עידן
ודאי שיש הבדל בסוג הכפייה; והוא נובע ישירות מההבדל באמונה. אדם כופה על חברו רק את האידיאולוגיה שלו, וזה דבר טריוויאלי ביותר. מכיוון שהאידיאולוגיה החילונית אומרת באופן כללי 'שכל אחד יעשה מה שבא לו, אבל לא על חשבון השני', באופן טבעי הכפייה תתמקד רק בדברים שמתנגשים עם רצונותיהם של אנשים אחרים; כמו הסיפור עם המן ומרדכי. אבל אפעלפיכן, קיימת בפועל כפייה רבה - רבה יותר מהכפייה הדתית הקיימת, יחסית לזו ה'אידיאלית' מבחינת הדת. מבחינת הדת היהודית, ישנו דין של ערבות הדדית; כמו הסיפור המפורסם על הקודח בתאו בספינה. לכל יהודי אכפת (או אמור להיות אכפת) אם האחר מקיים את חובתו המוסרית של העם. לאור זאת, הכפייה הדתית בפועל כיום, היא מזערית; וגם החוקים הדתיים שרוצים כל מיני ח"כים להעביר, מתמקדים אך ורק בפרהסיה הציבורית. לעומת זאת, החקיקה החילונית כופה על הדתי פעמים רבות, והדבר הוא בלתי נמנע, כפי שכבר פירטתי. מלחמת תרבות פשוט לא יכולה שלא להתקיים, בין אידיאולוגיות שונות הקיימות ביחד (וכאמור - שתיהן כופות, בשאיפה, כל אחת את האידיאולוגיה שלה). ובתשובה לטל, לגבי פשרות כגון חוזה וסטפליה. הדבר דומה מבחינות מסויימות לחוזה שביתת הנשק של 49', או להסכם ה'סטטוס קוו'. זו הפסקת אש, שאומרת: אף אחד לא יכול לנצח, ומלחמה ביננו רק תזיק לשנינו. אז נקבע איפה אנחנו עומדים עכשיו, ונגיד שזה יהיה הגבול. אין כאן שום דבר מקודש או צודק, אלא פשוט מדיניות חכמה. כמו בהסכם שביתת הנשק: כאן הפסיקה המלחמה, אלו העמדות שלנו, אז לא נתקדם ולא ניסוג. אך אין לכך שום עניין לשאלה האם יש דבר כזה, אידיאולוגיה לא כופה.