כב' השופטת מוסיה ארד, בעת"מ 525/05, פסקה :
"בנסיבות הנדונות בענייננו, שקילת האינטרס של רגשות חוגים מסוימים בציבור העלולים להיפגע מקיומם של המצעד והעצרת, כנגד זכותם של העותרת ואנשי הקהילה ההומו-לסבית לחופש ביטוי ולשיוויון, מביאה למסקנה הברורה לפיה, בנסיבות שלפנינו, יש ליתן עדיפות לחופש הביטוי ולזכות לשיוויון. הפגיעה ברגשותיהם של חוגים בציבור, במקרה הנדון, איננה באה בגדרם של אותם מקרים חריגים, קיצוניים ומיוחדים, אשר מצדיקים פגישה בזכויות אדם. לפיכך, החלטתם של העירייה ושל ראש העירייה "למשוך ידם" מהמצעד ומהעצרת חורגת ממתחם הסבירות ודינה להתבטל" (פס"ד מיום 26.6.2005 ) משמע, בית המשפט שקל את האינטרסים ואת הזכויות המתנגשות ופסק לטובת המצעד. בית המשפט לא פסק שהזכות לקיים תהלוכות היא זכות מוחלטת. *** העתירה לבג"ץ, בג"ץ 7348/06 הבית הפתוח נ' מ. משטרת מחוז י-ם, הסתיימה בהסדר אחרי שהעותרים קיבלו על עצמם כי הארוע בגן הפעמון יסתיים שלושת רבעי שעה לפני כניסת השבת. ( 19.9.2006 ) הפעם, ההומואים היו צריכים לוותר ולהגביל את מימוש הזכויות שלהם מפני קדושת השבת *** בבג"ץ 8988/06 יהודה משי זהב,אפרים הולצברג ואח' נ' אילן פרנקו - מפקד מחוז ירושלים ואח' , נאמר: "אכן, בנסיבות העניין מוכנים היינו להניח כי מנקודת השקפתם של חוגים חרדים, עלולה היתה להיווצר בקיום המצעד שתוכנן, פגיעה כנה ואמיתית ברגשותיהם הדתיים של התושבים החרדיים והדתיים בירושלים. אולם בכך אין די. השאלה היא האם נתקיימה פגיעה ברגשות שלפי מהותה ועוצמתה מצדיקה את שלילתו של חופש הביטוי וההפגנה בדמוקרטיה המבוססת על פלורליזם חברתי. ברי כי המענה לשאלה זו אינו יכול להיקבע על-פי עוצמת ההתפרעויות של אספסוף פורע חוק. כאמור, בסופם של דברים אישרה המשטרה את קיום אירוע הגאווה בירושלים במתכונת מצומצמת של התכנסות ולא של מצעד ברחובות העיר; האירוע נועד להתקיים באצטדיון הממוקם באזור חילוני של ירושלים ומרוחק מהשכונות החרדיות וממרכז העיר; מארגני האירוע התחייבו לקיום אירוע בעל אופי צנוע ובלתי מתריס. בהתחשב בכל אלה - במתכונתו הסופית של האירוע, במיקומו ובאופי שהוא נועד לשאת - מתבקשת המסקנה כי הפגיעה ברגשות הדתיים לא עברה את סף הסיבולת הגבוה הנדרש לצורך הסגתו של חופש הביטוי וההפגנה בשיטתנו המשפטית. בנסיבות העניין שבפנינו, איננו נזקקים להכרעה מעבר לקביעה זו. בסיום הדברים ברצוננו לציין כי הסוגיה שהונחה לפתחנו היא טעונה ורגישה במישור החברתי-ציבורי ובכוחה לעורר דילמות מורכבות המחייבות עריכת איזונים ראויים. כפי שעלה מדברינו לעיל, נוכח נכונותם של מפקד המחוז ואנשי "הבית הפתוח" להסכים על מתכונת מצומצמת ומוגבלת לאירוע הגאווה, ובהתחשב במגעים שנוהלו עם כל הגורמים הרלוונטיים לשם הרגעת הרוחות, נערך האירוע בנסיבות בהן לא ניתן לחלוק על היות ההחלטה המנהלית הנדונה במתחם הסבירות. יש לשבח את המאמצים הניכרים שעשו שני הצדדים לשם מציאת המתכונת שהפחיתה את הסיכונים והרגישויות שהיו כרוכים בעריכתו של אירוע הגאווה בירושלים ואפשרה למפגינים לבטא את המאבק למען זכויותיהם" משמע, נעשה איזון ובאירועים שתוכננו לבטא את מלוא חופש הביטוי וההתכנסות של ההומואים, צומצמו כדי למעט את הפגיעה בציבור הדתי *** בבג"צ 5016/96 ליאור חורב נ' שר התחבורה ( פרשת"כביש בר אילן" ), נאמר : "כשם שרגשות הדת אינם ערך "מוחלט", אלא ערך "יחסי" שיש לאזנו לעומת זכויות, ערכים ואינטרסים אחרים, כך גם חופש התנועה אינו זכות "מוחלטת", ויש לאזנו לעומת זכויות, ערכים ואינטרסים אחרים. אכן, מן המפורסמות הוא כי רחובות וכבישים נסגרים לתנועה, אם באופן חלקי ואם באופן מלא. דיני התעבורה מלאים תמרורים וסימנים המורים על הסדרת התנועה ברחובות ובכבישים, אשר תוצאתם מניעת תנועה חופשית. אכן, חופש התנועה הוא חופש יחסי. הדין אינו מגן על מלוא ההיקף של חופש זה (השווה: בג"צ 399/85 כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255, 283; בג"צ 806/88 הנ"ל, בעמ' 33). אכן, רוב רובן של זכויות האדם הן יחסיות. ניתן לפגוע בהן כדי להגשים אינטרסים הנתפסים על ידי החברה כראויים (ראה בג"צ 153/87 שקדיאל נ' השר לענייני דתות, פ"ד מב (2) 221; בג"צ 2481/93 דיין נ' מפקד מחוז ירושלים, פ"ד מח(2) 456, 473). הטעם לכך הוא, שזכויות האדם בכלל והזכות לחופש התנועה בפרט, אינן זכויותיו של הפרט על אי-בודד, הן זכויות הפרט כחלק מחברה. הן עוסקות בפרט וביחסיו עם זולתו. הן מניחות קיומה של מדינה הצריכה להגשים יעדים חברתיים ולאומיים. על כן מכירה כל חברה דמוקרטית, הרגישה לזכויות אדם, בצורך להגביל זכויות אדם, כדי לקיים חברה השומרת על זכויות האדם. אכן, זכויות האדם וההגבלות המוטלות עליהן יונקות מאותו מקור, ומשקפות אותם ערכים. זכויות האדם אינן מוחלטות. הן ניתנות להגבלה. עם זאת, להגבלה על זכויות האדם יש גבולות, והן הצורך להגן על זכויות האדם (ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט (4) 221, 444 - להלן פרשת בנק המזרחי)" אגב, שבעה שופטים דנו בעתירה : הנשיא א' ברק .השופט ת' אור .השופט מ' חשין . המשנה לנשיא, השופט ש' לוין . השופט א. מצא. השופטת ד. דורנר השופט צ.א. טל והם לא היו תמימי דעים לגבי נקודת האיזון שבין הזכויות המתנגשות. ****** ועכשיו, dkey יקירי, צא ולמד מי הוא זה המבקש לזרות חול בעיניים ולהשתולל
