אמון בגורו/מאסטר

[יוסיפוס פלביוס]

אמון בגורו/מאסטר

איך זה מתבצע? אולי בעצם השאלה לא נכונה, אבל ממה שאני מרגיש העיסוק במדיטציה ובתורה שלה מצריך אמון בגורו, במובן מסוים זה לתת לו את המפתחות לעצמך. איך אני נותן למישהו אחר את המפתחות לעצמי? אני תופס את זה בתור איבוד שליטה עצמי, איך אני יכול לסמוך עליו? לתת בו אמון? אני שואל את השאלות האלו משום שבת-הזוג שלי החלה לעסוק בחודשים האחרונים במדיטציה (סידאה יוגה כמדומני). היו ביננו ויכוחים רבים בנוגע לכך, ובין היתר נתחוור לי כי חלק גדול מאי-ההסכמה שלי איתה נובע מתפישות בעייתיות שלי. החלטתי שבמקום לבקר אותה ולעמוד כנגדה אולי יש טעם להשתתף איתה, לחוות איתה. הבעיה שלי היא באמת מאותו המקום של הגורו, מהפחד הבסיסי של "איך אני יודעים שלא עובדים עלי?". לא פשוט לתת למישהו אחר את המפתחות לעצמך. ועוד משהו, אני לא כל כך יודע אם זה נהוג פה, אבל אני באמת שחושש. יש אפשרות לשאול אתכם אם אתם מכירים מרכז מסוים? תוכלו לומר לי אם הוא בעייתי או לאו? תודה.

 

[בארס]

זו שאלה סופר חשובה.

ואני חושב שבאופן כללי זוהי שאלת יסוד קיומית של העדם בפני העולם בכלל. ובהיותה כזאת היא מצביעה על המפתח היסודי והראשי בכל הדרך הזאת של חיפוש האמת. על מה אני יכול לסמוך באמת? או בניסוח אחר...מהו ה"דבר" שאני יכול להכיר בממשותו באופן ישיר? (לא דרך קבלת אינפורמציה מגוף שלישי) התשובה לשאלה הזאת תיתן לך את השומר והמגן (היחידי אולי) מפני כל תעתועי העולם. שם הנאמנות של האדם לאמת נמצאת ואני הייתי בוחן כל גורו או אסכולה ע"פ אם הם מקרבים אותך לאמת שאתה יכול להיות לה עד* (ברגע זה כמו בכל רגע אחר) או מתנה לך אמונה בעקרונות שאין לך שום יכולת אמיתית לעמוד על טיבם. * העומק והדרגה של מה שאנחנו יכולים להיות מודעים לו באופן ישיר יכולים להשתנות מזמן לזמן אבל בכל זמן תמיד יש לאדם יכולת מסויימת להיות בקשר ישיר עם ממשות מסויימת אפילו אם בחלק ניכר מהזמן מדובר אך בתחושה מעורפלת של חלקים מהגוף שלו.

 

[חיפוש ית]

בארס ידידי

הרבה הגיון יש בדבריך אך (ברור שיבוא אך...

) לרוב אנחנו פונים לגורו במצב נפשי מסויים. ולרוב מצב זה הוא לא הכי "הגיוני" שקיים. מה שבעצם עוצר אותנו מלתת את המפתחות זה "ההגיון", מה שמאפשר לנו לתת אותם הוא חסרונו של ההגיון. נכון שעכשיו אתה רוצה לשאול אבל מה זה הגיון?

 

[בארס]

דוקא לא.

