אממ...אפשר להצטרף?

[סטוליצניה]

לא בורחת ולא נעלבת

ובהחלט גרמת לי לחייך עם עם ה "עיסוי מפנק ניתן לבקש אקסטרא" כנראה לא התנסחתי נכון

 

[מפלצת או ילדה]

התנסחת מצויין

לא יכולת להתנסח טוב יותר. הכל די ברור. מה שאת קוראת לו ריקנות הוא ניכור. את חשה מנוכרת, את "לובשת" את כל מה שבנית "בשתי ידייך", כמו שלובשים שמלה נוצצת וססגונית בבוקר, יוצאת "למסע הופעות", מחפשת ריגושים רגעיים, "דופקת הופעה נכונה", וכשאת חוזרת חזרה, לעצמך, בלי "השמלה" את לגמרי ערומה. מה שנותר ממך זה גוף "שכולם" אמורים היו לרצות לזיין (ומדי פעם מנסים), שגם הוא כבר לא לגמרי את, אלא חלק מהתחפושת... ואפס שייכות. את לא שייכת - לא למשפחה, לא לבעל, לא לעצמך. את "סחורה". בשוק "הסחורות" החברתי. מכאן זה נשמע שמה שאת מעידה עליו כ"אוהבת את עצמי יותר" - הוא מסלול וודאי של הרס עצמי, שזה מקום הפוך לחלוטין מאהבה עצמית (אמיתית). גם כשאת שותה ואוכלת במקומות "הנכונים" - זה לא מזין ולא מרווה אותך. כשאת "דופקת הופעה" בבר נחשב זה רק כדי לוודא את ערך השוק שלך. את "מתעטפת" באנשים חכמים שיכולים היו להפרות אותך, אבל הם נותרים רק "צעיפים" - אקססוריז "לשמלתך". והשליטה העצמית הגבוהה שלך היא לוודא שהמסכה לא תנשור באמצע הרחוב, ותישארי "ערומה", כפי שאת. את בנקודה משמעותית של חייך. יש אנשים שצומחים מנקודות הכי נמוכות בעולם. זה נשמע לפעמים קשה נורא, מה שעוברים שם, אבל משם קל יותר "רק לעלות". את נמצאת בנקודה הפוכה, של "הכל דבש". משם קל ליפול, אבל לעיתים הרבה יותר קשה לצמוח, וכשאני מדברת על לצמוח זה לא באיזה שנטי בנטי פלצני שמציע לך להתבונן לקנקנך הריק בתמורה לעוד כהנה וכהנה אלפים שקלים, עוד "שמלה" לאוסף. לצמוח על באמת. לגדול. יהיה קשה, כי זה לא מספק באופן מיידי, ואת התרגלת למצב של או הכל או כלום. ומייד. אבל זה לא בלתי אפשרי. צריך רק רצון ונחישות להתבגר, ולרכוש שליטה אמיתית - על עצמך, על חייך, על נפשך. רצון לחזור להשתייך.

 

[סטוליצניה]

הזכרת לי שיר..

של פורטיס..שאהבתי בבגרותי.."מי מסתתר מאחורי המסכה,חתול ,מפלצת או ילדה יפה" הניהליזם הדקדנטי שלי הוא מבחירה כנראה אני לא מוכנה/יודעת מספיק על מנת לבחור במשהו אחר אני "דופקת הופעה" אך ורק בשביל עצמי..ונהפוך הוא כל אלו "שרק רוצים לזיין" מיד מאבדים משמעות.קל מאוד לרצות לזיין.זה לא כח שמניע אותי. אני לא "מתעטפת" באנשים חכמים..אני מרגישה נח בחברת כאלו שיכולתם הורבאלית מוצלחת. "הכל דבש" זו אחלה סידרה, גדלתי על המערכונים של הגששים. ובנוגע לשליטה..הכל פיקציה,לדעתי אין לנו באמת שליטה על כלום. אני לא מחפשת תשובות,לא צריכה לעבור לשטחים על מנת למצוא משמעות כתבתי אתמול מתוך עצבות גדולה שהזדחלה לה באמצע יום עבודה העזתי להציג את השטחיות שבה אני מתהדרת ושכרגע עושה לי יותר טוב מלא טוב. זהו. נעים להכיר

 

[מפלצת או ילדה]

מי מסתתר מאחורי המסכה?

