אם כבר, אז כבר
סיפרתי משהו שחברה סיפרה לי. על זה אמרת "אזוי", ורמזת לעבר אשלי, עם קריצה. מזה הבנתי שאת מטילה ספק בדברי. כלומר, כמו שאשלי מספרת, כך גם אטיוד מספר. ככה הבנתי. ואני לא הפסיכי היחידי שהבין ככה. עובדה שמייקי שבאה אחרינו הבינה בדיוק אותו דבר. אז אם עוד איכשהו אפשר לתת לך להנות מהספק בקשר ל"תמימות" ההודעה שלך, אי אפשר להגיד אותו דבר על מייקי שפשוט באה ואמרה לי שאני שקרן, במילים "כבד, אטיוד, עדיין כבד". כלומר, ההסבר ה"כבד" שלי לא הניח את דעתה. זאת מהסיבה הפשוטה שקשה לה כנארה להתמודד עם האמת, או שהיא סתם באה לעצבן אותי בין בבדיחות הדעת ובין אם לא בבדיחות הדעת. ועכשיו לעניין השני. לא מטיל שום רפש בבלו. אני מטיל רפש ב"שיר" שלו שכולו בשקר יסודו - באשוח הדבילי הזה, ובעלה נידף שקנה לו מושב קבע בחריץ התחת. כמו שכתב ניורון - לאשוח אין עלים. יש לו מחטים. ואשוח לא עומד לעולם בשלכת. הוא ירוק-עד. נו, נו, בואי עכשו עם החופש הסיפרותי, עם חיבורי המילים, עם המחשבות הנאצלות שמאחורי המילים. ונכון, יש משהו שלא אתרגל אליו לעולם. שברגע שמתחילים לגבב את המילים ליבי הומה, ליבך פעמונים, עלה נושר, שמיים כסופים, ענן כחלחל מרחף, ועוד כהנה וכהנה, אזי נשים מתחילות לרעוד, מפשעתן מתרטבת, והן נופלות שדודות. אם יש משהו שאני מקנא בו, זאת היכולת של בלו לשרבט שטויות, להרעיף מילים רומנטיות לכאורה, ולשבות לב נשים בעזרת גיבובי מילים. מצד שני, אותן נשים שנשבות בקסמים האלה - לא בשבילי. ולסיום פסי. לא, אני מוחק - זה כבר יבוא במסר.