איך מתמודדים עם יאוש?

[איש במעיל שחור]

איך מתמודדים עם יאוש?

שלום רב, זו ההודעה הראשונה שלי בפורום זה, אחרי מספר הודעות שכתבתי בפורומים אחרים בהקשר של חרדה. באופן עקרוני לא כל כך קל לי לכתוב בצורה כזו על עצמי אבל התקופה שאני עובר מספטמבר היא גהנום בלתי נסבל. עד לפני אותו זמן הייתי סטודנט לתואר שני שאותו סיימתי בהצלחה וכעת אני מרגיש כאילו אני אגוז שפיצחו אותו לשניים והשאירו רק קליפה. נבדקתי אצל לפחות 8 רופאים בהקשרים פיזיים שונים כולל אתמול בחדר מיון ותמיד אומרים לי שאני פיזית בסדר (למעט קושי תנועתי מולד שיש לי) ואני בחרדה. אוקיי אז מה עושים? אני בטיפול אבל מוטיבציה לצאת מהבית כמעט ואין לי לאחרונה. במקום לשמוח שסיימתי פרוייקט שעשיתי מתוך אהבה, במקום לצאת ולהכיר מישהי עם תחומי עניין משותפים אני יושב בבית חסר כוחות. יש למישהו עצה איך לצאת מזה?

 

[0אימבר0]

הי איש

כמה שאלות- אמרת שאתה בטיפול, איזה טיפול? מרגיש שעוזר? יש התקדמות? החרדה שלך מאובחנת ע"י איש מקצוע (כי רופא של מיון הוא לא פסיכולוג)? ובכלל, ספר לנו קצת (אם בא לך) ממה אתה חרד... אני יכולה לומר שזה די מובן, בסך הכל עכשיו עד עכשיו היה מסלול ברור של "מה צריך לעשות", פתאופ בסוף הלימודים האקדמאיים אתה צריך להחליט על כיוון לבד. זה סוג של הימור עם על המשך החיים - קריירה כשכיר, עצמאי, באיזה תפקיד, באיזו חברה... פתאום נפלו עלייך הצרות של ה"מבוגרים"... אני בכיוון? תמשיך לשפוך, אנחנו כאן להקשיב...

 

[איש במעיל שחור]

תשובתי

תודה קודם כל 1: אני מטופל אצל פסיכולוגית ואתחיל בקרוב בהמלצתה טיפול נוסף בCBT נגד החרדה ואובססיות מסוימות (ניקיון) 2: לגבי הריקנות המקצועית, אני יודע מה התוכניות שהיו לי לאחר התואר השני (דוקטורט ופרוייקטים אישיים שלי לאחריו) אבל המצב שאני חווה היום הוא כאילו התוכניות האלה שייכות למישהו אחר, מישהו שמת ונעלם. 3: יש לי חשש מאד גדול שבעצם אין לי מה להציע לחברה, אנשים נראים לי (בפרט בת"א שבה אני גר) מאד מנוכרים שיפוטיים ודורסניים. 4: בקשר לחיפוש זוגיות או כל קשר ארוך-טווח אחר עם אשה, אני כבר עייף. אני עייף מלהרגיש שאני בעצם לא עונה על פנטזיות של "הרווקה הישראלית הממוצעת" אני כבר מנוכר לצורך שלי באינטימיות, נפשית ופיזית. הלוואי יכולתי להיפטר מזה. אני כבר בן 35 ומתחשק לי לפעמים להגיד לאנשים "תעשו טובה ואל תעשו טובות" אין דבר שמקומם אותי יותר מיאוש ונזקקות. אני מחפש לדעת את האמת: האם נגזר עלי להיות לבד? האם סיימתי את תפקידי בעולם? אין לי בעיה עם האמת, זה הספק שהורג אותי.