את לאט לאט עונה לעצמך. הגם "שלא מחפשת תשובות". מסתתרת שם מישהי מאוד פגיעה, שחוסר אונים ("אני בשליטה מאוד גבוהה"), אובדן וסערת נפש הם מנת חלקה, והפסאדה היא מבצר מרופד ומרוהט היטב, שמצד אחד מסתירה, עדיין, את הפגיעות ("אני קשה לעיכול", "שולפת מהמותן"), אבל מצד שני חוסמת את גישת האוויר פנימה, והנפש שלך נחנקת. את אכן "דופקת הופעה", רק בשביל עצמך, כדי למשוך אליך את האנרגיה הנחוצה לך, מבחוץ, כי מבפנים את לא מייצרת (או לא מספיק, או שזה לא מסתמך על המשאבים הפנימיים, אלא נתונים חיצוניים שכרגע משרתים את העניין). האנרגיה החיצונית נתקלת בחומה מבוצרת, היא חודרת פנימה רק דרך החלונות, בהבזקי אגוטריפ מסנוורים, בדומה לאפקט המהיר של מכת סוכר על המוח, והיא מתאדה כלעומת שבאה, ואחריה נפילה היפוגליקמית קשה. גם "לאושר" שמנפק הסרוקסט יש מועד תפוגה מהיר יחסית. גם הוא חיצוני, ודורש חידוש מלאי. אולי בכל זאת כדאי לך לחזור לאכול מבושל. קיטניות, דגנים - פחמימות מורכבות. הן מתעכלות לאט יותר, נשארות יותר זמן בגוף, ומשביעות ויעילות הרבה יותר. וזה גם עוזר להתמודד טוב יותר עם הידיעה שמעט מאוד הוא בשליטה (כן, מדומיינת) שלנו, ועם האובדנים שמסביב. של אנשים שהיוו לנו למראות ממלאות, של עצמנו, של דרכינו, של חלומותינו... מה שחסר לך זה לאהוב את עצמך מבפנים (לעומת "מבחוץ" השטחי, לדבריך). לפרגן לעצמך כאב, לפרגן לעצמך ריפוי. אני מתרשמת שיש לך סיכוי...

אכן, מפלצת או ילדה - נגזרת מהשיר האגדי של פורטיס ( לא סובלת חתולים, ולא רוצה למשוך סוטים

). welcome

 

[סטוליצניה]

תענוג.

מפליאה במילים. מעבר לדגים מקפידה על תזונה נכונה,קמח מלא בעיקר..האוכל המבושל מכביד עליי מאוד. הוא מת לפניי שנה , במוות קשה ומייסר..אילץ אותי להתמודד עם הפחדים הכי גדולים שלי בחמשת חודשיי הגסיסה. וזהו,לא נשאר כלום..אני לא חולמת..אפילו לא הולכת לבקר ולהניח פרחים. המתנה היחידה שקיבלתי היא הידיעה שאין כלום מלבד הרגע. אין מה לתכנן..רק להנות ממה שאפשר כמה שאפשר ולהשתדל לא להזיק לסביבה.

 

[מפלצת או ילדה]

