"איזהו גיבור...."
הגעתי עם האופנוע. עם כל הציוד לסדנא לאפיית לחמים הקבועה שלי.
3 חבילות של קילו קמח מלא. קמח לבן וכמובן קמח שיפון שכל כך פופלרי עכשיו
שמרים טריים כמה קוביות, מעט בצק מחמצת מגודל יפה בתוך צנצנת זכוכית, מערוך, סינרים
וזהו בעצם. המבוכה הראשונית עברה מהר. הכרנו כבר לפני כן בתמונות. היו אמורות להגיע עוד בנות דתיות מהמגזר. לשלב את זה בהפרשת חלה.. עוד טרנד שכבר התמסחר כל כך..
גבר מעביר סדנה לאפיית לחמים וחלות לשבת בבית, למה לא. נשמע להן מגניב. עשו טלפונים, יגיעו לפחות 10 ככה הבטיחה... ישוב רחוק.. צפונית לירושלים. כולן דוסיות. התלבשתי בהתאם. גם אני כעת דוס למהדרין. מכנסיים חגיגיות, חולצה לבנה. שיתלכלך. בשביל זה יש מכונת כביסה.
הבטתי בה. יפה יותר מימה שדמיינתי. קצת מלאה. עם שמלה מאופקת. חיוך שקט. לבנה בהירה לגמרי. עם משקפיים חמודות. ביישנית. אימא טרייה עם תינוק שעוד יונק. כל הזמן בידיים..שאר האמהות צריכות להגיע. מדברים מפטפטים. ממתינים להן. בנתיים אני מסדר את הכלים. הסינרים. השולחן הענק במרפסת..הקערות עם הקוביות שמרים מחכות.. בנתיים אף אחד לא מגיעה..
מוזר היא אמרה. כבר 3 בנות ביטלו עד עכשיו לא יכולות להגיע משהו צץ ככה זה איתן תמיד...
בנתיים
התינוק בוכה.. צריך להחליף..
רגע
הולכת להניק...
הלכה לחדר הסמוך...
התיישבתי על הספה הנוחה בסלון. המראה הכל כך שגרתי בבתים של המגזר....ארון ספרים ענק מלא בספרי קודש.. אורן זכוכית נפרד לכלי כסף מהודרים. תצוגת התכלית הידועה. הכול מאופק. שקט. מדויק. בית נקי מבריק. איפה כל בני הבית ? כל אחד בענייניו. כולם יגיעו מאוחר יותר בהמשך היום. פינתה במיוחד בית לצורך הסדנא.
שננתי בראש לעצמי את המהלכים הרגילים, הצגת הרעיון, הפשטה, הסברה קלילה. הדגמה. חלוקת החומרים לכולן. הדוגמא משותפת להתפחה... עבודת ידיים מיומנת, עדינה ועוצמתית במקביל, המינון הנכון בזמן הנכון, תחושה. מגע. ריח. מסע של חושניות של צבע ומרקם ותזמון נכון, כמה דומה תהליך הכנת הלחם לדברים אחרים...
לפתע היא קראה לי...
מדברת בטלפון תוך כדי הנקה... כשגבה אליי, בחדר הסמוך... ביקשה שאקח ממנה את הסלולרי רגע.. כי היא צריכה להניק.. לדבר עם אחת הבנות לשאול אם תגיע או לא.. דברתי.. בסוף גם ההיא לא מגיעה...הבטתי תוך כדי בגבה...בחדר שינה.. ליד מיטת התינוק המרופדת והצעצועים שהכרתי היטב מתקופת הגידול של ילדי שלי....כתף לבנה אחת שלה היתה חשופה אפשר היה לראות מהגב...לא התאפקתי ותוך כדי הקשבה צעדתי מעט ..לאט לאט להתקרב מעט ולהציץ מעל לכתפה...כמו שחשבתי.. הקימור הלבן היפה כל כך שמתעגל בסופו ישר לפיו של תינוק יונק..שערות ראשה מעט נופלות מסיטה אותן.. מראה יפה כל כך.. טהור
אילו ידעה כמה יפה בעיניי רק להביט בה ככה. מעניקה חיים. מצמיחה. שיא הנשיות שאין למעלה ממנה
היא חשה בי. יכולתי לדעת. קפאתי בחשש. השיחה הסתיימה. היא חשה שאני מאחוריה ולא הסתובבה. הכנתי את עצמי להסתובב במהירות ולחזור לסלון לשבת בפינה שלי. להתרכז. להתרכז בסדנא, נשארו עוד 3 בנות שאולי יגיעו. אחרת הלכה הסדנה. תהיה בפוקוס בן אדם צעקתי לעצמי בתוך הראש .. תהיה בפוקוס לכל הרוחות ! היא דתייה ! היא מניקה ! והיא נשואה לכל הרוחות איתך. תשכח מיזה. תהיה בפוקוס. הסתבובתי מהר חרישית ללכת חסרה לסלון. אלוהים תעזור לי בבקשה.