ברור לך שאת מסתבכת איתי כאן...אז שיהיה הגיון הוא הגיון הוא הגיון...כך שאין כאן שאלה מה זה היגיון אלא על איזה היגיון את מדברת? יש היגיון תיאורטי שיכלי אפילו לוגי שמבוסס על ספקולציות ויש הגיון שהוא אולי פחות מורכב אבל מבוסס על אמיתות יותר "מדידות". יש הבדל מהותי בין שני סוגי ההגיון האלו (ניתן למצא עוד הרבה סודים של הגיון נוספים אבל לא נתפרע)...טבע ההגיון הראשון הוא להצביע על "תשובה" וטבע ההגיון השני הוא להצביע על שאלה. ההגיון הראשון הוא תיאורטי, יושב אדם באיזה מקום ומחליט לתכנן סוג חדש של אופניים...חושב חושב...מנתח משקלל מודד מנסר ומרכיב איזו קומבינה ש..."אמורה לעבוד"....ואז הוא יוצא עם הקומבינה לרחוב ולא מצליח לזוז סנטימטר. כאן מגיעה שעתו הגדולה של ההיגיון השני שיגיד...משהו כאן לא עובד. אבל בגלל שהגיון הזה ממש לא פופולארי מסיבות כאלו ואחרות...זריחתו של ההיגיון הראשון אורכת נצח שנמשך שניה או שתיים עד שמתאפס על עצמו ההגיון הראשון וחוזר לנהל את העניינים. לפעמים האדם מתחיל להתיחס יותר ברצינות להיגיון השני (המשקל שלו עולה) אבל זה בדרך כלל קורה אחרי שהוא כבר שבר רגל או שתיים בהתדרדרות במדרון עקלקל או משהו דומה...אולם זה יחשב כמזל גדול. כי ביש המזל האמיתי הוא זה שיצליח לקמבן לעצמו אופניים שנוסעות איכשהו. אז אני בכלל לא מסכים עם האמירות שלך באשר להגיון או חסרונו. וסביר להניח שאני גם לא מסכים עם הרמיזה שלך באשר למצבנו(???) הנפשי כשפונים לגורו...ובטח לא בלשון רבים.

 

[חיפוש ית]

מצבנו הנפשי ../images/Emo35.gif

יש כמה סוגים של חקירה, אבל לא נתפרע ואני אדבר רק על שני סוגים. חקירה/שאלה תיאורטית שבאה ככה כשיושבים על ערסל וחושבים. ממנה מתפתחת שאלה תיאורטית נוספת, משם עוברים לסדנא כזו או אחרת, ואז אומרים.. אולי גורו יתן לי את התשובות, ומנגד יש המון שרלטנים שישמחו לתת לך מענה. יש חקירה שבאה בעקבות משבר לשיטתי- לשיטתך נפילה מהאופניים. חשבנו שנים חשיבה תאורטית מסויימת וכאשר הגיע רגע האמת הבנו ששגינו. יש מי שעבורו משבר (/נפילה מאופניים) זה ימשיך נצח של שניה, ויש מי שמכאן יחקור באמת להבנת הטעות שבהיגיון התאורטי. ההבדל בין השניים הוא שאחד חווה את השאלה, והשני חשב עליה. כשאתה חושב על שאלה, (מצב נפשי הגיוני לשיטתי) קשה לך לוותר על הטהוריות שבנית ומכאן לתת נפשך בידיו של גורו. כשאתה חווה את השאלה (לשיטתי מצב נפשי לא הגיוני) אתה מבין שהתשובה לא בידים שלך, שכן אם היא היתה, לא היית מגיע לאן שהגעת.

 

[בארס]

אז איך מתמודדים?

 

[חיפוש ית]

יא גנוב

אם לא הבנת, אני זו ששואלת את השאלות. הפתרונות ל.... לגורו אולי?

 

[בארס]

נראה לי...

נראה לי שעלינו על הטעות שלך.

 

[חיפוש ית]

אבל

בכלל לא חשבתי שאנחנו מחפשים טעויות ואם כבר.. אז שתף, מה הטעות שלי? אני אשתף ואומר לך שהתגעגעתי להתכתבויות הללו...

 

[בארס]

לא מחפשים טעויות, חלילה.

אבל אם ה"תגלית" קופצת עלינו ככה פתאומה...מה נגיד לה לא, לא חיפשנו אותך עכשיו לכי מכאן? אז דבר ראשון נפסיק לדבר בלשון רבים. עכשיו בואי נאמר שמצד אחד את יודעת לנתח אחלה את הסיבות ההגיוניות לחוסר ההקשבה ל"גורו" ומצד שני כשמגיעים לאיזו בעיה את זורקת אותה עליו. אחלה סידור! (דרך אגב בדיוק כמו עם הגעגועים להתכתבויות "הללו"...איפה את נעלמת כל השנים? ) אז יופי...יש לך הגדרה לתפקיד של הגורו וככה את יכולה גם לפסול אותה וגם להשתמש בה (לצרכי פסילה של כל מה שהוא בעצם באחריותך האישית). אז מה שאני אומר הוא, שאת זו שמכירה את המילכוד...ורק את זו שיכולה למצא ממנו את הדרך החוצה.