מזון למחשבה

פחמימות מורכבות כמשל, אבל לא רק. נשמע שהמוות המייסר "שלו" (האחר המשמעותי היחיד של חייך) בעיקר חשף אותך לפחדים הכי כמוסים שלך. שם אותם בפרונט. הריק שאת חשה היום הוא שמאלץ אותך להתמודד באמת. אבל את עדיין לא שם. את בבריחה, עדיין באבל. ובעיקר בהלם. הלם של התבגרות. אני בטוחה שקיבלת הרבה מתנות שאת עדיין לא מסוגלת להעריך ולהחשיב, ולתת להם למלא אותך באור וחמלה. יש שם הרבה יותר "מלבד הרגע" שחלף. יש שיעור שכל רגע, בעיקר רגע דרמתי, מביא לפתחנו. להגיד - "שאין כלום, לא נשאר כלום, אין מה לתכנן. רק להנות ממה שאפשר כמה שאפשר" זה לעשות לעצמך "חיים קלים", כמו גם לשתות 3 צ'יסרים ברצף כדי לעמעם את ההלם. לראיה, זה לא עובד. סימן שצריך לעבוד "קשה יותר". לפרוץ את הלופ. או להיתקע לנצח במעגל של הרס עצמי, הגם שעטוף בנהיליזם דקדנטי. אנחנו, שנפצעים משחר ילדותנו, מי יותר ומי פחות, הרי כל הזמן מחפשים אחרים שייתנו לנו, שימלאו אותנו, שיראו אותנו. שיירפאו את הפצעים, שייקחו אחריות על הברדק "שהם עושים לנו". ורוב הזמן מתאכזבים כי הם לא "עושים את העבודה כמו שצריך", קל וחומר כשמישהו שנדמה כי "עשה את העבודה" דופק לנו ברז ונעלם מחיינו מכל סיבה שהיא. אני למדתי שהמוח האנושי עובד בצורה מאוד מוזרה. המוח הקדום שלנו לא מבחין בין נתינה לקבלה. וכשאת נותנת למישהו את מה שחסר לך עצמך (בתחילה במאמץ מודע, ואולי קצת מאולץ, אבל עם הזמן זה הופך ליותר ויותר טבעי), את מקבלת אותו חזרה, כפליים. כשאת מעניקה מעצמך, מכל הלב, בלי לצפות לתמורה, פשוט נותנת, משחררת את האנרגיה הכלואה בך - את מתמלאה באמת! יש שם איש, שכנראה עדיין אוהב אותך, ושכנראה לא מצליח להגיע אליך, כי גם הוא כמו האחרים, בחושבו "שהשמש זורחת לך", לא מצליח לחדור את הקליפות (ואולי מתרוקן גם הוא). אולי תתחילי לתרגל עליו - את החמלה שאת כל כך זקוקה לה. נסי (לאורך זמן) ותהני.

 

[wuthering heights]

תנחומים

בהחלט מפלצת בורכה בכשרון רב. ראשית תנחומי, כשאנחנו עומדים מול שבר שכזה בחיים, זו שעת מבחן, כל אחד מתאבל בדרכו, על פי כוחותיו, אמונותיו , אסטרטגיות השרדות שקיימות בתוכו , מערכות התמיכה שיש לו עוד. המוות מעמיד בפנינו את השאלות הבסיסיות בחיים, ולכל אחד ותשובותיו הוא, לפעמים בעקבות שבר שכזה אנשים משתנים מהקצה אל הקצה, לפעמים מקצינים עמדות ,כל אחד ודרכו, וצריך לכבד כל דרך התמודדות. כך שאם כרגע האסטרטגיה שבחרת היא כפי שציינת ,הדגשת והגדרת כנהיליזם , זו דרכך, כנראה שאלו הכוחות שיש לך עכשיו, אלו המסקנות שהגעת אליהם, ויש לך לגיטימציה מלאה לכך. אבל ,על פי רוח הדברים שכתבת נדמה שהדרך הזו כבר לא כלכך משרתת אותך, באסטרטגיה הזו יש כמה באגים, ואת נמצאת היום בנקודה בה את אולי מרגישה שיש לבנות אסטרטגיה חלופית שכן תשרת אותך, ותאפשר לך חיים שהם מעבר לחיי השרדות. בנוסף בחומה הבצורה שבנית כדי להמנע מלהרגיש כאב, מתחילים להווצר סדקים, וכדי שהפנים שלך לא יפרוץ החוצה בצונאמי ללא שליטה, כדאי לך לנסות עם כל הקושי לספר את הסיפור שלך,לאפשר לעצמך קצת לוותר על השליטה, להרשות לעצמך להיות גם חלשה, ולאט לפי היכולת שלך לפתוח פתחים כדי שה"מוגלה" תתנקז החוצה, בצורה מבוקרת במקום בטוח שיכיל אותך, מקום שניתן להביע בו את הכאב והסבל. אני חושבת שאת עדין באמצע תהליך האבל, לא ניתן לזרז אותו, לוקח זמן לעכל את המכה, לתת למנגנונים הנפשיים להשתקם וללמוד לחיות עם הכאב לצד הכאב. תרשי לעצמך. כתבת שהזוגיות שלך במשבר, את כועסת על האיש שחושב שאת זורחת מאחור, מהכתוב זה ברור, איפה בן זוגך בכל הסיפור? האם הוא שותף לאבל? מודע לו? איזה תפקיד הוא ממלא?