ואז היא קראה לי.
תוך כדי הנקה. מהגב. "אתה יכול לקחת ממני את החיתול הזה רגע, ואת המגבונים ? אני משכיבה את הילד ומייד נגשת אלייך". הכול מהגב. היא מושיטה לי לאחורי הגב שלה את החיתול והמגבונים. לקחתי,החזקתי. לא יודע מה לעשות איתם, מה לעשות עם עצמי. נבוך. היא ניגשה למיטת התינוק רוכנת במתיקות ומרדימה אותו. אבל אי אפשר היה של להבחין בכתף החשופה שהחולצה הגדולה עדיין לא היתה עליה...היא הניחה אותו נשקה. כיסתה. ליטפה, ואז התיישרה...ואוופסס "סליחה" היא אמרה.. ומהרה להרים את הצד בחולצה חזרה לכתף.. הכול קרה מהר כל כך.. אבל הספקתי עוד לראות את מה שלא הייתי אמור לראות....
וזה היה יפה.
ומזמין
והבנתי שזה היה מכוון. שאראה
או שלא
לא ידעתי.
הסתובבתי לסלון, והיא הספיקה במעבר לגשת אליי, לשאול אם אפשר להכין לי משהו חם לשתות, מצטערת שהזניחה אותי.. מניחה ככה לרגע את כף ידה על ידי עם חיוך ביישני...שוב.. גיליתי להפתעתי.. שהיוזמה באה דווקא ממנה..למשהו שאני לא הייתי מעיז...
לפני שהרגע חלף, עצמתי את עיניי, לחיים או למוות. והחזקתי את כף ידה החמה בידי, ואמרתי לא תודה.. אני לא שותה חם כשחם לי...
"חם לך" היא שאלה ? "למה חם לך. ? יום חורפי בחוץ"
"כן, בחוץ חורפי, אבל בפנים חם. עוד יותר בפנים לוהט" לא יכולתי להתאפק.. אני והשניניות שלי. למה אני לא לומד לסתום את הפה כשצריך לסתום. המבט לה היה כבוש ברצפה. פניה הסמיקו. אפילו שהיה קצת חשוך במסדרון הקטן בין החרדים היה אפשר לראות שהיא הבינה הכול. לא היה צריך לדבר מילה. אפילו אל מילה אחת. הכף יד שלי ושלה היו אחד בתוך השני. ואף אחד לא העיז אפילו להשיר מבט. מתנו מבושה. הרגשתי איך שערות ראשי סומרות. מהתרגשות עצומה. מפחד. וייחד עם זה לא רצינו בשום אופן לנתק את המגע ידיים. כמו טלפתיה ידענו שאם הידיים מתנקות עכשיו לא יהיה יותר חיבור לעולם. אני קם עכשיו וחוזר לסדנא שאין וחוזר הביתה כלעומת שבאתי...
הייתי חייב לשאול: "איך זה שאף אחת לא הגיעה בסוף ?" באמת שלא יודעת.. הזמנתי כמה אבל כולן כל כך עסוקות.. למי שי כוח לרדוף אחריהן.. לא רוצות לא צריך.. תתנגד לעשות סדנא לאפיית לחמים אישית" ? היא חייכה בביישנות. מרימה לרגע את הראש להביט בי, ומחזירה את הפנים מייד לרצפה. הידיים עדיין אחד בשניה. היד שלה חמה. גם שלי.
"אני אשמח לעשות סדנא אישית לאפיית לחמים" אמרתי בקול רך ונמוך ...התקרבתי רבע צעד קטן.. ובהחלטה של רגע, שמתי את עף ידי הפתוחה הפנויה על הלחי שלה. הלחי היתה חמה. בוערת. הבנתי. היא בוערת בדיוק כמוני. היא עזבה את ידי השניה ושמה את ידה על לחיה הבוערת מצמידה חזק יותר את היד שלי.. מצמידה את היד שלי ונוטה את ראשה צמוד יותר לכף ידי הגדולה.. כאילו מבקשת ליטוף עדין. וזה בא, ואז זה כאילו כמו חשיבה מתואמת, בלי שום הכנה מראש. שנינו התחבקנו. בבת אחת. אני חשבתי שזה יהיה רק חיבוק. לא יותר. הצמדות. גוף לגוף. יכולתי לחוש דרך השמלה שלה את פעימות הלב המטורפות. החום בחזה הנלחץ.