 

[0אימבר0]

אז ככה

שמחה מאוד לשמוע שאתה מתחיל CBT. כרגע הטיפול המומלץ ביותר לחרדות ומראה תוצאות מהירות באופן יחסי... אז גוד פור יו! לפעמים כשאנחנו מחזיקים בתוכניות למשך זמן רב פתאום מסיבות שונות הן אינן מאימות לנו יותר אנחנו משום "מרגישים" איזו שהיא מחוייבות להמשיך באותו מסלול למרות שמחוייבות כזו לא באמת קיימת... אולי זה מה שאתה מתאר? מצחיק, אתה מחפש קשר חם, אומר שכולם מסביבך מנוכרים ולך אין מה להציע? לפי ההיגיון דווקא יש לך בדיוק את מה שכולם צריכים... אבל מעבר לזה, איך אתה מודד את מה שיש לך להציע? אולי אתה מחמיר עם עצמך? לכל אחד יש מה להציע לחברהף בטח ובטח לאדם שסיים תואר שני (דורש מחוייבות, התמדה, אינטיליגנציה...), אני מניחה גם שככל שתספר על עצמך יותר כך נראה שאתה שווה יותר... תן לי לספר לך משהו, באופן מפתיע כך מרגישות גם כל הרווקות התל אביביות שאני מכירה... תל אביב כמו שציינת היא עיר קצת מנוכרת, כשאני מגיעה לשם (גרתי שם זמן רב מאוד ולפני שנתיים עברתי לשרון) אני מרגישה שכולם מסתובבים עם מסכות... אולי אתה צריך להחליף עיר? ואולי רק לחכות עד שתמצא את האדם הנכון? אתה מחפש בת זוג באופן אקטיבי?

 

[איש במעיל שחור]

תשובות נוספות

1: אני אהיה הראשון שיודה בכך כי סביר מאד שאינני עושה ואולי כמעט אף פעם לא עשיתי(לפחות לפי תחושה אישית שלי) מספיק כדי להכיר מישהי למטרת קשר. זה קשור לנסיבות מסוימות בעברי, שאולי אתאר בהמשך. היו לי ניסיונות פה ושם, חלקם הסתיים בכאב לב, ובחלק מהזמן הרגשתי שאין לי מה להציע , בדיוק כמו עכשיו. 2: אני אכן פועל בימים אלה ממש כדי לעבור לעיר אחרת. הצפיפות בת"א הכניסה אותי לחרדה מסוג ספציפי(נפילות ברחוב) וגם עם זה אני מנסה להתמודד עד שאצא מפה. 3: יש לי מחויבות לאותם פרויקטים ארוכי טווח מכיוון שהם קשורים לתחומי עניין ארוכי-שנים שלי. מה שאין לי זה אנרגיה וביטחון. 4: אינני יודע אם הסטנדרטים המחמירים של עולם הזוגיות המודרני קשורים דווקא לת"א, בוקרשט, או כל עיר אחרת. קונקרטית אני מרגיש שאין לי לאן ללכת בתחום הזה. אני מאד מקווה שיגיע יום ואנשים ישמעו ממני משהו אחר חוץ מיאוש.

 

[0אימבר0]

אני חייבת לומר

שאני דווקא רואה את המקום להיות אופטימי. אתה מתחיל עכשיו תהליך חדש שאופן מוכח הוא הדבר הכי טוב שקרה לתחום הפסיכולוגיה ולמטופלים בו. הוא מביא תוצאות ועושה זאת מהר. אחד היתרונות המשמעותיים ביותר עבורך ספציפית הוא שטיפול התנהגותי קוגניטיבי (cbt) באמת מלמד ומתרגל איתך את הדברים במציאות. כמו לדוג' איך להיות יותר אקטיבי במציאת בת זוג. כמו כן, (במרבית המקרים) CBT מתרכז בעבר רק כדי להסיק על ההתנהגות שלך ולא כדי למצוא בעיות שצריך לרפא שם, הוא מתעסק בעיקר בהווה ובעתיד, איך לשפר אותם, ונותן כלים חזקים מאוד שאם תיישם, אין לי ספק שבקרוב נמשע ממך גם אופטימיות.. בלי קשר, לדעתי זה דווקא קשור לתל אביב ולא בנוגע לסטנדרטים אלא לקושי האמיתי שנוצר בלהכיר את האדם שמולך לפי רושם ראשוני, אבל לא ערכתי מחקר אמיתי בנושא. ובנוגע לאנרגיה הנעדרת - מה מניע אותך בדר"כ? שאלה לא פשוטה אבל בהחלט ברת תשובה עם מעט מחשבה. אותי לדוג' מניע עניין והרצון להצטיין, אם אין לי מוטיבציה לדבר מה זה בהכרח ינבע מאחת משתי סיבות; או שהמניע שלי חסר (לא מעניין אותי, או לא רוצה להצטיין בתחום הספציפי) או שהשגת המטרה מאיימת עלי באופן שאני לא קשובה לו (אפשר להגיד לא מודע לטובת ההבהרה למרות שזה לא מדוייק). מה אצלך?

