איפה החיים?!

RichardSmith

New member
את תמיד יכולה לקחת סמסטר הפסקה...

או פחות קורסים. אף על פי שבאו"פ גם ככה הלימודים נמשכים לנצח בדרך כלל... אפשר לדעת למה משרה מלאה?...
 

lynnabell

New member
לקחתי כבר הפסקות...

חלקן פשוט כי הייתי צריכה קצת מנוחה. למזלי הסמסטר הנוכחי הוא הסמסטר הקשה האחרון שלי. ומשרה מלאה - אתה מכיר דרך אחרת לשלם את כל חשבונות הבית והלימודים? אין סיכוי שבחצי משרה אני אוכל לממן את עצמי...
 

RichardSmith

New member
השאלה למה דירה...

עסק סבוך לדיבורים על גבי הפורום... מקווה שבסוף לא תמצאי את עצמך עם הלשון בחוץ...
 

lynnabell

New member
לא סבוך כלל...

לפחות לא לפי דעתי. למה דירה? כי יש גבול לכמה זמן אפשר להתקע אצל ההורים. אני ממש לא מסכימה עם המגמה הרווחת של ישראלים בגילאי 20-30 היום להישאר בבית אמאבא עד שתצא לכולם הנשמה. די, מגיע הרגע שבו כל אחד חייב לעמוד על הרגלים ולהיות עצמאי וכל התירוצים למה לא לעזוב את בית ההורים ממש לא מקובלים עלי. וכמובן - זו דעתי בלבד (ודעת החבר שלי..) אז נא לא לקטול אותי כאן. והעסק לא סבוך בכלל - אם יוצאים מבית ההורים אז צריך דירה, אם צריך דירה צריך כסף ואם צריך כסף צריך עבודה והעבודה צריכה לתת מספיק כסף בשביל לשלם את כל החשבונות. לכן - משרה מלאה. וכמו שכבר ציינתי כאן קודם, אני גם משלמת את כל שכ"ל לבד אז בטח שבטח משרה חלקית לא יכולה להספיק לי. מה לעשות - המגורים במדינתינו הקטנה יקרים לאללה! ודרך אגב, אני אמנם גרה במרכז, אבל אני לא משלמת סכום אסטרונומי על הדירה (פחות מ 500$) ואין לי הוצאות גדולות מטורפות. כשאני אומרת שהמשכורת צריכה לכסות הוצאות - אני מתכוונת לדברים מאוד בסיסיים של אוכל, הוצאות דירה (חשמל, ארנונה, מים, ועד וכו') ושכ"ל ובמקרה שלי גם הוצאות חתולים (אבל עליהם אני לא אוותר גם אם אני ארעב ללחם...). בקיצור - לא סבוך כלל, פשוט מעייף ומתסכל.
 

unholy

New member
תראי,

זה דיי מעפאן להתלונן על דברים שבסופו של דבר את בוחרת את בחרת לצאת מהבית...אין איזה כוח עליון שהכריח אותך...אני דיי בטוח שיש לא מעט סטודנטים שכשיצאו מהבית קיבלו תמיכה/פשוט לא יצאו מהבית בזמן הלימודים. אין כוח עליון שמכריח אותך להחזיק חתולים, או לחליפין ללמוד במרכז (למרות שזה כבר פחות כי לא יודע כמה בצפון/דרום יש אוניברסיטאות/מכללות שמתאימות לך). בכל אופן, זו הדרך החיים שאת בחרת לעצמך...ובסופו של דבר אם את מחפשת להתלונן...תתלונני בעיקר לעצמך=\ (לא יודע את הסיבות האישיות ליציאה מהבית, אבל לפי מה שהבנתי זה פשוט עניין אידיאולוגי...ואידיאולוגיה היא לא הכרח מציאות עדין) בכל אופן, אני סטודנט...להנדסת חשמל (לא יודע אם זה תואר יותר עמוס או לא) ואני כן מוצא דווקא זמן ללהנות מהזמן, לא יודע אם זו התקופה הכי יפה בחיים או וואטאוור כי הש"ב והמבחנים כן מציקים אבל בכ"ז!
 

