לצערי אתה צודק
הבלונדיני עם הגלימה המנצנצת לא זוכה כאן לפופולאריות רבה. האמת שיש מספיק סיבות להצדיק את חוסר ההערכה הזה, בעיקר בשל הכמות האסטרונומית של האלבומים שהוא הקליט (95 אלבומי אולפן והופעה), הסשנים שהשתתף בהם (43 יוצרים ששכרו את שירותיו עד כה) והשערוריות בהן היה מעורב מימי צעירותו. אבל לי שמורה פינה חמה בלב עבורו. זה לא קל, אבל אפשר להגיע לפינה כזו כאשר מצליחים לבור את התבן מן הבר ולהשאר עם הדברים הטובים, ויש הרבה כאלה: Criminal Record White rock ולמרות ריבוי הפלגיאטים גם Six wives שהוא אלבום מקסים להאזנה אם לא עורכים לו חקירת שתי וערב מלומדת (איפה באך ואיפה סטרווינסקי ואיפה השד יודע מי). שלושת אלה מראים עד כמה וויקמן מוכשר וייצירתי בנגינתו. העבודה שלו עם Yes היא, ברוב המקרים, נהדרת בעיני. יש אלבומים שוויקמן מרים אותם ממש כמו Going for the one. העבודה שלו ב Strawbs ובמיוחד באלבום From the witchwood היא סולידית, בלי התפרעויות חסרות פשר. ההאמונד והצ'מבלו שלו פשוט נותנים לאלבום הזה ערך מוסף שמעמיד אותו בשורה הראשונה של אלבומי הרוק של ראשית שנות השבעים. גם עבודת האולפן שלו עם אמנים אחרים ראוייה לציון (גם הם הם לא טרחו תמיד להזכיר אותו והתייחסו אליו כאל טכנאי שכיר). Morning has broken ששר קט סטיבנס באלבום Teaser and the firecat הוא דוגמא מצויינת ליכולתו של וויקמן וכך גם Orange של אל סטיוארט ו Seasons של מאגנה כרטא. אני אוהב את המוסיקאי, את הדמות הצבעונית והאנושית ואת התרומה שלו לרוק המתקדם - תרומה שמעטים מודעים לה. ריק וויקמן הוא נשיא ה Classic rock society ששמה לה למטרה לקדם יוצרי פרוג צעירים. להקות צעירות לא מעטות חבות את הצלחתן היחסית לריק וויקמן (Mostly autumn היא דוגמא אחת) וגם לדייב קאזינס שותפו לניהול האגודה הזו. יקי