 

[איש במעיל שחור]

תשובתי (המאוחרת אבל בכ"ז)

אני מאד מקווה שהCBT יועיל, בפרט מול אובססיביות לניקיון והחרדה לצאת מהבית שהתפתחו אצלי כתוצאה מהשאלות הקיומיות שחלקן כתבתי פה. בקשר לת"א אכן אני פועל לעבור מפה אבל התקווה היא להתגבר על המצב ויפה שעה אחת קודם בלי קשר למעבר. מה שמניע אותי הוא האהבה שלי לתחומי העניין שלי והשאיפה לקדם אותם בכל הזדמנות עד שיהיה מהם תוצר כלשהו. אלא שלצערי למרות שעד ספטמבר לא היה ספק בכך פתאום הופיעו החרדות והאובססיות וכל זה נראה נחלת העבר ולא חלק מההווה והעתיד. זה מה שאני רוצה לשנות.

 

[0אימבר0]

אם כך

לא נותר לי אלא לאחל לך בהצלחה! עדכן אותנו...

 

[איש במעיל שחור]

תודה רבה אני מקווה שזה אפשרי

כרגע אני מרגיש מאד חצוי לשניים ומנותק ממי שהייתי אך לפני חודשים ספורים.

 

[0אימבר0]

זכור

שכמו שהשתנית לכיוון אחד תוך חודשים ספורים כך אפשרי השינוי גם בכיוון השני...

 

[איש במעיל שחור]

אני מקווה (-:

תודה

 

[אורי שקד orish]

תשובה לגבי הייאוש

שלום לך "איש במעיל שחור" המצב שאתה מתאר, מקריאה בלבד, הוא של סוג של דכאון, לצערי. כמובן שאין זו אבחנה קלינית קובעת או מחייבת, אבל ישנו "ניחוח" של דכאון בתיאור המצב שלך. בעולם האמונה הטיפולית שלי, אתה חווה משהו שנקרא "אובדן משמעות ותכלית". סיימת פרוייקט שהיה חשוב לך ואתה מתאר מצב של ריקנות וחוסר סיבה או תכלית להמשיך לפעול. אני בטוח שלא נמצאה כל סיבה פיסית למצבך משום שאתה לא מתאר שום לקות אורגנית פיסית אלא מצב נפשי גרידא. מה עושים? כמה אופציות: 1. מנסים לצקת תוכן חדש לחיים במקום הפרוייקט שנגמר 2. מתחילים לעשות ספורט (עוזר מאד לשחרור הורמונים התורמים להרגשה נפשית נפלאה) 3. שוקלים טיפול נפשי שיעזור לך לעבור את התקופה הקשה וייתן תמיכה וסיוע מקצועי 4. לקיים תקשורת עם חברים ומשפחה או כל מוקדי תמיכה שאתה יכול למצוא 5. אתה מוזמן לקרוא את המאמר המצורף הבא שיכול לסייע לך 6. אם המצב מחריף אתה יכול לשקול טיפול תרופתי. הייתי ממליץ לך לגשת לרופא המשפחה ולהתעניין בתרופה מהדור החדש שנקראת remotiv. היא לא ממשפחת ה SSRI ולכן גם אינה גורמת לתופעות הלוואי הנלוות לתרופות מסוג זה בדר"כ. שיהיה בהצלחה,לא משנה מה תבחר לעשות שלך אורי שקד

