ravitravit81
New member
איך ממשיכים הלאה?
לסבלנים שבינכם- סליחה על האורך, אבל אודה לכם על העיצה/ות.
אני נשואה לבעלי כ 5 שנים ויש לנו 2 ילדים מקסימים. הבעיה שאנו לא מדברים עם ההורים שלו במשך שנה וחצי. כל אותה תקופה- הם לא רואים את הנכדים או אותנו, בגלל מריבה מכוערת, אחת מבין רבים, אבל מריבה שהלכה יותר מידי רחוק. גם מקודם היחסים לא היו טובים, והכל למען האמת היה דיי צבוע. אפשר להגזים ולומר שהם שמשו בתור כספומט, קנו דברים אבל בתנאי שהם בוחרים אותם ולצערי, נכון הוא המשפט "שונא מתנות יחיה" כי על כל מתנה שקיבלנו- שילמנו מחיר גבוה. החופש והכבוד שלנו. אחרי החתונה הם הציעו לנו לגור אצלם במטרה לחסוך מעט כסף ומתוך הבטחה שהם יסייעו לנו לקנות דירה תוך חצי שנה- שנה .בסוף נשארנו שם כמעט שנתיים ובלי דירה ובלי כבוד.
בעבר חשבתי שאולי שם לא מכבדים אותי כי אני לא מספיק טובה, אם כי אני בחורה מבית טוב, שעבדה ולמדה. בדיעבד- אפילו בעלי אמר לי שהוא מודה לזה שאף אחת לא היתה מספיק טובה בשבילם, מהסיבה שהם לא יודעים לפרגן. הם לא יודעים ולא רוצים בכלל לראות מישהו אחר, חיצוני, שהוא לא משלהם. הם רוצים את הדרך שלהם- או שום דרך. זה מתבטא בהמון דברים: מה שהם נותנים- הכי חשוב, ומה שההורים שלי- לא מספיק ולא מכובד. בחגים- מצפים שנהיה רק אצלהם ומה פתאום שנעשה חצי- חצי או שהם יזמינו את ההורים שלי ואפילו יותר מזה- למה שהם ילכו להורים שלי, גם אם יקבלו הזמנה? בקיצור- הם ורק הם.
החם יודע להשפיל וחזק. כשילדתי התחילה למלמל אמא- הוא אמר לה בנוכחותי ובנוכחות בני משפחה נוספים- "תגידי אמא חורגת". או שאחרי הלידה, כשרצינו לעשות בעצמנו את הברית, מבלי עזרה משום משפחה (כי ידענו ששוב לא יתחשבו בדעתנו) - הם איימו לא להגיע, כי פחדו שנעשה בושות לאורחים שלהם. אבל השיא- היה כשבריב האחרון, הם צעקו עליי ועל בעלי שאנו הורים משוגעים ושהילדים צריכים להיזהר מהחינוך שלנו, ומשם זה עבר למישור האישי כלפיי, שמי אני ומאיזה בית מסריח הגעתי, ואבוי להורים שלי איזה חינוך נתנו לי . באותה שנייה בקשתי מבעלי לעזוב את ביתם (כי התארחנו אצלם לארוחת שישי) ואם זה לא מספיק- הוא אפילו הוסיף ואמר שנעוף מהבית שלו, ושלא נחזור.
סלחתי בעבר והסכמתי לעשות שלום בית, מתוך השאיפה שהילדים שלי צריכים סבים משני הצדדים, אבל כאמור אחרי 3-4 חודשים זה שוב קרה ומאז אנו לא מדברים. אם התעלמו מאיתנו שנה וחצי, ועכשיו- עכשיו הם רוצים לומר סליחה.
אין מספיק מקום לתאר מה הם עשו לי ולבעלי, ואפילו למשפחתי (אמא חולת סרטן והם קראו לה ולאבא שלי ל"התייעצות", כשבפועל נזפו בהם על החינוך שלי ואיך אני מתנהגת לא יפה - אבל בשורה תחתונה, ביקשו מהם שיעזרו להם להתפייס). מאותה נקודה- הם כבר מחוקים אצלי. הם ידעו שאמא שלי חולה (ואפילו שאלו לשלומה ורצו לדעת אם היא אכן חולה בתחילת השיחה) וא"כ פשוט זרעו רעל. אם זו היתה פליטת פה- בסדר, לא שופטים אדם בשעת כעסו, אבל כשמתקשרים מראש ומזמינים את ההורים שלי כדיי לנזוף בי, למרות המחלה של אמא שלי- זה כבר רשעות. אמרתי לבעלי שאני לא רואה את הסליחה שלהם, כי כבר הייתי בסרט הזה שסלחתי להם בעבר רק בשביל השלום בית, אבל זה רק מראה שמנצלים את הסליחה שלי ואותי. אני לא רוצה אותם יותר, הם עשו לי מספיק צלקות, אבל לא יכולה להתעלם מהעובדה שהם ההורים של בעלי.