lynnabell

New member
תראה

אם זכור לי נכון, לפורום קוראים "סטודנטים מדברים". אז דיברתי. אני לא רואה התלוננות כדבר מעפן. גם אם אני מתלוננת על דברים שאני בחרתי. אני לא חושבת שיש משהו רע בלהוציא תסכולים. באותה מידה אתה יכול לומר שהסטודנטים לא יכולים להתלונן על שכ"ל כי הם בחרו ללמוד אז מה הם מתלוננים על זה עכשיו... אני בטוחה שיש הרבה אנשים שיצאו מבית ההורים מכל מיני סיבות, לא רק אידיאולוגיות וזה קשה. אז מה? בגלל שהם בחרו שלא להשאר בבית ההורים אז אסור להם להתלונן על זה שקשה? אני מסכימה איתך שאין טעם לבחור משהו ולהתלונן עליו כל יום. אבל אני עוד מעט מסיימת תואר ואני חושבת שאחרי כמה שנים של עבודה קשה (גם בעבודה וגם בלימודים) מגיע לי קצת להתלונן, לא? אתה מוזמן לא לקרא ולא להגיב אם זה מפריע לך... ואתה צודק - אין כוח עליון שמכריח אותי להחזיק חתולים, או לגור במרכז, או ללמוד במרכז או בכלל ללמוד. נו, ומה אמרת בזה? שאם אני בוחרת בדברים שאני רוצה שיהיו לי, שאם אני בוחרת ללמוד כדי להתקדם בחיים או אני בוחרת לגור בנפרד מההורים (והסיבה לא רלונטית לעכשיו) אז אסור לי להתלונן? מה הקשר?
 

RichardSmith

New member
המממ

אישית, יצאתי מבית אמא לפני כשנתיים למקום בבעלות המשפחה... ככה שהחיים ממש קשים.
אבל מצד אחד את קורעת את עצמך על הדירה, החשבונות והלימודים... בארצות הניכר המלגות יותר חופשיות... בישראל זה אחרת. בהחלט לא עסק להמשיך לאחר גיל 22~ לגור אצל אמא... יש כאלו שיוצאים כבר בגיל 18. היה על זה בזמנו שרשור... אני לא רואה טעם להיות עבד של המערכת... לא לנשום כפי שסגנון חייך מחייב אותך... זאת דעתי. בזמנו הצעתי לאיזו בחורה שחיה בסגנון הזה (בלי לימודים), דירה בדרום ת"א ועבודות שכר מינימום. רציתי לעזור לה, להוציא אותה מהטמטום... בסוף זרקה אותי.
 

lynnabell

New member
עבד של המערכת?

אולי יש משהו בהצהרה הזו, לא יודעת. אבל תגיד לי אתה אילו אופציות יש? מצד אחד כמו שאמרת זה לא עסק לגור בבית ההורים אחרי גיל 22 (למעט אנשים שעדיין בצבא/שיש להם מגבלות רפואיות ועוד לא התארגנו על עצמם). מצד שני - החיים "בחוץ" יקרים מאוד. אז חייבים לעבוד קשה. הדרך לאפשר לעצמך לנשום קצת זה למצא עבודה יותר טובה ולהתחיל ללמוד כדי שאפשר יהיה לעלות בסולם הדרגות בעבודה. הרי ברור לי שאם הייתי רק עובדת ולא לומדת, הייתי עושה חיים עכשיו (בייחוד כי אני לא מקבלת שכר מינימום). אבל הלימודים נועדו לשרת מטרה לעתיד הרחוק יותר...
 

RichardSmith

New member
דווקא היתה לי תוכנית...

בכלכלה יש דבר ראשון את השוק החופשי עם אלפי קונים ומוכרים... אבל ישנם מצבים בהם יש למשל מונפול אשר יכול להקטין את הכמות בשוק וכך להגביר את המחיר של המוצר. אבל יש מצבים שקיים מונפסון שזה מונפול של צרכנים. היה לי בזמנו רעיון לבנות מונפסון שכזה. בתמורה למשהו כמו 1000 שח בחודש את מקבלת דירה וכו' אבל גם שירותי מכולת שבהם אפשר לקנות לחם וכו' בהנחה. מכיוון שהארגון קונה את המוצרים ישר מהמפעל ובכמות, הוא מקבל הנחה. הרעיון הוא שכוח הקניה שלך דרך הארגון יהיה יותר גדול. אולי בעתיד...
 

