פרק 6
פרק 6 הם המשיכו ליפול וליפול, ושני הרגישה איך פניה מתעוותים בגלל המהירות. בסופו של דבר, הם הפסיקו ליפול. "הראש שלי...; הצוואר שלי...; השיער שלי..." שמעה את ריקה, טאקטו וקן מתלוננים. כששני קמה, היא שמה לב ש... הם היו תלויים באוויר!! "מממ... קן, מישהו?... יש בעיה..." התחילה נייקו לדבר. "שמנו לב... אבל זה לא נקרא בעיה, נכון? כלומר, זה עדיף על ליפול, נכון? אנחנו נהיה בסדר גמור, נכון?!" שני התחילה להציף את כולם בשאלות. ולווילו, שבדרך כלל לא זאת, כבר היה נמאס, היא... שחתה... לעבר שני, והחטיפה לה סטירה. שני הפסיקה לדבר, והיה רגע קט של שקט. "נרגעת?" שאלה ווילו בקול הרוגע והרגיל שלה לאחר כמה דקות שנראו כמו נצח. "אני מצטערת שני... אבל את צריכה ללמוד על לשמור על קור רוח... את לא צריכה להתרגש מכל דבר..." המשיכה. "תראי, אני לא רוצה להיות ביצ'ית, כי זה התפקיד של נייקו וקן..." "הי.. -_- זה התפקיד רק שלי..." התחילה נייקו להגיד וזה גרר את קן ואותה ועוד ריב, אבל שני לא שמה לב, וככה כולם. "אני רק רוצה בטובתך שן-שן... אז נתתי לך סטירה, שלא תחזור שוב... אני מאוד מאוד מקווה" סיימה ווילו לדבר ונתנה חיוך. שני הרגישה, איך שהוא, די הקלה. עכשיו היא יודעת שיש לה חברה לדרך, ולא רק אחת, ולא רק שתיים, ולא רק בנות, (הערת מחברת: הי, מה זה פה?! מנזר?! גם בנים יש פה!) אלא המון חברים שיעזרו לה בדרך. עכשיו שהיא מבינה את זה, היא יכולה להמשיך במסע באומץ לב, ונחישות. פתאום החושך נעלם, והם חזרו לאדמה הטובה. כולם היו כל כך שמחים. הנרי פתאום שם לב לדיג'ימונים שלהם שעמדו כמה מטרים מהם, עם עיינים אדומות ורעבות לדם. "אה... חבר'ה?" התחיל טאקטו לשאול בדאגה, שגם הוא שם לב לזה. "יש לי רעיון..." התחילה ריקה סוף סוף לדבר, "לברוח!!" צעקה והם התחילו לברוח.... שוב... הם הגיעו למבוי סתום "מה נעשה עכשיו??" נייקו אמרה חצי בעיצבון וחצי בלחץ. "האמת היא שאין לי מושג..." אמר הנרי והתיישב "אני מניח שפשוט נצטרך להסגיר את עצמנו..ו...ו.." אמר קן והתיישב גם הוא.."למות??" השלימה שני את המשפט "אסור לנו לוותר ככה מה קורה לכם??" אמרה ריקה.. "פשוט הגעתי למסקנה שאין דרך אחרת כלומר אנחנו לא יכולים להילחם בדיג'ימונים שלנו זה יהיה כמו להילחם בעצמנו." אמר הנרי והסתכל על הרצפה בייאוש.."מספיק!!" צעקה ווילו והחזיקה בראש שלה "אני לא רוצה לשמוע יותר..אסור לנו לוותר..חייבת להיות מטרה לזה שאנחנו כאן..כולנו.." אמר ווילו ודמעות בצבצו בעיניה. "אל תבכי ווילו" אמרה ריקה "אנחנו לא הולכים לוותר בשום אופן!!" המשיכה ריקה "לעומת זאת.." אמרה שני שהרגישה שהיא חייבת לגרום לווילו להיות מאושרת.."אנחנו הולכים למצוא את דמהדווימון ולהציל את כל הדיג'ימונים!!" סיימה שני.. "אממממ..חבר'ה אני לא חושב שאנחנו נלך למקום כל שהוא בזמן הקרוב או אפילו אף-פעם.." אמר טאקטו "למה??" שאלה שני.."תסתובבו.." אמר טאקטו. כולם הסתובבו חוץ מקן ומהנרי שעדיין ישבו על הרצפה בייאוש שגבר מרגע לרגע.. "אוי לא" אמרה שני "הם גילו אותנו.." הוסיפה נייקו "מה עושים עכשיו??" אמרה ריקה.. "חושבים על משהו לעשות!!" צעק טאקטו, והם ניסו לרוץ אל תוך המערה. אבל אז הם שמו לב שקן, הנרי ונייקו ישבו על הרצפה בלי לעשות כלום. בדיכאון. "מה אתם עושים?! הם יתפסו אותנו!!" צעקה שני. "העולם הזה יש -2- סוגים של אנשים..." "מה?" שאלה שני בלי להבין, בנתיים הדיג'ימונים התקרבו. "השווים והלא שווים... אני בלא שווים.." המשיכה