 

[איש במעיל שחור]

תודה אורי השאלה היא

איך אדם יכול לצקת תוכן חדש כאשר התוכן החדש שנוצר הוא מטעם עצמו כלומר חרדות ואובססיביות ללא שליטה המונעים מהאדם למשל לצאת מביתו עפ"י רוב? אני אינני חולק על דעתך רק רציתי לתאר שזה מצב של "לא קדימה ולא אחורה".

 

[עודיום]

מה שלי עזר

הרגשתי שאין משמעות לכלום, שאני לא מספיק מוצלח. לקחתי פסק זמן מהכל, עברתי לצפת. אני שומע הרצאות בנושאים רוחניים, משוחח עם אנשים טובים וחכמים. הכרתי חברים, אני מרגיש צמיחה.

 

[איש במעיל שחור]

ברור לי שלעבור מת"א יקל עלי מאד

אבל זה יקח עוד כמה חודשים לפחות. מה עד אז? תיארתי למטה מה מצבי, והוא די גרוע.

 

[פרפרי אהבה]

נשמע לא קל בכלל ../images/Emo10.gif

איך אתה כשאתה פעיל-האם אתה מרגיש יותר טוב? האם הפעילות תורמת למצב הרוח? מה עוזר לך להירגע?

 

[איש במעיל שחור]

כרגע אני נמצא במצב לא טוב

אין לי כבר כוחות לקום בבוקר כי אז מתחיל אצלי החשש גם אם אני מתקלח פעמיים ביום, שאני לא נקי. אני ממעט לצאת מהבית כי כבר אי אפשר ללכת בת"א בגלל האופניים והאופנועים. אני מרגיש שכל דבר שאני נוגע בו מתלכלך ממני, ושבזמן מסויים כבר יימאס לי לקום בבוקר לגמרי ואז כבר לא אזוז בכלל.

 

[רוצה לעוף גבוה]

אוקי, קודם כול ../images/Emo24.gif

אני בהחלט מכירה את המצב שלך מקרוב. לי עזרה ההבנה שאני צריכה לעשות שינוי בחיים שלי, שהם לא יחזרו למה שהם היו קודם. והם באמת לא חזרו, הם הפכו למשהו שונה לחלוטין נתנו לך כאן עצות נפלאות שאני משתתפת בהחלט בעצה של לעשות ספורט. זה פשוט יגרום לך להרגיש יותר טוב. תכתוב איך אתה מרגיש, תצייר את זה, תביע את זה. תצטרץ לקבוצת תיאטרון, קח שיעורי ציור. תיזכר בתחביבים שאהבת פעם ותחזור אליהם. תשמע מוזיקה שאתה אוהב, קח שיעורי גיטרה, תאמץ חתול. קח קורס על קולנוע דרך האינטרנט, אפילו ביוטיוב יש הרבה קורסים של אוניברסטאות יוקרתיות. תלמד פיזיקה. תקנה דיסק חדש יד שניה כול שבוע. תקרא ספרים מעודדים. תשמע מוזיקה שמחה. תאכל מאכל חדש אחד כול שבוע. תבשל, תקנה ספר בישול ותתחיל לעשות דברים חדשים. תיצור מחימר. תפנק את עצמך מדי פעם במשהו שאתה אוהב. אל תכעס על עצמך שקשה לך. זה יחמיר את המצב עוד יותר ולא יוביל לתוצאות חיוביות. במקום זה תגיד לעצמך שאתה לוקח זמן חופשי לעצמך, לנוח. תשחה. תלמד סוגי שחייה חדשים. תלמד יוגה. הכי חשוב זה לעשות משהו. כשאתה יודע שיש דבר טוב אחד שאתה יכול לחכות אליו במהלך היום כבר יש לך סיבה טובה לקום מהמיטה. אני יודעת שזו קלישאה, אבל אם לא תרצה לעזור לעצמך ותתחיל בצעד אקטיבי תגיע למקומות נוראיים והרבה יותר שחורים. תדע שיש המון א/נשים שמאמינים בך. אני אחת מהן, ואני בטוחה שאתה יכול. תדע שאני וא/נשי הפורום הזה נמצאים כאן, מאמינים בך ויודעים שתצליח לעבור את התקופה הזו. אז, חיבוק ענק. יהיה בסדר, אני מבטיחה!