cessna 182

New member
אפשר לדעת

מה כ"כ רע בלגור עם המשפחה אחרי גיל 22? אם אתה מסתדר עם ההורים שלך, נותנים לך מספיק פרטיות. יש מישו שמשלם לך על האוכל והחשמל והחשבונות...אם ההורים שלך יכולים להרשות לעצמם להחזיק אותך מבחינה כלכלית המשפחה שלנו פה בשביל לעזור לנו לא? יש רצון לעצמאות ויש מציאות... אגב עבד של המערכת? למה אם אתה גר לבד וכל החיים שלך מסתובבים סביב לימודים עבודה ושינה זה לא עבד של המערכת? אנחנו חיים בשביל להנות לא?
 

RichardSmith

New member
הפרטיות...

כמובן אצל כל אחד זה אינדיבידואלי כאשר יש כאלו שאף יחיו כל ימי חייהם אצל אמא ואבא... זה כמו בלהקת אריות כאשר אריה צעיר מגיע לבגרות, האריה המבוגר מגרש אותו (או שהאריה הצעיר תוקף את המבוגר ויורש את מקומו....) ככה הרגשתי עם בעלה של אימי... אין לו משהו נגדי... רק הייתי גבר נוסף בבית... אבל בהחלט, אם המציאות היא לעבוד משרה מלאה ועוד ללמוד בלי "חיים"... ואכן, חיים בשביל להנות.
 

lynnabell

New member
אפשר

קודם כל, על פי הפרטים בכרטיס שלך, אתה בן 16. אם זה נכון אז אתה מוזמן להתעלם מכל מה שאני אכתוב כאן ולחזור אלי עוד 6 שנים ונדבר. אם אתה לא בן 16, אז הנה התשובה שלי לשאלתך: לכאורה, אין שום דבר רע במציאות האידילית שתארת - מה יכול להיות רע? אתה גר חינם, אנשים אחרים משלמים לך על המחיה, יש לך חיים חופשיים ונלפלאים. ואני שואלת אותך - באיזה גיל בדיוק אתה חושב שצריך לצאת מהבית? אני מבינה שזה מאוד מאוד "נוח" לגור אצל אמאבא, להסתתר תחת הסינר של אמא מהחיים האמיתיים ולרוץ לאבא עבור כל 50 שקל. אבל - זה לא נראה לך קצת...ממממ.... ילדותי? בתור ילד זה בסדר גמור וכך זה צריך להיות, אבל בתור בחור בן 20+, איפה הכבוד שלך?! איפה הגאווה העצמית? אני לא חושבת שדווקא גיל 22 הוא הסף. אבל הוא גיל ייצוגי מאוד - מסיימים צבא, מתחילים לחשוב מה לעשות בחיים וכן - עוזבים את קן המשפחה הנוח והנעים ומתנסים במגורים עצמאים. זה מה שמגדיר אותך בתור אדם מבוגר - היכולת להתמודד עם חיים במציאות, לא בחממה של אמאבא. המגמה הזו של אנשים בגילאי 20 להישאר עד כמה שניתן בבית של אמא ואבא היא לדעתי (ולדעת בנות רבות אחרות שרואות בזה סימן לחוסר בגרות מוחלטת מצד גברים, לדוגמא) פשוט מגוחכת ומטומטמת. אני באופן אישי רואה מישהו שנשאר בבית ההורים עד גיל מבוגר כמפונק וילדותי. זה מה שכל כך רע בזה.
 