נייקו למלמל בדיכאון. לטאקטו זה היה נמאס. הוא תפס את נייקו ולקחת אותה על הכתף והתחיל לרוץ. ווילו לקחה את הנרי, ושני את קן. והם התחילו לרוץ. זה היה קשה בגלל העומס, הם לא היו כבדים או משהו... אבל בכל אופן... בנתיים הדיג'ימונים קרבו. והם התחילו ליפווווווווווווווווווווווווווווווווווול, כל אחד הופרד למקום אחר עם זוגו: טאקטו עם נייקו, שני עם קן, ווילו עם הנרי, וריקה לבד. טאקטו ונייקו נחתו על אדמה חמה וקשה "אוו... זה כאב.." מלמל טאקטו "אוי לא..." מלמל כשראה שנייקו נפגעה בראשה, וירד דם. "נייקו?" שאל טאקטו ביאוש. ווילו ניסה לקום, אבל כאבו לה הרגליים נורא. היא נחתה נחיתה לא כל כך טובה... "הנרי... תעזור לי..." ביקשה שוב ושוב, הנרי, שיצא מהדיכאון הפיתאומי הזה, ניסה לעזור לה, אבל היה חלש מדי לא והצליח להחזיק אותה למשך זמן רב. "אני מצטער ווילו...אם לא היינו נכנסים למערה הזאת.. לא היינו במצב הזה..." "זה בסדר... אתה יכול להאשים את נייקו... היא רגילה לזה..." "באמת? לא... אי אפשר.. אף אחד לא כאן..." ככה המשיכו השניים לנסות ולעודד אחת את השני. "ווילו תנסי שוב לעמוד..אנחנו חייבים להתקדם ולמצוא את כולם.." אמר הנרי.. "אתה צודק...אני אנסה..אבל תעזור לי.."אמרה ווילו.. "בטח שאני אעזור לך.."אמר הנרי בחיוך.. הנרי עזר לווילו לקום והם החלו ללכת... "נו כבר קן... בוא כבר, צריך למצוא את השאר והדיג'ימונים!" שני אמרה באומץ לב בזמן שקן ישב לו בשקט והרהר. "אוי תסתמי..." מלמל קן. "גר... קנת' איצ'יוצ'י!! אתה עולה לי על העצבים!!!!!" "אני עולה לך על העצבים?!! בסדר גברת 'בוא נמשיך ללכת, אנחנו נמצא את כולם!' את בכלל לא מכירה אף אחד! את לא יודעת כלום על הדיג'ימונים את לא יודעת כלום את סתם ילדה שמתלהבת מעצמה!!" סיים לדבר ושני נתנה לו כאפה.ואחרי זה עוד שתיים. "תמשיכי לתת לי כאפות ואני אתן לך בעיטה!!!!" צעק קן. שני שלחה לו מבט חודר וכועס. "אני מצטערת... בוא נמשיך ללכת..." מלמלה והם המשיכו בדרכם. כשהוא עדין ממשש את הלחיים הכואבות שלו. לפתע הם ראו את טאקטו מחזיק בנייקו שמראשה יוצא דם... "מה קרה לה??"שאל קן בדאגה.. "ובכן..נפלנו ואז..ואז ראיתי אותה ככה..."סיפר טאקטו.. "אמממ..תן לי לראות.." אמרה שני ודחפה את קן לצד. "אה..היא תהיה בסדר רק צריך למצוא מים...לשים לה וכמובן לחבוש את זה.." הם צעדו קצת וראו נחל.. "מהר..תשכיבו אותה ליד הנחל..." אמרה שני.. קן וטאקטו השכיבו את נייקו ליד הנחל ושני החלה שוטפת לנייקו את הראש לאחר מכן היא חבשה לה אותו בחתיכת בד...נייקו התאוששה ופתחה את העיניים... הם החלו לזוז שלפתע ראו את ווילו והנרי... "היי מה המצב??" שאלה נייקו.. "מה המצב אצלנו??הסתכלת על עצמך...מה קרה לך??"שאלה ווילו בדאגה.. "אה..זה כלום.." אמרה נייקו וחייכה... לפתע הם שמעו רעש מהשיחים..."מי זה??"גימגמה שני.. "אוץ' שמישהו יעזור לי..."הם שמעו קול מוכר.. "ריקה??" שאלה נייקו.. "כן..זאת אני.." "אלו לא הדיג'ימונים??" שאלה ווילו...והצביעה קדימה... הדיג'ימונים היו מחוסרי הכרה. כאשר גילמון התעורר הוא שאל: "טאקטומון? לחם? לא!!!!!!!!" בגלל שהוא בכה המון וחזק כל השאר התעוררו. למי שלא הבין, הם חזרו להיות הם. " איפה אנחנו?" שאלה ריינמון בעייפות. "אנחנו פה..." אמרה פיית'מון בציניות. כשהיא מגרדת את אפה השטני. " מצחיק..." אמרה ריינמון. סוף-סוף הדיג'ימונים בסדר,האם זה ישאר ככה?? מה כל-כך מצחיק?? האם יהיו עוד המון סטירות?? הכל ועוד!!בפרק הבא!^^