נדיה של הארבעה
New member
"אי אפשר להמשיך ככה"
"אי אפשר להמשיך ככה"
יום אחד הילד חוזר מבית הספר עם הערה ביומן "תתקשרו למחנכת בין השעות..." והטלפון. לקחתי הרבה נשימות עמוקות. התקשרתי, בכונה תחילה להיות אסרטיבית אך מנומסת. התלונות הקבועות: "שוכח את הדפים עם שיעורי הבית בתיק", "לא מדביק דפים במחברת", "שוכח מחברות בבית", "לא מכין שיעורי בית". האם אנחנו עוקבים? אנחנו עוקבים, אבל האחריות שלו. ככה אני מסבירה לה. מכיתה א' האחריות היא שלו, אחרת זה פשוט לא יעבוד אצלו. לא ניקח ממנו עכשיו את האחריות הזו בחזרה. היא: "אבל אם הוא לא יכול להיות אחראי על זה, אז צריך לעזור לו". וגם "אי אפשר להמשיך ככה". "חייבים לעשות משהו דחוף". או קיי מה את רוצה לעשות? "לא, שלא תביני, הוא ילד מקסים, והוא משתתף יפה בשיעורים..." (נו אז מה את רוצה מחייו ומחיי, אני חושבת בלבי). אבל הוא חייב להביא כל יום מערכת מלאה, לכתוב במחברת לפי מה שאני אומרת (כלומר, נושא חדש מתחילים מעמוד חדש, ואריאל תמיד שוכח). ולהכין תמיד שיעורי בית. כי אחרת אני כועסת עליו וחבל. אני, בעדינות: "תראי, לפעמים שיעורי הבית לא מעניינים אותו כל-כך ואני לא רוצה להיות "המשטרה של שיעורי הבית". אולי תתני לו משהו מאתגר?" היא: מציעה לעשות טבלה, בכל יום הוא יראה לה שהביא את כל המערכת, והיא תדביק מדבקה בטבלה, ואםפ יהיו 10 מדבקות נקנה לו מתנה. (אני, בלב: מזל שכבר לא מציעים לתת עונשים אלא חיזוקים חיוביים, זו התפתחות יפה, אבל איך לעזאזל אני מסבירה לה שעל ילד שלי זה פשוט בחיים לא יעבוד?!) "אני, בקול רם: "תראי, אפשר לנסות, אבל יש לי קצת ספק בקשר לתוצאות. אולי בהתחלה הוא ישתדל אבל אז ימאס לו. עד שהוא לא יקלוט שצריך להיות מסודר כדי שיהיה לו נוח יותר וכדי הוא יצליח יותר, לא יעזור לנו כלום, אם אין לו מוטיבציה אף טבלה לא תיצור לו אותה, אני מכירה את הבן שלי, הוא חכם מאוד ואי אפשר לעבוד עליו". היא: "אבל עשיתי את זה עם כמה תלמידים ו..." אני: "אבל אריאל שונה". היא : "אולי את צודקת". שתיקה רועמת. "אז מה את מציעה לעשות?" אני, בלב: "אני מציעה שתעזבי את הילד בשקט כל עוד הוא מצליח ולומד יפה". אני, בקול: "תראי, אולי ננסה לארגן לו בבית רשימה - מה שהוא צריך לבדוק בערב לפני שינה: שאין דפים שמסתובבים בתיק, שכל המחברות במקום, שאין שיעורי בית שהוא שכח, שהקלמר מלא. ואת אולי תזכירי לו קצת יותר פעמים להדביק את הדף במחברת, ולכתוב את שיעורי הבית ביומן". היא: "את חושבת שזה מספיק?" אני: "אין לי מושג, אבל כרגע אלה הרעיונות שלי". היא: "טוב, אבל אני אכתוב לך הערה בכל פעם שהוא יתרשל שוב, כדי שתהיו בעניינים, כי חשוב לי שתהיו שותפים לעניין ותסבירו לו שזה לא מקובל עליכם". אני: "אין בעיה, רק שזה לא יהיה משהו שיפגע בו". היא: "תראי, אבל אי אפשר להמשיך ככה, הוא חייב להבין ש..." והלאה השיחה נעה במעגלים. אין לי כוח יותר. הרקע: הילד לא סובל אותה ואת המקצועות שהיא מלמדת. היא מורה משעממת ומעצבנת... שיעורי הבית שלה משמימים והיא נותנת אותם בטונות. תובנות, מישהו?