 

[חיפוש ית]

חוש הומור

נכון ששכחתי להוסיף קריצה ליד "התשובות... לגורו", אבל זה נאמר בהומור. ועכשיו ברצינות. הדברים שלי כלל לא סותרים את עצמי, הם רק מחזירים אותי (להבדיל מאותנו לו אתה כ"כ מתנגד

) לתגובה הראשונה שלי. אני אפנה לגורו כשאני בבעיה... או לחלופין אזרוק את הבעיה עליו ברגע של חוסר "הגיון". אין מצב שאחרי הנפילה מהאופניים אני אבין ואכיר את המילכוד, אני עדיין שבויה בתאוריות שלי ולא אצליח למצוא לבד את הדרך החוצה. בכדי להשתחרר מהן, ולהשתחרר מגבולות הדמיון שלי, אני זקוקה למישהוא חיצוני שיראה לי אחרת. (אגב... לא האשמתי אותך בכך שלא התכתבנו, רק ציינתי שהתגעגעתי.)

 

[בארס]

אז זה היה בצחוק...

...ועכשיו ברצינות את אומרת ומציגה את אותו הדבר בדיוק. אז עוד פעם... את טועה בכל מה שאת חושבת שהוא התפקיד של ה"גורו"...או המורה, לצורך העניין. "המורה"...לא אמור לפתור לך בעיה כשיש לך אחת כזאת או כזו שאת מגדירה כבעיה שלך. למען האמת, כמו שאמרתי מקודם, הבעיה האמיתית שלך (ואולי של כולנו...יאללה חוזרים לדבר בלשון רבים! היא שאנחנו מצפים (וזה מצביע על עומק האמונה בתעתוע הזה) שמישהו אחר יפתור לנו את הבעיה (המדומה) או שיוציא אותנו ממנה (תקראי לזה "שיראה לי אחרת" או איך שאת רוצה) בזמן שרק אנחנו יכולים לצאת ממנה (ואפילו די בקלות) והתפקיד המעשי של המורה במקרה הזה הוא להחזיר את הכדור אלייך...אבל אז את רואה את זה כאילו שהמורה לא עוזר לך (כי הוא לא "פתר לך את הבעיה" (המדומה כמובן)). זה פראדוקס פנטאסטי. "תשבי" על העניין הזה קצת. עכשיו כל זה פילוסופיה...וב"פילוסופיה" אנחנו מסתבכים והולכים לאיבוד. בזמן שהמציאות גם כשהיא מורכבת לאין שיעור היא הרבה הרבה יותר פשוטה. פשוטה וישירה. נמשיך באותו דימוי אופניים שלנו... לבנות אופניים זה דבר מסובך, יש מיליון דברים שצריך ללמוד, יש שרות תהליכים שצריך לעשות, חלקים שצריך לתכנן ולייצר ולהרכיב ולנסות ולהתאמן. תהליך הלמידה של "מלאכת האופניים" יכול לקחת כמה שנים טובות. צעד צעד...וחלק חלק. פשוט. אפילו הגיוני. ככה זה גם עם מה שאנחנו קוראים לו התפתחות רוחנית ולימוד האדם. התפקיד של המורה הרוחני הוא ללוות אותך בדרך הזאת, הוא יודע את "תורת האופניים" ומוכן ללמד אותך אותה...(חוזר ללשון רבים) אבל אנחנו במקום "לשבת וללמוד" מה שהבנאדם רוצה ללמד עסוקים בכל מיני קונספציות שלא קשורות בכלל לעניין. ויותר מיזה...גורמות לנו "לא ללכת לשיעורים"...או לא להקשיב ב"שיעורים" אם כבר הזזנו את התחת שלנו בכיוון. ולא...אין כאן האשמות...חח

 

[חיפוש ית]

מגדל בבל

אני דיברתי על מצב נפשי שמניע אותנו להגיע למורה, ואתה הסקת מזה מה אני חושבת שתפקיד המורה. בשום מקום לא אמרתי שתפקיד המורה לפתור לי את הבעיה, כן אמרתי שיראה לי אחרת. בשפה שלי יראה = לילווה, או בקיצור אתה אומר את אותו הדבר (אז למה לעזאזל אנחנו מתווכחים

).