היא רק הניחה את הראש על כתפי. כאילו כדי להרגע. שמעתי אותה לוחשת לי באוזן.. "אתה יודע, אני על סף התקף לב עכשיו. זה ברור לך נכון , כל המחסומים שלי מתפרקים. למה אתה עושה לי את זה ?"
התבלבלתי. זזתי מעט אחורה עם גופי, הסתכלתי בה. ניסיתי להבין לאן היא חותרת. המוח הגברי עובד כל כך בסיסי ופשוט. או שכן או שלא. או אפס או אחד. זה המוח שלנו. למה שלכן כל כך מסובך ? הכול היה בראש שלי. מילה לא הוצאתי. רק ניסיתי להבין דרך העיניים לאן עליי לפנות. אבל העיניים שלה היו כבושות בבושה בקרקע. הרגשתי שהיא רועדת..הרגשתי בעוד משהו..באתי לסגת. היא הרגישה, ואז בבת אחת הרימה את הראש. תפסה בראשי והדביקה לי נשיקה..
אלוהים איזו נשיקה זאת היתה. כמה להט ובלבול ומבוכה היתה בנשיקה הזאת. נענתי לה. מופתע שוב ושוב שהיוזמה בסוף דווקא באה ממנה. לא ממני. הנשיקה הפכה ללוהטת. לנואשת. עם הלשון סביב הפנים בעורף בכל מקום, הידיים נשלחו כעת..היא פרמה לי במהירות כפתורים בחולצה. כמעט קורעת לי אותה.. מבוהלת.. מנשקת אותי. שולחת ידיים לחזה שלי .. מלטפת נוגעת ממששת.. מתקרבים מנשקים שוב בלהט.. הכול במסדרון. בעמידה. התינוק ישן בשלווה, נצמדנו יותר. תפסתי בראשה, הצמדתי לה נשיקה לוהטת, ואז דחפתי אותה לקיר. הצמדתי אותה לקיר. יד אחת נשלחה במהירות לחפון שד אחד למעוף אותו, שפתיי ליקקו בעדינות נישקו ונשכו את העורף.. שמעתי את האנחה שלה.. ואחריה עוד אנחה...אף מילה לא דוברה.. היא נישקה אותי בעורף בחזה.. כמעט התחילה לרדת למטה.. ידה כבר נשלחה לאיזור חלציי רק כדי לוודא עם חיוך שמשהו שם כבר נהיה קשה כמו אבן זקוף ומוכן... בקשתי ממנה לקום.. היא רעדה כולה. יכולתי לראות בעיניה את התשוקה והפחד, וההתרגשות, כמו שני נערים בגיל הטיפשעשרה..שוב היא הורידה את מבטה בבישנות לרצפה.. אחזתי בכתפיה היפות והורדתי את שני הכתפיות למטה, סובבתי אותה אט אט כדי שגבה יהיה שוב אליי כמו אז. כשראיתי אותה מניקה אימא אדמה.. כעת.. כשגבה אליי שלחתי שני ידיים לחפון את שדיה החמים הרכים יותר בכוח שוב היא נאנחה גונחת אוחזת בידיי ומצמידה אותם אליה לבטנה.. כאילו מנחה את ידי למטה.. את הדרך לשם המשכתי לבד.. אצבעות ידיי האחת צובטת פיטמה מתוקה חומה גדולה, ויד שניה יורדת במשעול גן העדן האסור..חשתי שם רטיבות.. היא נזלה שם.. כולה נוטפת...היא הצמידה את ידה לידי מבקשת כמבקשת שאצבעות ידיי לא יפסיקו...מפשילה את ראשה אחורנית.. מביטה בי כמעט בחושך.. ואמרה: "שתדע לך שאף גבר לא נגע בי חוץ מבעלי. מעולם. מעולם. אתה הראשון". נשקתי אותה בעורפה, כל גופה היה מוכן להתמסר...כל כך השתוקקנו לזה..חודשים טפחנו את זה בדמיונינו בהתכתבויות אינספור...ואז הייתי חייב.. פשוט הייתי חייב.. למ
הגעתי עם האופנוע. עם כל הציוד לסדנא לאפיית לחמים הקבועה שלי.
