מאותגרת פסיכולוגית
New member
איך נלחמים בזה?
שלום לכולן/ם, ברור לי שפתרון לבעיה שלי לא אמצא פה, אבל אולי הכוונה, אולי הזדהות, וזה משהו שבאמת אני צריכה. אני בת כמעט 30, נשואה 4 שנים ויש לי בעל פשוט מדהים, באמת, שאוהב אותי ברמות שלא הכרתי לפני וגם אני מטורפת עליו. אני מאוד מפחדת לחשוב שאני א-מינית, אבל מיום ליום מבינה שזה מאוד סביר. ראשית, אני חייבת לציין שאני מאוד נהינת מסקס במהלכו, אבל אף פעם אין לי חשק. אולי זאת הרגשת הלחץ והמחוייבות, אולי בגלל שאני לא נראית כמו כוכבת פורנו, ומשום מה זה נראה לי כמו דבר מלוכלך שלא עושים בשביל הנאה. לא גדלתי בבית דתי, אבל סקס לא היה נושא שיחה שיעלה. עד שהתחתנתי תמיד הייתי במערכות יחסים. חלקן ארוכות יותר, חלקן ארוכות פחות, היתה לי תקופה של המון סטוצים וגם הפעם הראשונה שלי היתה בגיל מוקדם יחסית (16). המערכות יחסים הארוכות יותר נגמרו לרוב משום שאיבדתי עניין. אף פעם לא יחסתי לזה חשיבות כבעיה שורשית, אלא פשוט חשבתי שהם לא היו בשבילי. כשהכרתי את בעלי ועברה ההתלהבות של ההתחלה זה קרה לי שוב במידת מה, אבל בגלל שבעלי הוא בן אדם כל כך מדהים והאהבה ביננו כל כך חזקה שאפילו לא העלתי על דעתי אופציה שאינה להשאר ולהזדקן ביחד. באותה תקופה התחלתי לעשן גראס והיה לי מאוד נוח להאשים את העישון בכך שאני יותר מדי "עייפה" ו"כבדה" בשביל לעשות סקס בתדירות נורמלית. באותה תקופה גם למדתי לתואר שני שזה היה עוד תירוץ "נפלא". אח"כ זה היה העבודה, לצערי גם עברנו שתי הפלות רצופות (שזה עניין שהוציא את שנינו משיווי משקל נפשי לחלוטין, אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי שאירע במלהך ה 8 חודשים האחרונים. זה לא שורש הבעיה). תמיד היו לי סיבות להאמין שזה לא אני, זה הסמים, הלימודים, הדיכאון, הכל חוץ מהאמת. לפני כמה שבועות נכנסתי בטעות לפורום של גברים נשואים שנמצאים עם נשותיהן במצב בו אני נמצאת. משהו בקריאה על כך הביא אותי למצב של חרדה שבעצם למרות שלי נראה שאין לנו בעיה בזוגיות, הבעיה בעייני בעלי כל כך חזקה, עד כדי כך שהוא לא היה מתחתן איתי לו היה יודע מראש. החלטתי ללכך על "סקס כל יומיים". גם אם לא בא לי, אני עושה את זה בשביל בעלי בגלל שאני מתה עליו ומוכנה לעשות הכל בשבילו, אז בטח שאת זה, הרי זה לא אמור להיות עונש. זה החזיק בדיוק יומיים... כמה מפתיע. היום אני כבר לא לומדת, לא מעשנת, עובדת בעבודה הייטקית נוחה למדי, אין לי יותר תירוצים ובכל זאת, חשק אין. כך התחלתי להבין שיש לי בעיה עמוקה ושאני חייבת לטפל בה. היום לראשונה חשפתי בפני בעלי את הבעיה שלי. זה קרה במהלך מריבה על עניין אחר. כמובן שהוא כבר תאר לעצמו, אבל לשמוע את זה ממני ועוד בעצבים עם דגש חזק על "גועל" ו"דחיה" די זיעזע אותו, ואז נפלט לו מה שחששתי יותר מכל: שרימיתי אותו לפני שהתחתנו ושאם היה יודע, לא בטוח שהיה מתחתן איתי (שוב, זה קרה במריבה, אני בטוחה שגם אצלו היה דגש חזק של הגזמות). אני לא מאשימה אותו, הוא באמת גבר מדהים ואוהב ומפנק וכל החברות שלי נמסות ממנו ומהיחס שלו אליי, אבל היום באמת הרגשתי שאנחנו בנקודה הכי נמוכה בזוגיות שלנו. אני מתבאסת ללכת לטיפול. לא הייתי מסוגלת לדבר על זה עם בעלי, אז ממש לא בא לי ללכת לדבר עם איזה פסיכולוגית שתגיד לנו לשכב על המיטה ולגעת אחד בשני. לא בא לי על זה, זה מרתיע אותי. אני בכלל שונאת שאנשים מדברים על סקס. אני בן אדם מאוד ויזואלי ויש דברים שממש לא בא לי לדמיין. לא יודעת מה הבעיה שלי. אני מקווה שהעובדה שאני דווקא כן נהינת במהלך סקס נותנת סיכוי בשבילי לצאת מזה. סליחה על אורך ההודעה, אבל זה באמת היה הכי בקצרה שיכולתי.