unholy

New member
אז ככה

(אני כתבתי מקודם ביוזר של אחי שהוא למרבה הפלא...בן 16) בכל אופן:) אני גר מגיל 19 מחוץ לבית...ובכלל לא מתוך בחירה. יש לי חבר בן 21 שגר עם ההורים...ודיי טוב לו...אני לא רואה הבדלי מנטליות... ילדותי? מה ילדותי בזה? ילדותי זה "טוב אני גר עם ההורים אז אין צורך שאני אחסוך שום דבר כי הכל יסתדר" לא ילדותי זה "אני גר עם ההורים כדי לחסוך ואז שיהיה לי כסף לגור איפה שאני רוצה בתנאים שאני רוצה ולא באיזה חור סוג ז' בת"א רק כדי להגיד שאני גר מחוץ לבית" זה דיי עצוב שאנשים רואים בלקבל עזרה מההורים שלך שזו אחת מהמטרות שלהם בחיים כ"ילדותיות" וכ"חוסר הסתדרות". אני מניח שגם כשחברים נותנים לך מתנה ליום הולדת את אומרת "עזבו, זה ילדותי ימי הולדת". אני מבין שאת גם מסננת את הגברים שלך לפי "חי בבית-ילדותי" בלי בכלל להסתכל על הOH WELL...תוכן. והחיים האמיתיים? מי את שתגדירי את החיים האמיתיים...האם את חיה את החיים כי את קורעת את התחת חיה עם החבר לבד ומשלבת בזה לימודים...ואני לא כי סבא שלי עוזר לי לממן את הלימודים? מה בדיוק רע בלהתחיל את החיים עם יתרון על פני השאר מבחינה כלכלית (ועוד יתרון שאתה התאמצת בשבילו ולא ירשת או קיבלת או משהו אחר שכזה)? מה למשל יש לך להגיד לגבי אדם שגר בבית בגלל שהוא עוזר להורים שלו (ומשלב לימודים במקביל)? אני מניח שלא תגידי שהוא ילדותי...הוא אפילו "בוגר" לגילו... אני רואה את הגישה שלך כמטומטמת וילדותית ויותר מכל מתייגת אנשים ע"פ נתונים שהם לאו דווקא קשורים לעניין. יש אנשים ילדותיים שגרים עם ההורים שלהם, יש גם המון שלא. כנ"ל ההפך=\
 

roigr

New member
לגבי פסיכולוגיה:

קרה לי מצב מוזר. בהתחלה הייתי בטוח שאין מצב להגיע ל-90 המיוחל. במקביל החלטתי לעזוב את פסיכולוגיה מכל מיני מניעים ודירוגים שונים. אבל עכשיו, אני רואה שיש מצב טוב מאוד לסיים עם 90+ (כרגע הממוצע נוסק עם כל מועד ב ואולי אפילו יעלה גבוה מאוד, לפי הערכות שונות), ונשארתי עם ההחלטה לעזוב פסיכולוגיה ביד. ועכשיו אני קצת מבולבל. אחרי כל הלחץ והמחשבה שאין מצב לדגדג את ה-86, פתאום הציונים הגבוהים הגיעו אליי בהפתעה, ואני לא יודע מה לעשות. אני לא בטוח שקלינית זה הקטע שלי. אבל לא חשוב.
 

lynnabell

New member
למה אתה מקשר בין הדברים?

אתה קודם כל צריך להחליט אם קלינית זה "הקטע" שלך או לא ורק אח"כ לדאוג לציונים. אין קשר בין הדברים. מה, אם עכשיו יהיה לך ממוצע גבוה אז תלך לקלינית פשוט כי אתה יכול? פסיכולוגיה קלינית זה מקצוע מאוד תובעני וקשה אבל עוד לפני המקצוע - הלימודים עצמם לתואר שני הם דיי זוועה. אז אם קלינית לא ממש בוערת בנפשך - למה שתעשה את זה לעצמך? יש כל כך הרבה אופציות אחרות, בייחוד אם יש לך ממוצע גבוה כל כך. ואם כבר בממוצע עסקינן - זה תמיד טוב לשאוף לממוצע גבוה ככל האפשר כי אז נפתחות בפניך כל מיני דלתות. אין מה לעשות, האופציות לתואר שני שפתוחות בפניך עם ממוצע 90-100 רבות בהרבה מהאופציות שפתוחות בפניך עם ממוצע של 80-90 ועל נמוכים יותר אין בכלל מה לדבר. אני אתן לך דוגמא: במכללה למנהל יש מסלול למצטיינים (נראה לי ממוצע 85 ומעלה, אם אפשר לקרא לזה מצטיין) לתואר שני בפסיכולוגיה עסקית ותעסוקתית, אמנם יקר רצח (50,000 ש"ח לשנתיים) אבל מסלול יחסית קצר ונוח לעבודה - יומיים בשבוע (שלישי בערב ושישי בבוקר) למשך שנתיים ויש לך תואר שני נחשב מאוד ביד.( זאת למשל בניגוד לקלינית: אחרי שנתייים תואר + 4 שנים התמחות = 6 שנים תואר שני סה"כ אתה יוצא עם תואר אמנם נחשב מבחינה אקדמאית אבל רק אז אתה מתחיל לבנות את הקריירה שלך, כי במהלך התואר אתה לא יכול לעבוד (אין זמן)) תואר כזה אתה לא יכול לעשות אם אין לך את הציונים המתאימים. בקיצור, יש כאן הרבה שיקולים, וכדאי לקחת את כולם בחשבון לפני שמחליטים לפי הציונים האם ללכת לקלינית או לא קלינית.
 