הם מבקשים להיפגש- ואמרתי לבעלי שאני לא מוכנה להיפגש איתם כי לשקרן לא מאמינים, ולא רואה אי אפשר לסלוח על מעשים כאלו ונוספים חמורים. בטח ובטח שאין להם שום זכות לראות את הילדים שלנו ולזרוע בהם רעל עליי או על משפחתי. לא רואה איך סולחים על נתק של שנה וחצי, מבלי להתעניין מה עם הילדים ומה איתנו, איך אנו מסתדרים. הם מבררים רק דרך קרובי משפחה- מה שלומנו, אבל לא ירימו טלפון לברר בעצמם (אלא אם זה בימי הולדת, רק כדיי להראות שהם לא שכחו, אבל מצד שני ממשיכים לזרוע רעל ולומר שאנו אשמים).
בקיצור- איך ממשיכים הלאה? עכשיו הכדור כביכול אצלנו, כי הם רוצים להתנצל, אבל מה עושים כשלא מאמינים להם? איך סולחים על כאלו דברים? הם אפילו ממש מפחידים אותי נפשית, כל מריבה גורמת לי למריבות ואפילו רק המחשבה עליהם משביתה אותי.
בעלי אומר שמתישהו, בתור בן, הוא יהיה חייב לדבר איתם, ואני מסכימה לזה, אבל איפה זה משאיר אותי בנושא? הם אנשים כה אנוכיים שלא מפסיקים לפגוע, ובעלי כל כך שונה מהם אבל אני עדיין מפחדת שהם ישפיעו עלינו. לא פעם הזוגיות והנישואים שלנו נפגעו בגללם. אז איך ממשיכים?
לסבלנים שבינכם- סליחה על האורך, אבל אודה לכם על העיצה/ות.
אני נשואה לבעלי כ 5 שנים ויש לנו 2 ילדים מקסימים. הבעיה שאנו לא מדברים עם ההורים שלו במשך שנה וחצי. כל אותה תקופה- הם לא רואים את הנכדים או אותנו, בגלל מריבה מכוערת, אחת מבין רבים, אבל מריבה שהלכה יותר מידי רחוק. גם מקודם היחסים לא היו טובים, והכל למען האמת היה דיי צבוע. אפשר להגזים ולומר שהם שמשו בתור כספומט, קנו דברים אבל בתנאי שהם בוחרים אותם ולצערי, נכון הוא המשפט "שונא מתנות יחיה" כי על כל מתנה שקיבלנו- שילמנו מחיר גבוה. החופש והכבוד שלנו. אחרי החתונה הם הציעו לנו לגור אצלם במטרה לחסוך מעט כסף ומתוך הבטחה שהם יסייעו לנו לקנות דירה תוך חצי שנה- שנה .בסוף נשארנו שם כמעט שנתיים ובלי דירה ובלי כבוד.
בעבר חשבתי שאולי שם לא מכבדים אותי כי אני לא מספיק טובה, אם כי אני בחורה מבית טוב, שעבדה ולמדה. בדיעבד- אפילו בעלי אמר לי שהוא מודה לזה שאף אחת לא היתה מספיק טובה בשבילם, מהסיבה שהם לא יודעים לפרגן. הם לא יודעים ולא רוצים בכלל לראות מישהו אחר, חיצוני, שהוא לא משלהם. הם רוצים את הדרך שלהם- או שום דרך. זה מתבטא בהמון דברים: מה שהם נותנים- הכי חשוב, ומה שההורים שלי- לא מספיק ולא מכובד. בחגים- מצפים שנהיה רק אצלהם ומה פתאום שנעשה חצי- חצי או שהם יזמינו את ההורים שלי ואפילו יותר מזה- למה שהם ילכו להורים שלי, גם אם יקבלו הזמנה? בקיצור- הם ורק הם.