3 חבילות של קילו קמח מלא. קמח לבן וכמובן קמח שיפון שכל כך פופלרי עכשיו
שמרים טריים כמה קוביות, מעט בצק מחמצת מגודל יפה בתוך צנצנת זכוכית, מערוך, סינרים
וזהו בעצם. המבוכה הראשונית עברה מהר. הכרנו כבר לפני כן בתמונות. היו אמורות להגיע עוד בנות דתיות מהמגזר. לשלב את זה בהפרשת חלה.. עוד טרנד שכבר התמסחר כל כך..
גבר מעביר סדנה לאפיית לחמים וחלות לשבת בבית, למה לא. נשמע להן מגניב. עשו טלפונים, יגיעו לפחות 10 ככה הבטיחה... ישוב רחוק.. צפונית לירושלים. כולן דוסיות. התלבשתי בהתאם. גם אני כעת דוס למהדרין. מכנסיים חגיגיות, חולצה לבנה. שיתלכלך. בשביל זה יש מכונת כביסה.
הבטתי בה. יפה יותר מימה שדמיינתי. קצת מלאה. עם שמלה מאופקת. חיוך שקט. לבנה בהירה לגמרי. עם משקפיים חמודות. ביישנית. אימא טרייה עם תינוק שעוד יונק. כל הזמן בידיים..שאר האמהות צריכות להגיע. מדברים מפטפטים. ממתינים להן. בנתיים אני מסדר את הכלים. הסינרים. השולחן הענק במרפסת..הקערות עם הקוביות שמרים מחכות.. בנתיים אף אחד לא מגיעה..
מוזר היא אמרה. כבר 3 בנות ביטלו עד עכשיו לא יכולות להגיע משהו צץ ככה זה איתן תמיד...
בנתיים
התינוק בוכה.. צריך להחליף..
רגע
הולכת להניק...
הלכה לחדר הסמוך...
התיישבתי על הספה הנוחה בסלון. המראה הכל כך שגרתי בבתים של המגזר....ארון ספרים ענק מלא בספרי קודש.. אורן זכוכית נפרד לכלי כסף מהודרים. תצוגת התכלית הידועה. הכול מאופק. שקט. מדויק. בית נקי מבריק. איפה כל בני הבית ? כל אחד בענייניו. כולם יגיעו מאוחר יותר בהמשך היום. פינתה במיוחד בית לצורך הסדנא.
שננתי בראש לעצמי את המהלכים הרגילים, הצגת הרעיון, הפשטה, הסברה קלילה. הדגמה. חלוקת החומרים לכולן. הדוגמא משותפת להתפחה... עבודת ידיים מיומנת, עדינה ועוצמתית במקביל, המינון הנכון בזמן הנכון, תחושה. מגע. ריח. מסע של חושניות של צבע ומרקם ותזמון נכון, כמה דומה תהליך הכנת הלחם לדברים אחרים...
לפתע היא קראה לי...
מדברת בטלפון תוך כדי הנקה... כשגבה אליי, בחדר הסמוך... ביקשה שאקח ממנה את הסלולרי רגע.. כי היא צריכה להניק.. לדבר עם אחת הבנות לשאול אם תגיע או לא.. דברתי.. בסוף גם ההיא לא מגיעה...הבטתי תוך כדי בגבה...בחדר שינה.. ליד מיטת התינוק המרופדת והצעצועים שהכרתי היטב מתקופת הגידול של ילדי שלי....כתף לבנה אחת שלה היתה חשופה אפשר היה לראות מהגב...לא התאפקתי ותוך כדי הקשבה צעדתי מעט ..לאט לאט להתקרב מעט ולהציץ מעל לכתפה...כמו שחשבתי.. הקימור הלבן היפה כל כך שמתעגל בסופו ישר לפיו של תינוק יונק..שערות ראשה מעט נופלות מסיטה אותן.. מראה יפה כל כך.. טהור
אילו ידעה כמה יפה בעיניי רק להביט בה ככה. מעניקה חיים. מצמיחה. שיא הנשיות שאין למעלה ממנה
היא חשה בי. יכולתי לדעת. קפאתי בחשש. השיחה הסתיימה. היא חשה שאני מאחוריה ולא הסתובבה. הכנתי את עצמי להסתובב במהירות ולחזור לסלון לשבת בפינה שלי. להתרכז. להתרכז בסדנא, נשארו עוד 3 בנות שאולי יגיעו. אחרת הלכה הסדנה. תהיה בפוקוס בן אדם צעקתי לעצמי בתוך הראש .. תהיה בפוקוס לכל הרוחות ! היא דתייה ! היא מניקה ! והיא נשואה לכל הרוחות איתך. תשכח מיזה. תהיה בפוקוס. הסתבובתי מהר חרישית ללכת חסרה לסלון. אלוהים תעזור לי בבקשה.