 

[סטוליצניה]

מבטיחה לענות מחר.

עייפה מידיי לסיפור ארוך מידיי. תודה על ההבנה.

 

[מפלצת או ילדה]

../images/Emo13.gif גם לך לא חסר

 

[מיציפיצי1]

מי שצריך כל כך הרבה מילים בשביל

להסביר לנו כמה הוא שנון ובעל סטייל... טוב, לא חשוב. תעשי שינוי בחיים, לכי לגור בהתנחלות בשטחים או משהו.

 

[ענתי410]

הי! נעים מאוד וברוכה הבאה !../images/Emo140.gif

מסקרן אותי, אחרי כל מה שסיפרת לנו כאן על עצמך, למה עצוב לך עדיין? את מעידה על כך שיש לך מודעות עצמית גבוהה מאד. האם זה אומר שאת מודעת גם לסיבת הריק שאת מרגישה?

 

[wuthering heights]

עצוב

אני חושבת שבדרך שהצגת את עצמך בעצם יצרת את מה שאת יוצרת גם בחיים האמיתיים, אנשים רואים אותך מבחוץ, וואין מי שיודע או מתעניין במה שמתרחש אצלך בנפש פנימה. אני חושבת ומרגישה שתחושת הריקנות הזו, מסתירה מתחתיה עצב וכאב מאד גדול, ובדידות תהומית, שאת מתקשה להביע אותו, מסיבותיך שלך, אולי את חוששת שתתפרקי ,שהכאב גדול מדי ולא תצליחי להתמודד איתו , אולי הכאב נדמה לך לא כלכך לגיטימי, אולי אין מי שיקשיב. את בורחת מלהרגיש ולהתמודד עם הכאב, באמצעים אלכוהול, פלירטים וכדומה עזרים חזקים, שרק הם גורמים לך הרגשת חיות, שגם היא מתפוגגת מיד, ואז הריקנות שוב משתלטת. כתבת "האחד שהיה משמעותי,מת לי בידיים לפני שנה, " וגם כתבת שאת לא מה שהיית לפני עשר שנים (מי כן?) את באבל, איבדת מישהו או משהו יקר לך, בנוסף איבדת גם את הדרך ואת עצמך. אני חושבת שאם תרשי לעצמך לחוות את הכאב הזה באמת, להתאבל, להרגיש אותו ולא לברוח ממנו, תוכלי גם אולי לשמוח באמת וגם לאהוב כמו שאת רוצה, תוכלי להתמלא.

 

[מפלצת או ילדה]

../images/Emo45.gif

 

[מלעונית8]

תמיד ידעתי שדיאטה לא תעזור

לתיקון כל בעיותיי בחיים.. הרי דוגמא

 

[seeyou]

חבל שלא ידעתי לפני שהתחתנתי../images/Emo152.gif

מתברר שלא חשוב מה עושים(הבעלים) לעולם לא מרוצים(הצד השני) יוסי

 

[seeyou]

הקלה בסימפטום?../images/Emo8.gifתחשבי על יתר נשים

 

[האחות תרזה]

העצים (קפקא)

שכן דומים אנו לגזעי עצים בשלג. למראית עין מוצבים הם על פני חלקת השלג, ובדחיפה קלה ניתן להזיזם. לא. אי אפשר לעשות זאת, משום שהם אחוזים היטב באדמה, אך ראה, גם זה אינו אלא למראית-עין.