החם יודע להשפיל וחזק. כשילדתי התחילה למלמל אמא- הוא אמר לה בנוכחותי ובנוכחות בני משפחה נוספים- "תגידי אמא חורגת". או שאחרי הלידה, כשרצינו לעשות בעצמנו את הברית, מבלי עזרה משום משפחה (כי ידענו ששוב לא יתחשבו בדעתנו) - הם איימו לא להגיע, כי פחדו שנעשה בושות לאורחים שלהם. אבל השיא- היה כשבריב האחרון, הם צעקו עליי ועל בעלי שאנו הורים משוגעים ושהילדים צריכים להיזהר מהחינוך שלנו, ומשם זה עבר למישור האישי כלפיי, שמי אני ומאיזה בית מסריח הגעתי, ואבוי להורים שלי איזה חינוך נתנו לי . באותה שנייה בקשתי מבעלי לעזוב את ביתם (כי התארחנו אצלם לארוחת שישי) ואם זה לא מספיק- הוא אפילו הוסיף ואמר שנעוף מהבית שלו, ושלא נחזור.
סלחתי בעבר והסכמתי לעשות שלום בית, מתוך השאיפה שהילדים שלי צריכים סבים משני הצדדים, אבל כאמור אחרי 3-4 חודשים זה שוב קרה ומאז אנו לא מדברים. אם התעלמו מאיתנו שנה וחצי, ועכשיו- עכשיו הם רוצים לומר סליחה.
אין מספיק מקום לתאר מה הם עשו לי ולבעלי, ואפילו למשפחתי (אמא חולת סרטן והם קראו לה ולאבא שלי ל"התייעצות", כשבפועל נזפו בהם על החינוך שלי ואיך אני מתנהגת לא יפה - אבל בשורה תחתונה, ביקשו מהם שיעזרו להם להתפייס). מאותה נקודה- הם כבר מחוקים אצלי. הם ידעו שאמא שלי חולה (ואפילו שאלו לשלומה ורצו לדעת אם היא אכן חולה בתחילת השיחה) וא"כ פשוט זרעו רעל. אם זו היתה פליטת פה- בסדר, לא שופטים אדם בשעת כעסו, אבל כשמתקשרים מראש ומזמינים את ההורים שלי כדיי לנזוף בי, למרות המחלה של אמא שלי- זה כבר רשעות. אמרתי לבעלי שאני לא רואה את הסליחה שלהם, כי כבר הייתי בסרט הזה שסלחתי להם בעבר רק בשביל השלום בית, אבל זה רק מראה שמנצלים את הסליחה שלי ואותי. אני לא רוצה אותם יותר, הם עשו לי מספיק צלקות, אבל לא יכולה להתעלם מהעובדה שהם ההורים של בעלי.
הם מבקשים להיפגש- ואמרתי לבעלי שאני לא מוכנה להיפגש איתם כי לשקרן לא מאמינים, ולא רואה אי אפשר לסלוח על מעשים כאלו ונוספים חמורים. בטח ובטח שאין להם שום זכות לראות את הילדים שלנו ולזרוע בהם רעל עליי או על משפחתי. לא רואה איך סולחים על נתק של שנה וחצי, מבלי להתעניין מה עם הילדים ומה איתנו, איך אנו מסתדרים. הם מבררים רק דרך קרובי משפחה- מה שלומנו, אבל לא ירימו טלפון לברר בעצמם (אלא אם זה בימי הולדת, רק כדיי להראות שהם לא שכחו, אבל מצד שני ממשיכים לזרוע רעל ולומר שאנו אשמים).
בקיצור- איך ממשיכים הלאה? עכשיו הכדור כביכול אצלנו, כי הם רוצים להתנצל, אבל מה עושים כשלא מאמינים להם? איך סולחים על כאלו דברים? הם אפילו ממש מפחידים אותי נפשית, כל מריבה גורמת לי למריבות ואפילו רק המחשבה עליהם משביתה אותי.
בעלי אומר שמתישהו, בתור בן, הוא יהיה חייב לדבר איתם, ואני מסכימה לזה, אבל איפה זה משאיר אותי בנושא? הם אנשים כה אנוכיים שלא מפסיקים לפגוע, ובעלי כל כך שונה מהם אבל אני עדיין מפחדת שהם ישפיעו עלינו. לא פעם הזוגיות והנישואים שלנו נפגעו בגללם. אז איך ממשיכים?