לחיות בלי מטרה
היי. אני רועד מקור בחדר הבלתי-מחומם-הזה, אז אכתוב ממש בקיצור. בגדול אני די מסכים עם מה שכתבת. רק הערה קטנה לגבי "לחיות בלי מטרה". אני לא חושב שצריך "לחיות בלי מטרה". אפשר ורצוי למצוא מטרות ולהגשים אותן. אבל ה"מטרה" לא צריכה להיות כזו שמחייבת, שנובעת מאוטוריטה מחייבת או מערכים אבסולוטיים מחייבים. לחיות בלי רצון - אלה חיים עלובים. אבל לחיות עם רצון שמשעבד את החיים - זו קיצוניות שניה, מעיקה ומזיקה. אחד הפילוסופים ששם לב לתופעה הזו הוא שופנהאואר. הוא טען שהאדם הוא יצור בעל רצון. תמיד רוצה. וברגע שהגשים את הרצון - מיד צץ לו רצון חדש. שוב יש לו רצון. שוב יש משהו שעדיין "אין", והאדם רוצה להשיג. כל זה נכון, אבל שופנהאואר (שכנראה גם הוא היה בעל דפוס חשיבה כמו רוב האנושות) הגיע למסקנה העצובה שהחיים הם רעים באופן תמידי. כי אם תמיד האדם רוצה משהו - אז תמיד חסר לו משהו. הוא חי כל חייו בתחושת החסר. לעומת זאת, אני מצליח לזהות היום כיוון חשיבה קצת שונה ומרענן, של רצון - רצון אמיתי - אבל לא כזה שמלווה בתחושה של "אני חייב", של "חסר לי". רצון שהאדם *בוחר* לרצות, שהוא מעניק לחייו כוחות, מעניק את האתגר הכייפי שהאדם מזדהה איתו. אבל גם אילו הרצון לא ימומש כלל - האדם לא יראה בכך "אסון" או "בעיה" כלשהי. אז מצאי לך מטרה. תהני מכך שיש לך מטרה. אבל אל תחשבי על המטרה בדפוס המחשבה הדתי שהיה מנת חלקך. נסי לאמץ דפוס כייפי, של כיף מתחושת האתגר והסיפוק שהמטרה נותנת. זו דעתי (ושוב יצא לי ארוך...). אשמח לקבל תגובות. שבוע טוב.
