נגה יקרה
לצערי, הזכרון שלי לא ממש קצר. אני חושבת שאחד הסיבות שהגעתי למצב של השמנה כל כך קיצונית, היא הנוהג שהיה לי לעצור הכל בפנים, לסגור, לכסות, להפנים. היום אני מוציאה הכל החוצה. אני לוקחת בחשבון שיש אנשים שמסתייגים, אין לי בעיה עם זה, אני יכולה להבהיר את עצמי ואת הנקודות שלי שוב ושוב במידה ומישהו מפספס את הכוונה שלי או משייך אותה לנושא אחר. אני מזכירה לעצמי יום יום מאיפה באתי, אבל גם לאן אני הולכת. אם היינו מכירות יותר היית יודעת שאחד ממשפטי המפתח שלי הם "דע מאיפה באת ודע לאן אתה הולך". ירדתי במשקל, נכון, אבל החיים עדיין לא הפכו לאושר עילאי, הלוואי ויהפכו החיים של כולנו, אבל המציאות היא אחרת. מסמך אנושי מזעזע ואכן תמונות קשות, אם תשימי לב, נכתבו בתוך גרשיים, כשהם עלו לי בראש, זה היה די בצחוק, נזכרתי באיזו תוכנית סאטירה שהשתמשו בביטויים האלו וזה בדיוק מה שהרגשתי, שוב, הרגשתי כלפיי עצמי בלבד. אני חושבת, שמה שקרה לי הוא העניין שלהיות שמנה צמחתי עם השנים ולא ראיתי שינויים דרסטיים, ועכשיו, בשלושה חודשים הורדתי משקל די משמעותי, את השינוי הזה ראיתי, אבל אתמול בערב היתה הפעם הראשונה שראיתי תמונה מול תמונה, אז ועכשיו, והזדעזעתי. אני מודה. פשוט ראיתי איך נראיתי, בעיניים מפוקחות יותר. תודה על כל מילה, אוהבת את דרך ההתנסחות שלך, אור