטח.
עד שזה התפוצץ.
מצד אחד - הם היו מבסוטים על הגג. סה"כ דיירת שקטה שמשלמת בזמן כמו שעון שוויצרי. עושה טובות ובייביסיטרים בכל הזדמנות.
הבן של בעל הבית ואישתו - לא סיימו תיכון. עובדים בעבודות שחורות. כשיש עבודה.
הבת שלו כן סיימה תיכון. בעלה לא. וגם הם עובדים מדי פעם.
הם פשוט תיעבו אותי. אבל לא רצו שאעזוב.
קינאו בי על כל מה שיש לי.
השתדלו לנצל אותי בכל הזדמנות (לתיקון המחשב, בייביסיטרים). הייתי ה"חנונית" השכונתית.
המריבה הגדולה שכמעט הגיעה לאלימות מצדם קרתה אחרי כמה שנים טובות כשהחלטתי לעבור דירה.
נשמע הזוי? אבל זו היתה הסיבה.
ואז הם פשוט התחילו לשפוך את הלכלוך.
לא תאמיני מה כאב להם כל השנים. דברים שבכלל לא התייחסתי אליהם, אבל הם ראו, זכרו ורשמו בפנקס.
כמו העובדה שאני עובדת עד מאוחר. (סליחה??? מה זה עניינכם?).
העובדה שאני "עירניקית". "הייטקיסטית".
כמו העובדה שזרקתי פעם סל כביסה מפלסטיק שנשבר לזבל. (האמא של המשפחה אשכרה הוציאה אותו מהזבל בזמנו, דפקה לי בדלת ונתנה לי נאום קטן על זה שחבל לבזבז).
אפילו את העובדה הזו הם טרחו לזרוק לי בפנים.
זה היה פשוט הזוי וחולני.
מאז.. למדתי.
המשפחה הזו לימדה אותי כמה זה חשוב לנעול את הדלת.
לשים גבולות. להזהר מאנשים.
כי באמת אין גבולות לרוע, לטפשות ולקטנוניות.
יש אנשים שמספיק שהם יראו אותך מחייכת, כדי שזה יגרום להם לטינה כלפיך.