 

[איש במעיל שחור]

תודה. יש כמה דברים מהרשימה

שמעניינים אותי ויש כמה שפחות מדברים אלי. הנקודה היא שכרגע יש לי די הרבה פעמים התקפי חרדה לפני שאני יוצא מהבית ואובססיביות לניקיון שגורמת לי לפעמים להתקלח 3 פעמים ביום. היום למשל תכננתי לצאת אבל היה לי התקף חרדה אז ויתרתי. חשבתי על זה שאולי אני צריך לנוח ולתת לכל הח*א הזה לעבור לבד. אין לי כוח יותר.הגוף עייף. הנפש עייפה. בכל מקרה לא יהיה לי טוב בחיים. אז לפחות אנוח קצת.

 

[רוצה לעוף גבוה]

.....

השאלה היא מה אתה מגדיר כמנוחה, כי החיים שלך לא נראים לי כמנוחה. אני באופן אישי מגדירה מנוחה כלעשות את הדברים שכיף לי לעשות. לצאת עם חברים, לקרוא וכד'. יהיה לך טוב בחיים, אני מבטיחה. אבל עוד פעם השאלה היא מה אתה מגדיר כ"טוב בחיים". לא יקרה מצב שתתעורר כול בוקר ותחייך ויהיה לך המון כסף ותהיה לך עבודה כייפית ואישה שאתה אף פעם לא רב איתה וילדים שאף פעם לא מעצבנים אותך. זה לא יקרה. יקרה שתחיה חיים יחסית טובים, עם משפחה שלפעמים רבים ולפעמים לא, שלפעמים צריך לעשות דברים שלא רוצים ולא הכי אוהבים. תנוח באמת, תהנה באמת. קח כמה חברים ותיסע לטבע. תיקח את האחיין שלך ליום כיף במקום שקט ורגוע. הגעת לאיזה משבר בחיים ופשוט תהנה ממנו. תכיר בזה שקשה לך ותהנה, תנוח באמת. אני ממש מבינה את הקטע של התקפי החרדה. הרבה פעמים להישאר בבית רק החמיר את המצב בשבילי. אני זוכרת איזה יום אחד שהיה לי התקף חרדה בלימודים אז נסעתי הביתה ופשוט ישבתי בבית וקראתי ספרים מדכאים בצורה נוראית והרגשתי לגמרי לבד. יש לך גלידרייה ליד הבית? פיצרייה? סרטייה? חנות נורא מגניבה שאף על פי שאתה לא קונה בה שומדבר כיף לך להסתובב בה? תחליט שכול פעם שיש לך התקף חרדה אתה הולך למקום הזה וקונה גלידה/פיצה או פשוט רואה סרט בקולנוע, עדיף אחד קטן בלי הרבה יותר מדי א/נשים. תתן לעצמך מתנה על זה שעברת את ההתקף ועל הדרך גם תצא בבית. אתה חייב להתחיל לעזור לעצמך, אחרת רק תשקע. מנסיון, רוב הא/נשים עם בעיות נפשיות הם א/נשים נורא רגישים וחכמים ואוהבים. אני חושבת שהא/נשים האלה הם בקבוצת סיכון, ואני יודעת שאתה ביניהם, יהיו עוד א/נשים שיידעו להעריך אותך ואתה הרגישות והחוכמה שלך, תן לזה זמן. תנוח באמת. חיבוק ענק והמון אהבה שאני מקווה שהמחשב יצליח להביא אליך.