הבעטליר העיוור של רבי נחמן מברסלב.
בעזי"ת "... שכל אחד יספר מעשה ישנה, מה שהוא זוכר מזכרון הראשון, היינו מה שהוא זוכר מעת שהתחיל אצלו הזכרון. והיו שם זקנים ונערים, והיו מכבדים את הזקן הגדול שביניהם שיספר בתחילה. ענה ואמר: מה אספר לכם, אני זוכר גם כשחתכו את התפוח מן הענף. ולא ידע שום אחד מה הוא אומר. אך היו שם חכמים, ואמרו בודאי זאת היא מעשה ישנה מאד, וכבדו את השני שיספר. ענה השני שלא היה זקן כמו הראשון: זאת היא מעשה ישנה?! (בלשון תמה). זאת המעשה אני זוכר גם כן, אבל אני זוכר גם כן כשהיה הנר דולק... וכבדו את השלישי שיספר. ענה ואמר השלישי, שהיה יניק יותר: אני זוכר גם כשהתחיל בנין הפרי, דהינו כשהתחיל להתרקם הפרי... ענה הרביעי, שהיה יניק עוד יותר: אני זוכר גם כשהוליכו הגרעין לנטע הפרי. ענה החמישי, שהיה יניק עוד יותר: אני זוכר גם החכמים שהם היו חושבים וממציאים את הגרעין. ענה השישי וכו', ואמר שהוא זוכר גם את הטעם של הפרי קדם שנכנס הטעם בפרי. ענה השביעי וכו', ואמר שהוא זוכר גם את הריח של הפרי קדם שנכנס בפרי. ענה השמיני ואמר, שהוא זוכר גם המראה של הפרי קדם שנמשכה על הפרי. ואני (הינו הבעטליר העור שמספר כל זה) הייתי אז תינוק לגמרי, והייתי גם כן שם, ועניתי ואמרתי להם: אני זוכר כל אלו המעשיות, ואני זוכר "לאו כלום"! ענו ואמרו: זאת היא מעשה ישנה מאד יותר מכלם! והיה חידוש גדול אצלם שהתינוק זוכר יותר מכלם. ... ...אני אפרש לכם את המעשיות שספרו כל הנ"ל. כי זה שהוא זוכר גם כשחתכו את התפוח מן הענף, הינו שהוא זוכר גם כשחתכו את טבורו... והשני שאמר שזוכר בשעה שהיה הנר דולק, הינו זוכר גם כשהיה בעבור, שהיה נר דולק על ראשו. וזה שאמר שזוכר גם בעת שהתחיל רקום הפרי, הינו שזוכר גם כשהתחיל להתרקם הגוף, דהינו בעת יצירת הולד. וזה שזוכר בעת שהיו מוליכים הגרעין לנטע הפרי, הינו שזוכר גם כשנמשכה הטפה בעת הזווג. וזה שזוכר את החכמים שהיו ממציאים את הגרעין, הינו שזוכר גם כשהיה הטפה עדין במח (כי המחין ממציאים את הטפה). וזה שזוכר את הטעם- הינו הנפש והריח- הינו הרוח והמראה- הינו הנשמה. התינוק אמר שזוכר לאו כלום, כי הוא למעלה מן הכל, וזוכר אפילו מה שהוא קדם מנפש רוח נשמה, שהוא בחינת אין. -מתוך סיפורי מעשיות לרבי נחמן מברסלב- ההרמוניה השלמה לפי תורת ישראל, היא הלאו כלום, ראשית כל הדברים. המשימה היא להדמות אליו ככל שאפשר. הרעיון הזה נרמז במה שכתוב בכרטיס האישי שלי: "כמה שהאדם יותר כלום, ככה הוא יותר הכל." כשנדבר על לחימה בהקשר הזה, יש בעיני שתי נקודות: -לאו כלום כהלך רוח שמאפשר להגיע ליעילות מרבית בתנאים שהאנדרנלין רוצה לשתק את האישיות. כמה שיותר מנותקים מהמבט הפרטי, כמה שיותר מאוחדים עם הכל, כך התחושות המבעתות של היתקלות מפנות את מקומם ליכולת להתנהל בצורה המיטבית. -דון חואן מדבר על לוחמי קשב שני. הכונה היא לאנשים שידעו להשתמש ביכולות של המח השמאלי שלהם, למטרות לחימה. כתבתי כאן פעם שבעיני מי שיודע להטיל פחד מגור, הוא לוחם של קשב שני. מוריהי אאושיבה, מייצג לוחם מודרני בקשב שני. הוא לא היה נלחם בצורה המקובלת. בערוב ימיו הוא כמעט ולא היה נוגע באוקה שהיה בא כנגדו, בדרך להטלה. כדי להיות לוחם בקשב שני, כדי להשתמש ביכולות הפנימיות של האדם, אי אפשר שלא להיות בהלך רוח מתמשך של לאו כלום. בלעדי ניתוק ושליטה עצמית עמוקה, המחוזות האלה נשארים מעבר להישג היד. כמה שהאדם יותר כלום, כך הוא יכול להיות יותר הכל.