 

[בארס]

ואחד מגדל!...חיחיחי

המלכוד שאני מדבר עליו הוא שכשאני שבוי בדמיונות שלי אף אחד לא יכול להראות לי אחרת...ומכאן שרק אני יכול להבין ולהכיר את המלכוד, קרי שיש בעיה עם הידע וההבנה הנוכחים שלי (לצורך העניין) ולצאת לבקש ללמוד משהו חדש.(יציאה מהמלכוד) ה"מלכוד" שאת מדברת עליו (לא הייתי קורא לו מלכוד בכלל) הוא ה"תשובה" לשאלה למה האופניים שלי לא זזות? או למה נפלתי מהאופניים?...כלומר הידע השלם על האופניים ובנייתם, יעני...שתסע כבר הגרוטאה!. ברור שעצם זה שבניתי את האופניים בצורה של בייגלה נובע מחוסר הבנה שלא יפתר ברגע שתכשל "נסיעת המבחן".

 

[חיפוש ית]

הנחות הנחות...

להבין ממך, שכאשר אתה (ולא חלילה אנחנו) שבוי בדמיונות שלך, אתה מודע לזה? ואם הגעת לשלב בו אתה מודע לזה, ומכיר כול פיתול במבוך הדמיון שלך. האם יש לך את היכולת (במסגרת הדמיון המוגבל לתאוריות שלך) להתיר את התסבוכת לבדך? מאחר ואני מאמינה שהיכולת שלנו מוגבלת לדמיון שלנו, לי זה נשמע כאקסימרון. וזה אחד מהתפקידים של במורה בעיני, לעזור לי להרחיב את הגבולות. ולמקרה הגרוטאה שלך שממאנת לנסוע, גש לחנות אופניים וסגור ת'עניין...

 

[בארס]

התפקידים ....

...של המורה, הם התפקידים של המורה (לא ניכנס כאן להנחות כי אני לא יעשה לך הנחות בנושא הזה). מה שחשוב הוא ...מה התפקיד של התלמיד?...!

 

[אישה ממאדים]

אני יכולה להבין את החשש

אני חושבת שאפשר לחלק את החשש שלך לשני דברים, אולי שלושה: חשש מפגיעה מוחשית, קונקרטית - שהגורו ינצל את אשתך מינית, יסחט ממנה כספים, דברים כאלה; חשש מפגיעה רוחנית - שבסופו של דבר היא תצא מהדרך הזו אומללה ומבולבלת, או שקועה עמוק באשליות תלושות; וחשש נוסף שאולי יש לך - שזה פשוט ירחיק אותה ממך ומהעולם הקודם שלכם, לא משנה אם לטובתה או לרעתה, אבל יעשה שינוי שיהיה לך קשה לקבל. לגבי החשש הראשון - אתה בהחלט מוזמן לומר את שם המקום שבו אשתך לומדת, ואם מישהו פה מכיר הוא מן הסתם ישתף אותך במה שהוא יודע, אבל קח בחשבון שכמו בהרבה מאוד דברים אחרים, גם בנושא הזה מן הסתם יהיו דעות לכאן ולכאן. אם תשאל מישהו האם "מוסך זאביק" הוא טוב, או איך הוא מרוצה מהסניף של קופ"ח כללית בדימונה, תקבל תשובות לכאן ולכאן. בטח שבנושא כזה, שהוא הרבה יותר מורכב וקשה לשים את האצבע על "טוב" ו"לא טוב". ובאופן כללי לגבי אמון: אמון זה לא מעבר רציף, זה לא משהו שנבנה מספק ועד לאמון מוחלט, זו קפיצה. לא נראה לי שיש משהו שבעולם שלגביו אפשר להיות בטוח - איך אדם יכול להיות בטוח שלהנשא לאשתו זה צעד נכון? לעזוב אותה? לבחור מקצוע? לשנות מקצוע? גם כאן מדובר בקפיצה, בסיכון, שאשתך מוכנה לקחת. זו בחירה שהיא מבצעת על סמך התחושה שלה, הצרכים והאינטואיציה שלה. כנראה שגם אתה תצטרך לסמוך על זה. תצטרך גם לסמוך על היכולת שלה להתפכח או להתאושש במקרה של פגיעה. אני לא אומרת לך להפסיק לחקור בנושא. אני רק אומרת שרוב הסיכויים שלא תמצא עדויות מחשידות מוצקות דיין כדי להרחיק את אשתך מהנושא, וגם לא תמצא עדויות תומכות מוצקות דיין כדי שתרגיש רגוע לגמרי. אתה עוסק פה בנושא של שליטה. בעצם, השליטה שלנו בעולם מאוד מאוד מוגבלת. לא רק מבחינת היכולת הממשית שלנו להשפיע, אלא מבחינת ההבנה של תוצאות המעשים שלנו: אנחנו לא יכולים לדעת מה יהיו התוצאות. רק לנחש ניחוש מושכל, או אינטואיטיבי. אשתך בוחרת לסמוך על המאסטר שלה, ואתה תצטרך להחליט האם ומתי לסמוך עליה.