שלום לכולן/ם, ברור לי שפתרון לבעיה שלי לא אמצא פה, אבל אולי הכוונה, אולי הזדהות, וזה משהו שבאמת אני צריכה. אני בת כמעט 30, נשואה 4 שנים ויש לי בעל פשוט מדהים, באמת, שאוהב אותי ברמות שלא הכרתי לפני וגם אני מטורפת עליו. אני מאוד מפחדת לחשוב שאני א-מינית, אבל מיום ליום מבינה שזה מאוד סביר. ראשית, אני חייבת לציין שאני מאוד נהינת מסקס במהלכו, אבל אף פעם אין לי חשק. אולי זאת הרגשת הלחץ והמחוייבות, אולי בגלל שאני לא נראית כמו כוכבת פורנו, ומשום מה זה נראה לי כמו דבר מלוכלך שלא עושים בשביל הנאה. לא גדלתי בבית דתי, אבל סקס לא היה נושא שיחה שיעלה. עד שהתחתנתי תמיד הייתי במערכות יחסים. חלקן ארוכות יותר, חלקן ארוכות פחות, היתה לי תקופה של המון סטוצים וגם הפעם הראשונה שלי היתה בגיל מוקדם יחסית (16). המערכות יחסים הארוכות יותר נגמרו לרוב משום שאיבדתי עניין. אף פעם לא יחסתי לזה חשיבות כבעיה שורשית, אלא פשוט חשבתי שהם לא היו בשבילי. כשהכרתי את בעלי ועברה ההתלהבות של ההתחלה זה קרה לי שוב במידת מה, אבל בגלל שבעלי הוא בן אדם כל כך מדהים והאהבה ביננו כל כך חזקה שאפילו לא העלתי על דעתי אופציה שאינה להשאר ולהזדקן ביחד. באותה תקופה התחלתי לעשן גראס והיה לי מאוד נוח להאשים את העישון בכך שאני יותר מדי "עייפה" ו"כבדה" בשביל לעשות סקס בתדירות נורמלית. באותה תקופה גם למדתי לתואר שני שזה היה עוד תירוץ "נפלא". אח"כ זה היה העבודה, לצערי גם עברנו שתי הפלות רצופות (שזה עניין שהוציא את שנינו משיווי משקל נפשי לחלוטין, אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי שאירע במלהך ה 8 חודשים האחרונים. זה לא שורש הבעיה). תמיד היו לי סיבות להאמין שזה לא אני, זה הסמים, הלימודים, הדיכאון, הכל חוץ מהאמת. לפני כמה שבועות נכנסתי בטעות לפורום של גברים נשואים שנמצאים עם נשותיהן במצב בו אני נמצאת. משהו בקריאה על כך הביא אותי למצב של חרדה שבעצם למרות שלי נראה שאין לנו בעיה בזוגיות, הבעיה בעייני בעלי כל כך חזקה, עד כדי כך שהוא לא היה מתחתן איתי לו היה יודע מראש. החלטתי ללכך על "סקס כל יומיים". גם אם לא בא לי, אני עושה את זה בשביל בעלי בגלל שאני מתה עליו ומוכנה לעשות הכל בשבילו, אז בטח שאת זה, הרי זה לא אמור להיות עונש. זה החזיק בדיוק יומיים... כמה מפתיע. היום אני כבר לא לומדת, לא מעשנת, עובדת בעבודה הייטקית נוחה למדי, אין לי יותר תירוצים ובכל זאת, חשק אין. כך התחלתי להבין שיש לי בעיה עמוקה ושאני חייבת לטפל בה. היום לראשונה חשפתי בפני בעלי את הבעיה שלי. זה קרה במהלך מריבה על עניין אחר. כמובן שהוא כבר תאר לעצמו, אבל לשמוע את זה ממני ועוד בעצבים עם דגש חזק על "גועל" ו"דחיה" די זיעזע אותו, ואז נפלט לו מה שחששתי יותר מכל: שרימיתי אותו לפני שהתחתנו ושאם היה יודע, לא בטוח שהיה מתחתן איתי (שוב, זה קרה במריבה, אני בטוחה שגם אצלו היה דגש חזק של הגזמות). אני לא מאשימה אותו, הוא באמת גבר מדהים ואוהב ומפנק וכל החברות שלי נמסות ממנו ומהיחס שלו אליי, אבל היום באמת הרגשתי שאנחנו בנקודה הכי נמוכה בזוגיות שלנו. אני מתבאסת ללכת לטיפול. לא הייתי מסוגלת לדבר על זה עם בעלי, אז ממש לא בא לי ללכת לדבר עם איזה פסיכולוגית שתגיד לנו לשכב על המיטה ולגעת אחד בשני. לא בא לי על זה, זה מרתיע אותי. אני בכלל שונאת שאנשים מדברים על סקס. אני בן אדם מאוד ויזואלי ויש דברים שממש לא בא לי לדמיין. לא יודעת מה הבעיה שלי. אני מקווה שהעובדה שאני דווקא כן נהינת במהלך סקס נותנת סיכוי בשבילי לצאת מזה. סליחה על אורך ההודעה, אבל זה באמת היה הכי בקצרה שיכולתי.