ואז היא קראה לי.
תוך כדי הנקה. מהגב. "אתה יכול לקחת ממני את החיתול הזה רגע, ואת המגבונים ? אני משכיבה את הילד ומייד נגשת אלייך". הכול מהגב. היא מושיטה לי לאחורי הגב שלה את החיתול והמגבונים. לקחתי,החזקתי. לא יודע מה לעשות איתם, מה לעשות עם עצמי. נבוך. היא ניגשה למיטת התינוק רוכנת במתיקות ומרדימה אותו. אבל אי אפשר היה של להבחין בכתף החשופה שהחולצה הגדולה עדיין לא היתה עליה...היא הניחה אותו נשקה. כיסתה. ליטפה, ואז התיישרה...ואוופסס "סליחה" היא אמרה.. ומהרה להרים את הצד בחולצה חזרה לכתף.. הכול קרה מהר כל כך.. אבל הספקתי עוד לראות את מה שלא הייתי אמור לראות....
וזה היה יפה.
ומזמין
והבנתי שזה היה מכוון. שאראה
או שלא
לא ידעתי.
הסתובבתי לסלון, והיא הספיקה במעבר לגשת אליי, לשאול אם אפשר להכין לי משהו חם לשתות, מצטערת שהזניחה אותי.. מניחה ככה לרגע את כף ידה על ידי עם חיוך ביישני...שוב.. גיליתי להפתעתי.. שהיוזמה באה דווקא ממנה..למשהו שאני לא הייתי מעיז...
לפני שהרגע חלף, עצמתי את עיניי, לחיים או למוות. והחזקתי את כף ידה החמה בידי, ואמרתי לא תודה.. אני לא שותה חם כשחם לי...
"חם לך" היא שאלה ? "למה חם לך. ? יום חורפי בחוץ"
"כן, בחוץ חורפי, אבל בפנים חם. עוד יותר בפנים לוהט" לא יכולתי להתאפק.. אני והשניניות שלי. למה אני לא לומד לסתום את הפה כשצריך לסתום. המבט לה היה כבוש ברצפה. פניה הסמיקו. אפילו שהיה קצת חשוך במסדרון הקטן בין החרדים היה אפשר לראות שהיא הבינה הכול. לא היה צריך לדבר מילה. אפילו אל מילה אחת. הכף יד שלי ושלה היו אחד בתוך השני. ואף אחד לא העיז אפילו להשיר מבט. מתנו מבושה. הרגשתי איך שערות ראשי סומרות. מהתרגשות עצומה. מפחד. וייחד עם זה לא רצינו בשום אופן לנתק את המגע ידיים. כמו טלפתיה ידענו שאם הידיים מתנקות עכשיו לא יהיה יותר חיבור לעולם. אני קם עכשיו וחוזר לסדנא שאין וחוזר הביתה כלעומת שבאתי...
הייתי חייב לשאול: "איך זה שאף אחת לא הגיעה בסוף ?" באמת שלא יודעת.. הזמנתי כמה אבל כולן כל כך עסוקות.. למי שי כוח לרדוף אחריהן.. לא רוצות לא צריך.. תתנגד לעשות סדנא לאפיית לחמים אישית" ? היא חייכה בביישנות. מרימה לרגע את הראש להביט בי, ומחזירה את הפנים מייד לרצפה. הידיים עדיין אחד בשניה. היד שלה חמה. גם שלי.
"אני אשמח לעשות סדנא אישית לאפיית לחמים" אמרתי בקול רך ונמוך ...התקרבתי רבע צעד קטן.. ובהחלטה של רגע, שמתי את עף ידי הפתוחה הפנויה על הלחי שלה. הלחי היתה חמה. בוערת. הבנתי. היא בוערת בדיוק כמוני. היא עזבה את ידי השניה ושמה את ידה על לחיה הבוערת מצמידה חזק יותר את היד שלי.. מצמידה את היד שלי ונוטה את ראשה צמוד יותר לכף ידי הגדולה.. כאילו מבקשת ליטוף עדין. וזה בא, ואז זה כאילו כמו חשיבה מתואמת, בלי שום הכנה מראש. שנינו התחבקנו. בבת אחת. אני חשבתי שזה יהיה רק חיבוק. לא יותר. הצמדות. גוף לגוף. יכולתי לחוש דרך השמלה שלה את פעימות הלב המטורפות. החום בחזה הנלחץ.