 

[יוסיפוס פלביוס]

אמרת נכון לגבי שלושת הנקודות

לגבי הנקודה הראשונה - ניצול, אני לא חושש מניצול מיני. בהתחלה היה לי חשש לניצול כספי, אבל היא הסבירה לי שהתלמידים נותנים מכספם לפי יכולתם. באופן עקרוני, זה בדרך כלל עשירית מהמשכורת. אומנם בהתחלה זה נראה לי תמוה, אבל אני יכול להבין את הרעיון. לגבי הנקודה השנייה - חשש מפגיעה רוחנית. גם מזה אני לא חושש. להפך, אני כן מודע לשינוי החיובי שמתרחש בה. אין ספק שהיא פשוט פורחת. לגבי הנקודה שלישית - זה נכון וזו הנקודה הקריטית. אני באמת מרגיש כי זה מרחיק אותנו זה מזו. בהרבה מובנים השפה שלנו השתנתה, ולפעמים זה נראה לי כאילו אנחנו מדברים בשפות שונות. באופן מאוד כוללני אני יכול לומר שהעובדה שאני מדבר בשפה אחרת נובעת מהקושי שלי לקבל את התפישה החדשה שלה ואת הדרך שלה. זו הסיבה שאני רוצה ללכת איתה לשם, לראות ולחוות איתה. האמת היא שכבר הייתי שם פעם אחת, אבל באתי לשם בתודעה ביקורתית והרבה לא יצא מזה. הפעם אני רוצה ללכת לשם על מנת להקשיב. את אמרת, "אני לא אומרת לך להפסיק לחקור בנושא. אני רק אומרת שרוב הסיכויים שלא תמצא עדויות מחשידות מוצקות דיין כדי להרחיק את אשתך מהנושא, וגם לא תמצא עדויות תומכות מוצקות דיין כדי שתרגיש רגוע לגמרי." אין לך כמה את צודקת. זה באמת ככה. בעיה נוספת היא יכולת ההשוואה שלי. אני מכיר ויודע כל הרבה דברים שליליים שנובעים מהמקום של המאסטר/גורו, מהתפישה שזהו אדם מואר שיכול להעניק לנו מחסדו, שיכול לשתף אותנו בטוב הזה - אני באופן אוטומטי משייך את את זה לרוסו, מוסוליני וסטאלין, וקשה לי להשתחרר מהתפישה הזו. בגלל זה כל הקונספט של המאסטר/גורו קשה לי. לעומת זאת, בת-זוגתי לא מכירה את שלושת האישיות הללו באופן גורף, ולכן היא נמנעה מההשוואה. לכן היא נמנעה מהתחושות השליליות. נכון, היא סומכת עליו, אבל לי זה קשה מאוד עקב התפישות שלי.

 

[יוסיפוס פלביוס]

לדאבוני אני לא זוכר

כרגע את את שמו המלא של המרכז. אני רק יודע לומר שהוא נמצא ברחוב תוצרת הארץ בתל אביב (ליד עזריאלי).

 

[לקשמי]

כוח הבחנה

שלום יוסיפוס אמון במורה זה אכן דבר מאוד חשוב בכל דרך שאתה לומד (לאו דווקא דרך רוחנית), אבל אם ברוחניות ויוגה עסקינן, אז ביוגה יש גם מושג שנקרא כוח הבחנה. שזה אומר היכולת להבחין בין טוב ורע, בין מה שמקדם ומשרת אותנו במטרה ובדרך אליה לבין מה שמהווה מכשול או אפילו סכנה. איך משתמשים בכוח ההבחנה הזה? אני חושבת שזה עניין של להקשיב לקול הפנימי. לזכור שגם אם יש לך מורה חיצוני, קודם כל המורה האמיתי הוא בתוכך. הקול הפנימי הזה אומר לי מה מתאים לי ומה לא, מה מקדם אותי ומה מהווה מכשול. אני נוטה לחשוב שאנשים שנופלים לשרלטנים/נצלנים וכו' הם אנשים ששוכחים להקשיב לעצמם או לא מאמינים לקולות שצועקים מתוכם. היוגה מאוד דוגלת באמונה אבל בשום אופן לא באמונה עיוורת.