"אי אפשר להמשיך ככה"
יום אחד הילד חוזר מבית הספר עם הערה ביומן "תתקשרו למחנכת בין השעות..." והטלפון. לקחתי הרבה נשימות עמוקות. התקשרתי, בכונה תחילה להיות אסרטיבית אך מנומסת. התלונות הקבועות: "שוכח את הדפים עם שיעורי הבית בתיק", "לא מדביק דפים במחברת", "שוכח מחברות בבית", "לא מכין שיעורי בית". האם אנחנו עוקבים? אנחנו עוקבים, אבל האחריות שלו. ככה אני מסבירה לה. מכיתה א' האחריות היא שלו, אחרת זה פשוט לא יעבוד אצלו. לא ניקח ממנו עכשיו את האחריות הזו בחזרה. היא: "אבל אם הוא לא יכול להיות אחראי על זה, אז צריך לעזור לו". וגם "אי אפשר להמשיך ככה". "חייבים לעשות משהו דחוף". או קיי מה את רוצה לעשות? "לא, שלא תביני, הוא ילד מקסים, והוא משתתף יפה בשיעורים..." (נו אז מה את רוצה מחייו ומחיי, אני חושבת בלבי). אבל הוא חייב להביא כל יום מערכת מלאה, לכתוב במחברת לפי מה שאני אומרת (כלומר, נושא חדש מתחילים מעמוד חדש, ואריאל תמיד שוכח). ולהכין תמיד שיעורי בית. כי אחרת אני כועסת עליו וחבל. אני, בעדינות: "תראי, לפעמים שיעורי הבית לא מעניינים אותו כל-כך ואני לא רוצה להיות "המשטרה של שיעורי הבית". אולי תתני לו משהו מאתגר?" היא: מציעה לעשות טבלה, בכל יום הוא יראה לה שהביא את כל המערכת, והיא תדביק מדבקה בטבלה, ואםפ יהיו 10 מדבקות נקנה לו מתנה. (אני, בלב: מזל שכבר לא מציעים לתת עונשים אלא חיזוקים חיוביים, זו התפתחות יפה, אבל איך לעזאזל אני מסבירה לה שעל ילד שלי זה פשוט בחיים לא יעבוד?!) "אני, בקול רם: "תראי, אפשר לנסות, אבל יש לי קצת ספק בקשר לתוצאות. אולי בהתחלה הוא ישתדל אבל אז ימאס לו. עד שהוא לא יקלוט שצריך להיות מסודר כדי שיהיה לו נוח יותר וכדי הוא יצליח יותר, לא יעזור לנו כלום, אם אין לו מוטיבציה אף טבלה לא תיצור לו אותה, אני מכירה את הבן שלי, הוא חכם מאוד ואי אפשר לעבוד עליו". היא: "אבל עשיתי את זה עם כמה תלמידים ו..." אני: "אבל אריאל שונה". היא : "אולי את צודקת". שתיקה רועמת. "אז מה את מציעה לעשות?" אני, בלב: "אני מציעה שתעזבי את הילד בשקט כל עוד הוא מצליח ולומד יפה". אני, בקול: "תראי, אולי ננסה לארגן לו בבית רשימה - מה שהוא צריך לבדוק בערב לפני שינה: שאין דפים שמסתובבים בתיק, שכל המחברות במקום, שאין שיעורי בית שהוא שכח, שהקלמר מלא. ואת אולי תזכירי לו קצת יותר פעמים להדביק את הדף במחברת, ולכתוב את שיעורי הבית ביומן". היא: "את חושבת שזה מספיק?" אני: "אין לי מושג, אבל כרגע אלה הרעיונות שלי". היא: "טוב, אבל אני אכתוב לך הערה בכל פעם שהוא יתרשל שוב, כדי שתהיו בעניינים, כי חשוב לי שתהיו שותפים לעניין ותסבירו לו שזה לא מקובל עליכם". אני: "אין בעיה, רק שזה לא יהיה משהו שיפגע בו". היא: "תראי, אבל אי אפשר להמשיך ככה, הוא חייב להבין ש..." והלאה השיחה נעה במעגלים. אין לי כוח יותר. הרקע: הילד לא סובל אותה ואת המקצועות שהיא מלמדת. היא מורה משעממת ומעצבנת... שיעורי הבית שלה משמימים והיא נותנת אותם בטונות. תובנות, מישהו?
