במדינת ישראל יש ואקום חוקתי
ולתוך הוואקום הזה נכנס אהרון ברק. עצם זה שאין חוקה (מי יודע למה?), גורמת למצבים שבהם בית המשפט העליון הופך למחוקק על. מצד אחד אין ברירה לבג"ץ הוא חייב לפסוק ולקבוע הלכה שהופכת למעין חוקה. אבל מצד שני הטענות הן שבג"ץ הוא נוטה לכיוון מסויים ולא מאפשר לליברליזם השקפתי לשרור בתוכו, לדוגמא הסיפור עם פרופ' רות גביזון, שהכריז עליה ברק כי "יש לה אג'נדה", אחד המשפטים האומללים שלו, שהסגירו את השקפת עולמו ואת הרצון שלו לשלוט כדעת יחיד. אם בית המשפט קובע את החוקה למעשה, הרי שהוא צריך לייצג יותר את העם, בג"ץ מתעסק הרבה מאוד בעניינים השקפתיים, וככזה על השופטים לייצג את העם, (כמובן שלא מדבר על השקפות שסותרות זכויות יסוד, ולכן הם גם צריכים להיות משפטנים). אך השיטה הזו שבג"ץ גם קובע את החוקה, וגם ברובו משתייך לקליקה מסויימת, ויש להם נטיה ברורה לכיון מסויים, עם כל הסיפור הזה של ועדת השופטים, ואם נשיא בית המשפט לא רוצה שמישהו יבחר לבג"ץ, הוא יכול למנוע את זה. נ.ב. מהצד הדיפלומטי ברק עשה שירות מצויין למדינת ישראל, עצם זה שבג"ץ ידוע כמקפיד על זכויות אדם, אפשרה לישראל לעמוד מול התקפות רבות ממדינות ידידותיות.