היא רק הניחה את הראש על כתפי. כאילו כדי להרגע. שמעתי אותה לוחשת לי באוזן.. "אתה יודע, אני על סף התקף לב עכשיו. זה ברור לך נכון , כל המחסומים שלי מתפרקים. למה אתה עושה לי את זה ?"
התבלבלתי. זזתי מעט אחורה עם גופי, הסתכלתי בה. ניסיתי להבין לאן היא חותרת. המוח הגברי עובד כל כך בסיסי ופשוט. או שכן או שלא. או אפס או אחד. זה המוח שלנו. למה שלכן כל כך מסובך ? הכול היה בראש שלי. מילה לא הוצאתי. רק ניסיתי להבין דרך העיניים לאן עליי לפנות. אבל העיניים שלה היו כבושות בבושה בקרקע. הרגשתי שהיא רועדת..הרגשתי בעוד משהו..באתי לסגת. היא הרגישה, ואז בבת אחת הרימה את הראש. תפסה בראשי והדביקה לי נשיקה..
אלוהים איזו נשיקה זאת היתה. כמה להט ובלבול ומבוכה היתה בנשיקה הזאת. נענתי לה. מופתע שוב ושוב שהיוזמה בסוף דווקא באה ממנה. לא ממני. הנשיקה הפכה ללוהטת. לנואשת. עם הלשון סביב הפנים בעורף בכל מקום, הידיים נשלחו כעת..היא פרמה לי במהירות כפתורים בחולצה. כמעט קורעת לי אותה.. מבוהלת.. מנשקת אותי. שולחת ידיים לחזה שלי .. מלטפת נוגעת ממששת.. מתקרבים מנשקים שוב בלהט.. הכול במסדרון. בעמידה. התינוק ישן בשלווה, נצמדנו יותר. תפסתי בראשה, הצמדתי לה נשיקה לוהטת, ואז דחפתי אותה לקיר. הצמדתי אותה לקיר. יד אחת נשלחה במהירות לחפון שד אחד למעוף אותו, שפתיי ליקקו בעדינות נישקו ונשכו את העורף.. שמעתי את האנחה שלה.. ואחריה עוד אנחה...אף מילה לא דוברה.. היא נישקה אותי בעורף בחזה.. כמעט התחילה לרדת למטה.. ידה כבר נשלחה לאיזור חלציי רק כדי לוודא עם חיוך שמשהו שם כבר נהיה קשה כמו אבן זקוף ומוכן... בקשתי ממנה לקום.. היא רעדה כולה. יכולתי לראות בעיניה את התשוקה והפחד, וההתרגשות, כמו שני נערים בגיל הטיפשעשרה..שוב היא הורידה את מבטה בבישנות לרצפה.. אחזתי בכתפיה היפות והורדתי את שני הכתפיות למטה, סובבתי אותה אט אט כדי שגבה יהיה שוב אליי כמו אז. כשראיתי אותה מניקה אימא אדמה.. כעת.. כשגבה אליי שלחתי שני ידיים לחפון את שדיה החמים הרכים יותר בכוח שוב היא נאנחה גונחת אוחזת בידיי ומצמידה אותם אליה לבטנה.. כאילו מנחה את ידי למטה.. את הדרך לשם המשכתי לבד.. אצבעות ידיי האחת צובטת פיטמה מתוקה חומה גדולה, ויד שניה יורדת במשעול גן העדן האסור..חשתי שם רטיבות.. היא נזלה שם.. כולה נוטפת...היא הצמידה את ידה לידי מבקשת כמבקשת שאצבעות ידיי לא יפסיקו...מפשילה את ראשה אחורנית.. מביטה בי כמעט בחושך.. ואמרה: "שתדע לך שאף גבר לא נגע בי חוץ מבעלי. מעולם. מעולם. אתה הראשון". נשקתי אותה בעורפה, כל גופה היה מוכן להתמסר...כל כך השתוקקנו לזה..חודשים טפחנו את זה בדמיונינו בהתכתבויות אינספור...ואז הייתי חייב.. פשוט הייתי חייב.. למ