Lir האחת

New member
לא כל כך קשור, אבל..

סיקרנת אותי קצת
את מסיימת תואר ראשון בפסיכולוגיה? לאיזה כיוון בתחום הפסיכולוגיה את מאמינה שתמשיכי?
 

lynnabell

New member
תודה ../images/Emo9.gif

אני מסיימת תואר ראשון בפסיכולוגיה באו"פ. אני מקווה להמשיך למסלול של המכללה למנהל שפירטתי עליו אבל את יודעת, תוכניות בצד ומציאות בצד. אני הייתי מאוד רוצה ללמוד פסיכולוגיה קלינית ויש לי את הציונים בשביל זה אבל לצערי, לפי מה ששמעתי מאנשים שאני מכירה שלמדו תואר שני בקלינית, אני פשוא לא אוכל ללמוד את זה מטעמים פרקטיים. מישהי שאני מכירה, לדוגמא, לומדת תואר שני בקלינית באונ' העברית והיא אומרת שפשוט אין לה זמן לכלום - היא במקור מהמרכז ועברה לירושלים בגלל התואר השני ואם ההורים לא היו ממנים אותה, היא לא הייתה יכולה ללמוד את התואר כי אין לה זמן לעבוד בכלל בגלל דרישות התואר. ההורים שלי לא יכולים לממן לי כלום אז אין לי ממש ברירה אלא ללמוד משהו שאני כן אוכל לממן, לכן קלינית כנראה ירד מהפרק. בקשר למסלול במכללה למנהל - זה נראה לי מאוד מעניין ומאוד פרקטי כי גם אפשר לעבוד בזמן שלומדים. התואר מאוד יקר ואני מתכוונת לקחת הלוואה כנראה אם אחליט ללמוד שם אבל לפחות יהיה לי תואר שני פרקטי תוך שנתיים. אני אומרת פרקטי מכיוון שאפשרויות התעסוקה בתחום הן רבות, מגוונות ומעניינות (לפחות אותי). כך שאני מאמינה שלא תהיה לי בעיה למצא עבודה בתחום. אפילו בעבודה הנוכחית שלי אני אוכל אולי למצא את עצמי עובדת במקצוע (למרות שהתפקיד הנוכחי שלי רחוק מזה כרגע). ואחרי שיהיה לי תואר שני - אני רוצה ללמוד פסיכותרפיה. פסיכותרפיה אפשר ללמוד רק עם תואר שני בפסיכולוגיה (כל סוג של פסיכולוגיה) כך שבסופו של דבר אני אגיע לחלק הטיפולי של פסיכולוגיה, אך לא דרך קלינית... מקווה שעניתי על הכל
 

cessna 182

New member
אממ

אם נאמר את נורא רוצה קלינית (לא מבין באפשרויות תעסוקה או משהו) אבל למה לא לקחת שנה, לטחון עבודה ולחסוך את הכסף ללמוד את התואר שאת רוצה יותר?
 

הייבי

New member
לא יפה לפתח סטיגמות ככה

אני סטודנטית למשפטים (+ כלכלה) באוניברסיטה ואני מתכננת לסיים את התואר בשנות תקן (בלי להאריך אותו כדי להוריד עומסים) ועדיין יש לי מנוי לתיאטרון (כי בשביל ללכת להצגה פעם ב-3 חודשים לא צריך כל כך הרבה זמן פנוי) ואני עדיין נפגשת עם חברות שלי ומשתדלת לא להזניח את החבר. ואני ממש לא היחידה, לומדים איתי עוד אנשים שגם להם יש חיים במקביל ללימודים. זה עניין של החלטה, של ניהול זמן נכון וכו' (יש לי ידיד שלומד תקשורת, "מדעי הדשא" להגדרתך, והוא קורא הכל ומכין מטלות ואין לו יותר זמן פנוי מאשר לי, אז ממש לא יפה להשמיץ)
 
למעלה